נראה כי עובדות אלה הן תוצאות של הטלת משימות נוספות על התפילה. מאז חורבן הבית הוטל על התפילה להיות גם ממלאת המקום של עבודת הקורבנות הציבורית. ההתכנסות הקהילתית למקדש המעט ועבודת ד' כקהילה חייבה אפוא להנהיג זמנים קבועים (שהרי אי אפשר להתכנס כשאין יודעים את הזמן), ועוד יותר מכך – להנהיג נוסח קבוע, שכן אי אפשר להתפלל בציבור אם אין הציבור כולו אומר את אותו נוסח. משעה שמשימה זו הוטלה על התפילה היא עמעמה את התפילה האישית, העוטפת את דמות האדם כולו ואת הקשר האינטימי המיוחד שבין אדם לא~לוהיו.
הרבה ברכה טמונה בתהליך התקבעותה של התפילה. התפילה הקבועה מראש העצימה את שפת המחויבות לתפילה, ולא הותירה אותה לגחמות מתפרצות. אי אפשר לקיים עולם דתי המחלחל לעולמות הפנימיים של האדם בלא שפה של מחויבות. לא זו בלבד, אלא שהקביעות הפכה את התפילה לעניין הרבה יותר דמוקרטי: בניגוד למחשבה הראשונית, לא רבים מסוגלים לדובב את עצמם ולומר דבר מה בעל ערך מול הקב"ה, או לבטא את מה שהם חשים באמת, ולו הייתה התפילה מחייבת את חיבורה בכל יום מחדש, ספק אם רבים היו מוצאים את דרכם אל התפילה; רק עם תפילה המנוסחת מראש ונאמרת בזמנים קבועים אפשר לדבר על ציבור מתפלל ועל התכנסות כוללת לעבודת ד'. התפילה המנוסחת מראש מכניסה לעולם התפילה גם את שפת התביעה, שבלעדיה אין חיים אמוניים נקבעים כחלק מהמציאות – ועוד רבים היתרונות של התפילה הקבועה והציבורית.
ברם, כלל ידוע הוא שאין אור בלא צל, וכל מהלך רוחני כולל בתוכו גם את מחירו. לתפילה המנוסחת מראש יש מחיר כבד מאוד, שעיקרו מתמצה בניתוק בין עולמו הרוחני הפנימי של האדם ובין התפילה. התפילה הריטואלית והמנוסחת מראש מבטאת את היבט ה"עבודה שבלב" שבמשנת הרמב"ם ונותנת לו משקל עצום, ובאותה מידה מרחיקה את ההיבט המיוחד של החסד והרחמים שבתפילה מבית מדרשו של הרמב"ן. הטיעון התנאי "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" הוא חלק בלתי נפרד מאופייה של התפילה בימינו. בדרך כלל אין התפילה תחנונים, בדרך כלל אין היא קשורה לעולמו של האדם, ובדרך כלל אין בה מהמאפיינים של הדבקות האלוקית הפנימית. הראיה הטקסטואלית הטובה ביותר לכך היא ההשוואה בין סידור התפילה ובין ספר תהילים: ספר תהילים הוא דינאמי, משתנה, נע בין רוממות נפש ובין מצוקה, קשור בכותרות היסטוריות המעצימות את הרקע המיוחד של כל פרק, והוא אינו נאמר בבת אחת או בהקשר אחד, אלא הוא ספר של פרקי תפילה שנבעו נביעה מקורית ואותנטית מעומק נפשו של דוד המלך ושאר מנסחי התפילה – ואילו סידור התפילה שלנו קבוע וקשוח.
פגישתי הראשונה עם המחיר הכבד של נוסח התפילה הקבוע הייתה באחת החופות הראשונות שערכתי, שבה הכלה פרצה בבכי תמרורים מפני שחברתה שכחה להביא לה את נוסח ה"תפילה לכלה", והיא לא הייתה מוכנה בשום אופן ללכת לחופה בלי תפילה זו. הצעתי לכלה, בוגרת מוסדות חינוך ולימוד תורניים מאוד, כי תנסח את תפילתה בעצמה – שתאמר לריבונו של עולם בדיוק את אשר עם לבה, תפרוש בפניו בשקט את חלומותיה ואת תקוותיה ותבקש במילותיה שלה מריבונו של עולם כי ילווה אותה ואת חתנה מיום הקמת ביתם. הכלה פערה את שתי עיניה ושאלה בתימהון: "הרב, מותר בכלל להתפלל כך?". שאלה זו ביטאה יותר מכול את הקריסה של התפילה הפנימית האמיתית והאישית.
מה נכון אפוא לעשות במציאות זו ? האם יש דרך לעורר את בית הכנסת משיממונו, לקרוע את מסך עלוני השבת החוצצים בין האדם ובין תפילתו, ולהקים לתחייה את התפילה הפנימית והאישית? בעבר סברו מחדשים שונים כי מנייני "קרליבך" ישנו את המציאות ויפתרו את הבעיה. אין ספק כי הכנסת הניגון לתפילה עוררה מעט את הלבבות, ובוודאי שתפילה זו יפה בהרבה מהאלטרנטיבות השוממות, אולם אין זה מפתיע כלל כי ביסודו של דבר הבעיה לא נפתרה. הסיבה לכך פשוטה מאוד: לעולם אין מסגרת מבטיחה שינוי – היא רק מאפשרת. תפילות קרליבך הן מסגרת חדשה של תפילה, והן מאפשרות התעוררות פנימית עמוקה, אולם מסגרת אינה יכולה לחולל דבר אמיתי פנימי. מבחינה מסוימת, במנייני קרליבך מתרחשת תופעה די דומה למה שהתחולל בעקבות אמירת "לשם ייחוד". גם המנהג לומר "לשם ייחוד" הוא מסגרת, ובראשיתו הוא חולל מבע עמוק של כוונה פנימית. ברם אט~אט תפילה זו נשחקה, והיום היא ממולמלת במהירות, עד שנוצר צורך לומר "לשם ייחוד" קודם אמירת "לשם ייחוד", וכך נוצר כדור שלג שלא הצליח לעורר את חום הלב. מאידך גיסא, אין אנו תמימים כדי לסבור כי אם נעקור את תפילת הקבע ממקומה תהפוך התפילה לחוויה רוחנית מתמדת. כאמור לעיל, אפשר לקבוע בוודאות כי אילולא הייתה התפילה עניין שבחובה, ואף אילולא הייתה מנוסחת מראש וקבועה בזמנים, היא הייתה גוועת כחוויה ציבורית, ואף אצל בני אדם היא הייתה מוצאת מקום רק במצבי קיצון, ולא כקשר מתמיד בין האדם לבין ריבונו של עולם – ואם כן למה זה אנוכי?
נראה כי צריך לפסוע בשלוש דרכים, שאף אחת מהן אינה חידוש של ממש, ואף על פי כן כל אחת מתחדשת בכל יום. הראשונה בדרכים היא השבת התפילות הפרטיות והאישיות למקומן. לתפילות אלה מקום נרחב. אם מדובר בתוך התפילה המנוסחת מראש, ואם מדובר בתפילות שהן מחוץ למסגרת התפילה; אם בימות צער ואם בימות סערת הנפש השמחה; אם לבד ואם בציבור – התפילות האישיות והפרטיות חייבות לשוב למקומן הראוי ולזכות בטיפוח מיוחד. טיפוח זה הוא חלק מאווירה ציבורית מתפללת, משחרור מחסומים פנימי ומעידוד היכולת להיפגש עם הנשגב והעליון. המרחב הגדול של התפילות האישיות פתוח לרווחה, ואנו נועלים בטעות את השער מפני כניסה לגן הנעול, ולא מפיחים בו את הרוח המבשמת של עולם התפילה.
השנייה שבדרכים היא השבת עולם הכוונה למקומו הראוי. טעות נפוצה טמונה בסברא כי בשעה שאדם מבקש לזרום עם עולם חוויותיו אין לו אלא להפקיר עצמו למה שעולה מתוכו באופן טבעי ובלתי מתוכנן. ספר תהילים לא נאמר בדרך זו. קביעת חכמים כי רוח הקודש היא מקור הספר מלמדת כי הוא נאמר במתיחות רוחנית מקסימלית, בהתכוונות לשמיעת הקול האלוקי המדבר מתוך הפנים, בדיוק ובנקיות נשמתית ובכל אותן הכנות נפשיות שהמבקש לשמוע את רוח הקודש אשר בקרבו נתבע להן. ההבחנה בין מצב רוח אחד למשנהו ובין אדם לחברו אפשרית גם בתפילה המנוסחת מראש וקבועה בזמניה. היא נעשית בשעה שאדם מתייצב לתפילה כשנשמתו מכוננת וכשהוא במתיחות (לא במתח!) נפשית מתכוונת. לו נשכיל לאזן בין הקפדתנו היתרה על מסגרות התפילה ובין האפשרות הגנוזה בכוונה הפנימית, תדע התפילה לפלס אורחות מתחדשות.
השלישית שבדרכים מחייבת הורדת חששות ופחדים. אנו פוחדים, ובשל כך אין אנו משחררים את עצמנו להתפלל. אנו פוחדים לבטא בפני ריבונו של עולם גם את החלקים הכואבים והכעוסים שלנו, בניגוד לכל גדולי המקרא שנהגו כך, ובשל כך תפילתנו מזויפת ואינה מכוונת; אנו פוחדים להשיב לעולם ההלכתי את הברכות על שמועה טובה, על פגישת חבר טוב ועל ראיית נוף מרהיב, ובכך אנו מנתקים כל הזמן את המשולש שבין האלוקים, ההוויה והנפש; אנו פוחדים להתפלל ביחידות לעתים, וכשאנו עושים זאת זו תפילה חפוזה בשל הקימה המאוחרת או הזיכרון המתפרץ שלא התפללנו ערבית, ולא תפילה מכוונת ואישית – פחדים אינם יכולים לייסד עולם יצירה פנימי עמוק, ובדרך כלל הם משתקים עולם רוחני. את הפחדים חייבים להסיר כחלק מהתעוררות התפילה.
האם בכך תיפתר בעיית התפילה ? סביר להניח שלא, וטוב שכך. מצב התפילה גם משקף מתח אימננטי – בין יחיד לציבור, בין התרחבות להתכנסות, בין אחריות להתרפקות – ולעולם הוא יישאר כך. מתח זה הוא אחד ממקורות היצירה העמוקים ביותר של האדם. כל שאנו מבקשים בדרכים אלו הוא לעורר ישנים מתרדמתם ולהתסיס את הנפש בעולמה של תפילה, שהיא המפגש המופלא בין אדם ל-אלוהיו במציאות המשתנה והסוערת של החיים.
