שנת השמיטה כמודל של "משמריות" יהודית
"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמרה" (בראשית ב', ט"ו)
תפיסת המשבר הסביבתי כמשבר שהוא קודם כל אנושי-ערכי, מזמינה אותנו לחזור אל שאלות היסוד בדבר מקומנו ותפקידנו בעולם, ולחפש את התשובה לכך בתוך מורשתנו הערכית והתרבותית. את פרקי הבריאה בספר בראשית ניתן לראות כבונים תפיסת עולם של "משמריות" דתית יהודית.
ניתן לראות את פרקי הבריאה בספר בראשית כבונים תפיסת עולם של משמריות דתית יהודית – תובנה של מקומנו בעולם כחברים בעולם הטבע שהם גם "נאמניו" של האל לשמירה עליו ולטיפוחו, מתוך מחויבות לבורא עולם. ארץ ישראל, על פי פסוקי התורה, היא המקום בו נשמר הקשר החי בין ה', האדם והאדמה, אך באופן מתוקן יותר, ש"הפיק את הלקח" מסיפורי הראשית, כאשר האדמה אינה תלויה במעשי האדם, אלא קדושתה בעינה עומדת. מעגל ההתייחסות תורה-עם-ארץ מבוסס על תפיסת משמריות ייחודית, הקושרת בין שלושת רכיביו – הארץ היא ארצו של האל, עם ישראל הוא העם של האל ושניהם מחויבים לו באופן ישיר.
באוגוסט 2021, רגע לפני תחילת שנת השמיטה, התפרסם דו"ח מקיף של הIPPC (הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים) הפורש נתונים מדאיגים לגבי ההתחממות הגלובלית והשלכותיה וקורא לנקיטת שורה של מהלכים רדיקליים על מנת לבלום את השינוי האקלימי. כמו כדי לתת הצצה להשלכות ההתחממות שהדו"ח דיבר עליהם, השתוללה בהרי ירושלים בימים שאחרי פרסום הדו"ח שריפה שהשאירה אחריה חורבן גדול לאדם ולטבע. דיונים שהתקיימו ברשתות החברתיות סביב שני האירועים, עסקו, לצד באבל וכאב על המצב, בסיעור מוחות בדבר הדרכים להטמיע אורח חיים בר קיימא בישראל ובעולם.
שאלה זו, בדבר הטמעת אתיקה ופרקטיקה המקדמות את שגשוג האדם והטבע גם יחד, מעסיקה אנשי סביבה מזה מספר עשורים. אחד מאפיקי החשיבה והמחקר בנושא מציע לפנות אל דתות העולם, בבקשה לסיוע, ולאתגר אותן לתת מענה בנושא. הסיבות לכיוון חשיבה זו הינן ברורות – לדתות יש מאמינים הפועלים לפי צו הדת, כמו גם הון כלכלי, פוליטי וחברתי שיכול להניע את השינוי הנדרש. אך זו לא הסיבה היחידה – לאורך ההיסטוריה שימשו הדתות כסוכנות המוסר של האנושות. תפיסת המשבר הסביבתי כמשבר שהוא קודם כל אנושי-ערכי, מזמינה אותנו לחזור אל שאלות היסוד בדבר מקומנו ותפקידנו בעולם, ולחפש את התשובה לכך בתוך מורשתנו הערכית והתרבותית.
וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמרה" (בראשית ב', ט"ו)
תיאור בריאת האדם בספר בראשית, על הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" של בראשית א', ועל השמתו בגן העדן "לעבדה ולשמרה" בבראשית ב', היווה בסיס לתיאוריות ופרשנויות רבות אודות מערכת היחסים בין המין האנושי, הקב"ה ועולם הטבע. פסוקים אלו מהווים בסיס לתפיסת עולם אקו-תיאולוגית (סביבתית-דתית) הנקראת Stewardship, או בתרגומה העברי "משמריות" (מתוך חיבור לפסוק המובא כאן), לפיה העולם נברא על ידי האל, ובני האדם נבחרו להיות שומריו הנאמנים, או האפוטרופוסים שלו. אי לכך על בני האדם להשתמש בעולם מתוך אחריות וכן לדאוג לרווחתו ולשגשוגו בלי קשר לאדם, ממש על פי תפקידנו הקדום בגן העדן. תפיסה זו קוראת לכל אחד מאיתנו להתייחס אל העולם כאל גן עדן, ולתפקידנו בו כאל מחויבות לטיפוחו ושימורו, במסגרת מחויבות עמוקה יותר לריבונו של עולם. בעשור האחרון, "זלג" הקונספט של המשמריות מעולם המחשבה הדתית אל עולם התוכן הסביבתי-מדעי, שם משמריות מוגדרת בתצורתה המעשית – עיצוב פעיל של דרך חיים חברתית – סביבתית המשפרת את עמידות המערכת האקולוגית ומקדמת את רווחת האדם.
מצוות השמיטה, בה החקלאי מפקיר את אדמתו לשנה ומאפשר לאדמה להשתקם, ולאחיו בני האדם ובעלי החיים ליהנות מטובה, לא יכולה שלא להדהד לנו את סיפור גן העדן, בו האדם היה אחראי על שמירת הגן, כמו גם שותף לחיות בהנאה מפירותיו. במאמר זה נצא יחד למסע, בעקבות המשמריות היהודית כפי שהיא מופיעה בפסוקי התורה ובמחשבה בת זמננו, תוך התמקדות במצוות השמיטה, כמצווה שמחזיקה את הרעיון ומימושו גם יחד.
תיאולוגיה של משמריות במעגל המשמעות האוניברסלי – אל-אדם-אדמה
על מנת להבין את תפיסת המשמריות ביהדות, נפנה אל פסוקי המקרא המתארים את בריאת העולם ונותנים כלים להבנת מהותו, ייחודו ותפקידו של האדם בתוך מערך הבריאה, כמו גם אל הפרשיות המתארות את המשך התפתחות האנושות על יחסיה המורכבים עם האדמה.
סיפור הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית, מתאר את בריאת העולם על פי סדר ליניארי – כל יום ובריאתו שלו, הנדרשת לבריאה הבאה אחריה. האדמה מתגלה ביום השלישי לבריאה, ומיד מקבלת על עצמה לממש את דברי האל הבורא במציאות "ותּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ" (בראשית א', י"ב). בהמשך נוצרים הרמשים, העופות, החיות והאדם וכולם מבורכים בפרייה ורבייה. הבריאה מוכתרת בתואר "טוב מאוד".
בשנה זו פירות האדמה עצמם נחשבים קדושים, ואסור לסחור בהם בכמויות, דבר המבטל באופן סמלי את יתרון מי שיש לו כלים טכנולוגיים על מי שאין לו ואת יתרון האדם על פני החיות, ובכך מחזיר אותנו לתודעת גן עדן.
האדם בפרק זה נברא כחלק מחברה (זכר ונקבה יחדיו) "בצלם א-לוהים" (שם, כ"ז) , ומיד עם בריאתו מבורך על ידי האל "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ…" (שם, כ"ח). בסיפור הבריאה השני, בפרק ב', נברא האדם כחלק מן הבריאה על מנת למלא צורך מסוים בה "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית, ב', ה'). אדם זה נברא על ידי האל "עפר מן האדמה" שבאפו ניפחה נשמת חיים ובכך הוא מחזיק בתוכו שמים וארץ. מיד עם בריאתו נשלח האדם לגן ה' – גן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (שם, ט"ו) – לפעול באופן אקטיבי ופסיבי כאחד לשגשוג הגן. בפרק זה האדם לא מקבל ברכה כי אם ציווי, המחזיק גם הוא תודעה של עשייה ושל ריסון "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל" (שם, ט"ז). שילוב שני פרקים אלו מעמיד בפנינו דמות אדם מורכבת. אדון העולם – שליט וכובש, אך גם משרת הבריאה – עובד ושומר. נהנה מטוב העולם ופועל מתוך ריסון והתאפקות בתוכו.
ד"ר דניאל שליט, פילוסוף יהודי-סביבתי מסביר את מקום האדם בבריאה באופן הבא:
"האדם מופיע בפרק א' כחלק משרשרת הבריאה, כיצור שנברא במחצית השניה של יום הששי. אפילו יום מיוחד לא הוקצה לו; הוא שותף ליום הששי עם החיות והבהמות. מאידך, מופיעה באותו פרק א' עצמו יצירת האדם כמאמר חגיגי מיוחד…" וכל-כך למה? כיוון שבא לעולם יצור מיוחד במינו "בצלם א-לוהים", המקבל ברכה מיוחדת, סגולה מיוחדת, פוטנציאל מיוחד: "…מלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף בשמיים ובכל הרמש הרומש על הארץ". כלומר: אמנם מבחינה גופנית אין הוא אלא אחד היצורים בשרשרת הבריאה; אבל מבחינת סגולתו המיוחדת – הוא חפשי משרשרת הבריאה ועומד מול הבריאה, כיוצר וכמנהיג. פרדוכס.אבל עדיין לא נשלם מבנה האדם. פרדוכס נוסף עומד להצטרף בפרק ב' בבראשית: אותו אדם, החפשי לעשות בטבע כטוב בעיניו – אינו חפשי לגמרי: הוא אחראי על מעשיו אלה בפני הישות המוחלטת שמעבר לו..
וביחד: שלש קומות באדם. חלק מן הטבע, מול הטבע, מול הבורא. או: טבע, תרבות, תורה. או: הכרח, חירות, אחריות. כל קומה מהווה הכנה והקדמה אל הבאה אחריה; ובעוד שמתחילה נראה כאילו עיקר הכוח ומרכז הכובד שוכן בקומה התחתונה, קומת האדם-כטבע, הרי ברצונו ובבחירתו של האדם הוא יכול ואמור להעביר את מרכז הכובד אל קומות עליונות יותר, ורק מתוך אחריות כלפיהן – לפעול בטבע" (דניאל שליט, אקולוגיה מירושלים)
דניאל שליט מציג בדבריו תפיסה תיאולוגית יהודית בה האדם פועל בתוך הטבע, מתוך מחויבותו לבורא ולתפקיד שהעניק לו. הרב ד"ר רונן לוביץ, רב ופעיל סביבתי מסביר כיצד תפיסה זו מחייבת שמירה על עולם הטבע:
"יש מעמד מיוחד לאדם, אך זאת מכוח היותו שליח הבורא וכפוף להוראותיו. דהיינו, לא הטבע עומד במרכז הבריאה, אך גם לא האדם, כי אם בורא עולם. על האדם לראות את עצמו בבחינת אפוטרופוס שמונה לתפקיד השמירה על היקום, והאמונה בבורא עולם אמורה לחזק את המאמין בחובתו לשמור על העולם, שכן בין אם נוצר באמצעות בריאה יש מאין במאמר הבורא, ובין אם התפתח בתהליך התפתחותי של תכנון תבוני – הוא איננו פרי התפתחות מקרית, ומאחורי כל היש מצוי בורא תבוני שבוודאי התכוון שכל מה שנוצר יישמר ויתקיים. ההכרה בכך שיש בורא מחייבת אפוא שמירת מה שברא".
מתוך אלו ניתן לראות את פרקי הבריאה בספר בראשית כבונים תפיסת עולם של משמריות דתית יהודית – תובנה של מקומנו בעולם כחברים בעולם הטבע שהם גם "נאמניו" של האל לשמירה עליו ולטיפוחו, מתוך מחויבות לבורא עולם. הרב ד"ר יונתן זקס סיכם זאת במילים הבהירות ביותר:
"האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעבדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעבדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד."
בפרקים הבאים בספר בראשית, עד לבחירתו של אברהם, מתואר תהליך ניכור הולך ומתמשך בין האדם לאדמה, כאשר האדמה נפגעת ומתקללת שוב ושוב בשל חטאיו של האדם. ניכור זה מתחיל בגירושם של אדם וחווה מגן עדן (היות ולא ריסנו את עצמם כפי שנצטוו), ומסתיים אחרי המבול, בו חטאי האדם השחיתו את האדמה עד לניתוק סופי של הקשר ביניהם: פיסית במבול, ורעיונית בהחלטת הקב"ה לאחר המבול: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד את הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו… עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח' כ"א-כ"ב).
אך הקב"ה לא וויתר על החוט המשולש של האל-אדם-אדמה. עשרה דורות אחרי נח, הוא בוחר באברהם אבינו ושולח אותו "אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב,א). את מקומו של גן העדן תופסת ארץ ישראל, את האדם הראשון מחליף אברהם, וצאצאיו יקבלו בהמשך את התורה, המחזיקה את דבר האל בדבר ההדרכה הנכונה לחיים ולשגשוג בארץ: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. " (דברים יא כ"א). מעגל משמעות זה של תורה – עם – ארץ, על ההיבטים המעשיים שלו, יעמדו בבסיס בחינת תפיסת המשמריות הייחודית לעם ישראל בארצו.
תיאולוגיה של משמריות במעגל משמעות פרקטיקולרי – תורה-עם-ארץ
ארץ ישראל, על פי פסוקי התורה, היא המקום בו נשמר הקשר החי בין ה', האדם והאדמה, אך באופן מתוקן יותר, ש"הפיק את הלקח" מסיפורי הראשית, כאשר האדמה אינה תלויה במעשי האדם, אלא קדושתה בעינה עומדת. בני האדם מצידם לא נשארים עם הדרכות כלליות לגבי חיים מוסריים, אלא מקבלים הדרכה מפורטת לגבי דרך החיים המאפשרת חיים בארץ, באמצעות מצוות התורה. אם עם ישראל לא יחיה חיים "ראויים" על פני האדמה, ה' יחסום את השמים וימנע מהם גשם, והאדמה בתורה תמנע מהם את יבולה, כאשר במקרה קיצון יתקיים בהם "וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה' נֹתֵ֥ן לָכֶֽם" (דברים י"א, י"ז). קשר זה מתבטא כמובן גם לצד השני, כפי שאנו מספרים פעמיים ביום, בקריאת שמע:
" וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים י"א, י"ג-ט"ו).
רעיון זה נמשך כחוט השני גם בדברי הנביאים, המאיימים על העם בגלות אם לא יקיימו את הנחיות התורה, או לחילופין מבטיחים כי אם יפעלו לרצון האל, הארץ תניב את יבולה בשפע: "וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח" (יחזקאל ל"ד, כ"ו).
ומהי אותה דרך חיים הנדרשת מהעם? לצד ההנחיות הדתיות והמוסריות הנדרשות לחיים בארץ, ישנו במקרא פירוט של "המצוות התלויות בארץ" – אוסף הנחיות לבעלי האדמה לגבי הדרך הנכונה ליהנות מטובה. בהנחיות אלו בולטת התפיסה כי הדרך הנכונה ליהנות מן היבול היא תוך דאגה ושיתוף של חלשי החברה והמשמשים בקודש. בשלב העבודה, על החקלאי לשבות אחת לשבוע (שבת) ולאפשר לעצמו, למשפחתו ולחלשי החברה העובדים מולו לנוח, כמו גם לבעלי החיים המשרתים אותו; אחת לשבע שנים (בשמיטה) על בעל הקרקע "לנטוש" את האדמה ולאפשר לאדמה להשתקם ולחלשי החברה (ולבעלי החיים) לחלוק עמו את המזון שגדל באורח טבעי; בשש שנות המעשה, בהן החקלאי נהנה מפירות אדמתו, עליו להשאיר חלק משדהו המעובד לא נגוע ולאפשר לעניים לקצור את החיטה לתועלתם (פאה), להפריש להם את היבול הנופל מידיו בעת הקציר (לקט) ואת האלומות ששכח בשדה לאחר הקציר (שכחה); עם סיום הקציר או קטיף הפירות על בעל האדמה להפריש חלקים מהיבול לכהנים (תרומה), ללוויים המשמשים כמורי העם (מעשר ראשון), לחלשי החברה (מעשר עני) או לאכול בירושלים עם כל העם בטהרה (מעשר שני); לאחר כל אלו יש לשתף את העניים בשפע על ידי הזמנתם לסעודות שבת וחג ובאמצעות מצוות צדקה.
תפיסת העולם המאפשרת אורח חיים שכזה מופיעה במפורש בפסוקים המתארים את מצוות ביכורים – מצווה נוספת התלויה בארץ. מצוות הביכורים דורשת מהחקלאי להעלות את ראשית התוצרת החקלאית שלו למקדש ושם לספר את ה"סיפור הגדול" – סיפור השעבוד במצרים ושל האל שהוציאם משם: "וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כ"ו, ט'-י'). החיים בארץ המבורכת מובילים להכרת תודה עמוקה שממנה נובעת היכולת והרצון לשתף את מי שאין לו אדמה בשפע ולחלוק עמו את היבול "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (שם, י"א).
לסיכום – מעגל ההתייחסות תורה-עם-ארץ מבוסס על תפיסת משמריות ייחודית, הקושרת בין שלושת רכיביו – הארץ היא ארצו של האל, עם ישראל הוא העם של האל ושניהם מחויבים לו באופן ישיר. מתוך כך, על העם להתייחס אל הארץ בהוגנות ומתוך הבנת מעמדה הייחודי, ואם יעשו זאת היא תרעיף עליהם מטובה ותצמיח שפע, שעליהם להקפיד שיגיע אל כל חלקי החברה, ולא רק למי שמחזיק בבעלותו נחלה (היות ובשורש אין דבר כזה בעלות על ארצו של ה'). למעשה מדובר בתפיסה רדיקלית הקושרת בין שגשוג החברה ושגשוג הסביבה מתוך תפיסה מוסרית ורוחנית עמוקה, תוך תרגום רעיונות אלו לאורח חיים קהילתי רחב ומקיף.
המצווה שאולי מדגימה באופן המפורש ביותר את ייחודיות תפיסת המשמריות היהודית היא מצוות השמיטה, שבאורחות החיים החקלאיים של אבותינו היתה המצווה שהשפיעה בצורה עמוקה ביותר ולאורך הזמן הרב ביותר על אלו שקיימו אותה נאמנה.
החברה שקיימה מדי שבע שנים שנת שמיטה היתה צריכה להיות חברה צנועה, המבוססת על ערכים של ריסון והתאפקות, ובעלת מנגנונים נרחבים של צדק וערבות הדדית.
מצוות השמיטה כמימוש של רעיון המשמריות בשני מעגלי המשמעות
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לה' (ויקרא כ"ה, א'-ב')
מצוות השמיטה מבקשת מהחקלאי החי בארץ ישראל "לשמוט" את אדמתו אחת לשבע שנים, לחדול מעיבודה ולאפשר לה לשמור שבת – ושבתה הארץ שבת לה'. האדמה מצידה, מזמינה "לשולחן השבת" שלה את כל מי שחי עליה – "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כ"ה, ו'-ז'). בשנה זו פירות האדמה עצמם נחשבים קדושים, ואסור לסחור בהם בכמויות, דבר המבטל באופן סמלי את יתרון מי שיש לו כלים טכנולוגיים על מי שאין לו ואת יתרון האדם על פני החיות, ובכך מחזיר אותנו לתודעת גן עדן, שם חלק האדם עם החיות את עשב השדה והשפע שניתן לו ישירות על ידי האל. קיום מצוות השמיטה נחשב במקרא כתנאי הכרחי לחיים בארץ ישראל, ואם העם לא יאפשר לארץ לשבות הוא יצא לגלות: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ…(ויקרא כ"ו, ל"ג-ל"ד).
ר' שמשון רפאל הירש, הרב, איש הרוח ופרשן המקרא בן המאה ה-19, מדגיש במצוות השמיטה את תפיסת היסוד של המשמריות – הכרה בכך שהארץ שייכת לה' ולא לנו, על מידת הענווה המתבקשת בהבנה כזו:
"בקיום מצוות השמיטה מודיעה אומה שלימה על עולם כי ארצה לה', והוא אדונה האחד והיחיד והאמיתי; בשנה השביעית היא מושכת את ידה מלהשתמש בזכות בעלותה על האדמה, וברגש של כניעה היא מחזירה את אדמתה לאדון הארץ. בעשותה כן היא מכריזה על עצמה כעל "גרים ותושבים" על אדמתה שלה, ומיד ירכינו גאים ראשם. גסי הרוח שהיו יושבים בטח על אחוזותיהם, והיו נוהגים במחוסרי רכוש באטימות הלב ובהרמת ידיים, – עתה ינהגו דרך חסד ואהבה בגרים ובעניים, וגם חיית השדה תיחשב כיצור בעל זכויות, כי אכן אחת היא אדמת ה', שעליה כולם יושבים יחד." (פירוש הרש"ש הירש לתורה, ויקרא כ"ה)
הרב שג"ר, רב, מחנך ואיש רוח, מסביר את הרדיקליות של שנת השמיטה:
"אסור לנו לשכוח שמצוות השמיטה, שכאמור הינה הביטוי לקדושת הארץ, הינה ביסודו של דבר מצווה סוציאלית של צדק ושוויון כלכלי וחברתי. ערכי השוויון והחירות הינם הליבה של מצוות אלו, ומשום כך הם הסממנים המובהקים למצבו של העם בארצו. אלא שלא כבעולם הערכים המודרני, הבסיס של מערכת היחסים החברתית המוסרית בתורה הינו הקדושה. השמיטה מכוננת שוויון, מקיף אף יותר משוויון סוציאלי. ניתן לומר שהוא מגיע לרמה אקולוגית….תארו לכם שותפות בין האיכר לבהמתו, לשניהם זכות הנאה שווה מפירות האדמה. הרדיקליות של מצוות השמיטה כמעט בלתי נתפסת. הווי אומר, שהקדושה של הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה. ואכן, מצוות ואיסורים רבים בפרשה, כמו איסורי הריבית וההונאה, מצוות הגאולה השונות והצדקה, באים לכונן חברה צודקת, למנוע ניצול לא הוגן של החלשים ולהילחם ב’קפיטליזם’ גס. כל אלו מעוגנים בקדושה, ובהקשר זה המוסריות הינה הקדושה."
לפי הרב שג"ר, קדושת הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה, והיא באה לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר בשנת השמיטה. כדאי לקרוא את ספרו הנפלא של הרב אלקנה שרלו – "פני שביעית נקבלה" – המרחיב תפיסה זו.
הרב יוסף צבי רימון, איש רוח ומורה הלכה העוסק רבות במצוות השמיטה, קושר ישירות בין מצווה זו ובין מימוש אמיתי של מצוות בל תשחית – שמירה על עולמו של הקב"ה:
"אמנם, ייתכן שישנו טעם אחד לשמיטה: ״כי לי הארץ״ (ויקרא כ"ה, כ"ג). הארץ שייכת לקב״ה, והאדם איננו בעלים עליה. מכח טעם זה, נגזרים גם הדברים האחרים: האדם אמור בשנת השמיטה להראות שהוא איננו בעלים, ולכן היבול מופקר. בדומה לכך הוא גם מפסיק את עבודתו כדי שלא תהיה לו תחושה שהוא יצר את היבול.. מצב זה מביא גם לתוצאות האחרות של השמיטה: אנשים אינם עוסקים בבעלות ובתחרות וכך מתעורר הצד האלוקי והרוחני שיש בכל אחד… כך ניתן להסביר גם את הטעם של איסור הפסד פירות שביעית (האיסור להרוס או לזרוק לפח רגיל פירות שביעית- ע.ק)… אדם השוכר חפץ או המקבלו בהשאלה רשאי להשתמש בו, אולם להרוס את החפץ רשאי רק הבעלים. כל אדם אחר ייאלץ לשלם אם יהרוס את החפץ למעט הבעלים עצמם. העולה מכאן: אין לך תחושת בעלות גדולה יותר, מאשר היכולת להרוס. לכן בשנת השמיטה אסור לאדם להרוס את הפירות, כי אין הוא הבעלים של הפירות…שנת השמיטה תלמד את האדם שלמעשה בכל השנים אין הוא הבעלים האמיתי. זהו המוקד של איסור ״בל תשחית״: אסור לך להשחית כי אינך הבעלים."
מתוך כל אלו ניתן לראות כי מצוות השמיטה מהווה מימוש של תפיסת המשמריות כמו גם מחוללת אותה, בכך שהיא מנכיחה את התפיסה התיאולוגית במציאות ומסייעת בבניית חברת שיכולה לממש אותה:
מבחינה מעשית: מצוות השמיטה הובילה לכך שהחברה התנהלה במחזורים של "לעבדה" – הנאה מטוב הארץ, ו"לשמרה" – עצירה ומתן אפשרות למחזורים הטבעיים לפעול ללא התערבות האדם. התוצרת שכן גדלה בשביעית היתה פתוחה לשימוש כל חלקי החברה, וכן בעלי החיים, ולמעשה יצרה שוויון בגישה למשאבים. מבחינה תרבותית: החברה שקיימה מדי שבע שנים שנת שמיטה היתה צריכה להיות חברה צנועה, המבוססת על ערכים של ריסון והתאפקות, ובעלת מנגנונים נרחבים של צדק וערבות הדדית על מנת לעמוד ב"קטסטרופה" של מחסור במזון אחת לשבע שנים. מבחינה תיאולוגית: הרעיון העומד מאחורי מצוות השמיטה הוא הרעיון המרכזי של משמריות יהודית שלא מסתפק בהבנה כללית שהעולם ניתן לנו (למין האנושי) למשמרת ולכן עלינו להתייחס עליו באופן הגון ומכבד, אלא מייצר מערכת פרטיקולרית של קשרים ומחויבויות בין עם ישראל, ארץ ישראל והאל, הבאה לידי ביטוי דרך תורת ישראל, והכל בהשראת תפקיד האדם בגן העדן.
בימים ההם בזמן הזה – שנת השמיטה כהזדמנות
עם חזרת עם ישראל לארצו, חזרה גם השמיטה לקדמת הבמה, כמצווה שמבקשת את מימושה. עם זאת, במדינת ישראל של ימינו ההתייחסות לשמיטה היא ברובה טכנית ועוסקת בדרכים לאפשר לחקלאי להמשיך ולהתפרנס ולצרכנים להמשיך ולרכוש פירות וירקות טריים (בל נשכח שבניגוד לחברה הישראלית הקדומה בישראל של היום ענף החקלאות מהווה אחוז קטן מאוד מהמשק). אי לכך, הפתרון המרכזי שרוב החקלאות הישראלית מושתתת עליו הוא "היתר מכירה" – מכירת הקרקע לגוי לשנה, על מנת להפקיע את קדושתה ולאפשר לחקלאי להמשיך ולעבד אותה.
בשנים האחרונות התחיל להתפתח בישראל (ובעולם) מהלך הקורא למימוש ערכי השמיטה בתוך החיים בהקשרים של קהילה, קיימות, ערבות הדדית, חסד ועוד, בהשראת המעגל האוניברסלי של המשמריות.
בשנים האחרונות התחיל להתפתח בישראל (ובעולם) מהלך הקורא למימוש ערכי השמיטה בתוך החיים בהקשרים של קהילה, קיימות, ערבות הדדית, חסד ועוד, בהשראת המעגל האוניברסלי של המשמריות. חמישים (מתוך מאות!) יוזמות חברתיות וסביבתיות שהתקיימו בשנת השמיטה התשע"ה כונסו בחוברת "אסיף שמיטה ישראלית" וכללו בין השאר עצירת המרוץ לטובת פינוי זמן למשפחה ולעשייה תרבותית־רוחנית, הפחתת צריכה, התנתקות ממסכים, התנדבות קבועה (שמיטת זמן) ביוזמות של ערבות הדדית, "פתיחת השדה החברתי לאחר", קידום עשייה חיובית לשמירה על הסביבה ועוד. בשנת השמיטה הנוכחית, שחלה בעיצומו של משבר הקורונה, נוספו לרשימה זו יוזמות נוספות שעניינן בבניית אמון וחוסן קהילתי, בהשראת השמיטה ואל מול המשבר הנוכחי ומשברים שעוד יבואו.
לצד תנועה זו מתגבשת תנועה נוספת של חקלאים אקולוגיים הבוחרים להוביר (להפקיר) את הקרקע בשמיטה כחלק מהתנהלות המחוברת למעגל הפרטיקולרי של המשמריות, ונוגעת בדרך לעבוד בשיתוף פעולה עם האדמה. שיטת "שפע בשבע", שמובילה טליה שניידר למשל, היא דרך לעסוק בחקלאות מקומית מתוך חיבור למחזור השמיטה, כך שאחרי שש שנות עבודה ישנה שנה בה האדמה כמו מניבה מעצמה (ואין צורך לעסוק בעיבוד האדמה). מדובר למעשה באימוץ אורח חיים בר־קיימא המתאים למאה ה־21 מתוך מחויבות דתית עמוקה וחיבור לתפיסת המשמריות הסביבתית גם יחד.
דוגמאות אלו ואחרות מראות את ההזדמנות הגלומה בשנת השמיטה, לקידום תפיסת עולם ופרקטיקה של משמריות הנדרשת לנו להתמודדות עם אתגרי התקופה. יהי ונצליח לממש ולו מעט מההזדמנות הטמונה בשנה זו.
_______________________________________________________________________
*עינט קרמר היא מייסדת ומנהלת "טבע עברי" – יהדות וסביבה, ו"שמיטה ישראלית" – מיזם לאומי לטובת הנכחת ערכי השמיטה במציאות הישראלית. עינט כותבת דוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא "בין תאולוגיה לפרקטיקה סביבתית: התפתחות שיח ועשייה סביבתית בישראל לאור מצוות השמיטה ואל מול משבר האקלים". עינט מתגוררת במזכרת בתיה, עם שמוליק וארבעת ילדיהם, ועובדת כמנהלת החינוכית של ארגון השומר החדש.
