הנשמה היא המקור
אביה הכהן
סגנון הכתיבה של הרב קוק, שכתב מבלי לצטט מקורות, מלמד יסוד עמוק: תחת ההסתמכות המסורתית על מקורות חיצוניים, הרב קוק קורא לאדם להקשיב לנשמתו שלו. הבעיה מתחילה כאשר תורת הרב קוק עצמה הופכת למקור, במקום שתעודד את הלומד לפגוש את עצמו
הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בתקוע
נתיב חדש
הייתי תלמיד כיתה י"א ויצאתי לשבוע ישיבה בישיבה גבוהה. ישבתי בחצר הישיבה וקראתי את אחד מספרי הרב קוק. אחד הבחורים הבוגרים בישיבה עבר לידי וקרא לעברי בזלזול: מה אתה מבין בתורת הרב?
האם הבנתי משהו ממה שקראתי? אינני יודע, אולם יודע אני שלפני הכול ובאחרית הכול ישנה מוזיקה, והמוזיקה של הרב משכה אותי אליה בעוצמות שאי אפשר לתאר. המוזיקה חדרה אליי כבר כשהתבוננתי כילד בתמונתו הטהורה, אחר כך כנער בשעה שבימים נוראים פתחתי את אורות התשובה והספר לקחני לעולם טהור וזך, וכתלמיד בישיבה הגבוהה בשעה שגיליתי בספרייתו של סבי עותק נדיר של ערפלי טוהר – שהיה בשעתו 'ספר סודי' – שמשך אותי לגובהי שמים. המוזיקה הזו נשמעת לאוזניי בשעת קבלת שבת כשאני מעלעל באורות הקודש. לעתים אני חושב שהמוזיקה היא העיקר, וכדאי רק לרפרף ולחוש בנשמתו הגדולה של הרב קוק ולהתבשם ממנה בחיינו. בליל שבת, בעודי מדפדף, אני נפגש בפסקאות המדברות בשפה שאני לא עומד על עומקה. לעתים אני נתקל בפסקאות שאינני מסכים אתן, אך תמיד יש רגע שבו אני מגיע לכמה שורות שבהן הלב זועק: אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים!
המוזיקה של הכתיבה אומרת שיש מוזיקה ושירה גדולה לעולם, היא אומרת אהבה – אהבת אדם ואהבת אלוהים, אהבת עולם ואהבת התורה.
אינני יודע כיצד חיי הפנימיים היו נראים ללא דמותו רבת החסד של הרב קוק. דמותו משפיעה עליי בכל יום בעניינים שונים. ברצוני לעמוד על נקודה אחת שהיא בעיניי ליבת תורתו הגדולה – סגנון הכתיבה של הרב קוק. כל מי שמכיר את כתביו של הרב קוק מיד עומד על כך שהרב קוק כותב ללא מקורות לדבריו. זאת בשונה מן הכתיבה הדתית מאז חתימת התנ"ך, כתיבה שמתבססת על מקורות. הגמרא שואלת פעם אחר פעם 'מנא לן?'; אמורא מביא פסוק או מקור תנאי שעליהם הוא מתבסס, והוא אינו יכול לומר דבר בשם עצמו. כך נהגו כותבי ימי הביניים, כך נהגו מקובלים ואדמו"רים וכך כותבים אנשי תורה בימינו. הם מנסים להוכיח ולבסס את דבריהם על מקורות קדומים, ובכך טוענים ללגיטימציה של הדברים. בשונה ממסורת הכתיבה הזו, הרב קוק אינו מביא מקורות והוכחות לדבריו. לעתים הקורא הקשוב חש שהרב מרמז לפסוק או למקור, אך הרב אינו מזכירו.
עולמו הרוחני של הרב קוק מושרש בעולמות הקבלה והחסידות, אך גם מושגים קבליים כמעט לא מופיעים בגלוי בכתבים. האם כדרך שישנם 'צדיקים נסתרים' כך היה הרב 'מקובל נסתר' שהסתיר את היותו איש קבלה? האם לימוד נכון של כתבי הרב קוק הוא לימוד שבו הלומד מגלה את מקורותיו של הרב ואת המושגים הקבליים העומדים בבסיס תורתו? חשוב להדגיש: לא תמיד כתב הרב קוק בדרך הזו. כך, למשל, חלק מן הפסקאות בפנקס י"ג כתובות בסגנון הדומה למסורת הכתיבה החסידית-דרשנית.[1] לא כל הפסקאות בפנקס י"ג כתובות בסגנון הדרשני, אך דווקא הפסקאות האלו מלמדות שהרב חי וידע גם את הסגנון הדרשני הרגיל והמקובל, ואם הרב כתב בהמשך חייו אחרת הרי שהדברים נכתבו בכוונת מכוון. גם דרשותיו של הרב בסעודה שלישית נאמרו בסגנון הדרשני המקובל, וגם עובדה זו מחזקת את המחשבה שהרב היה מודע לחידוש שבכתיבתו חסרת המקורות. השאלה העולה מאליה היא: מה ראה הרב ללכת בנתיב חדש זה?
הרב קוק היה ענק רוח, ולכן אינני מתיימר לתת הסבר אחד וממצה שיסביר הכול, אלא להעלות מחשבות שונות שהן חלק מן התמונה השלמה, אך הן בעלות משמעות.
לא מחפש אישור
על פנקס י"ג של הרב קוק כתוב 'הראשון ליפו'. ביפו פגש הרב את גדולי החלוצים ואנשי העלייה השנייה (ברנר, אז"ר, עגנון ועוד). ישנן עדויות רבות על פגישות בין הרב לחלוצים, וישנן אף עדויות לכך שהרב שאל מן הספרייה ביפו את כתביו של ברנר, החלוץ שבעט בכל קודש. נראה שהפגישה עם החלוצים הייתה עבורו מהפכה נפשית ואמונית. אם בכל תולדות ישראל מחלל שבת היה איש הבורח מייעודו אל הבלי העולם, הרי שביפו פגש הרב גדולי רוח שמוותרים על הבלי העולם למען אידיאלים גדולים שבהם הם מאמינים. אם בכל הדורות הוויכוח היה על המקורות, הרי מעתה המקור העתיק לא היה מקור סמכות, והאדם הוא הבוחר ומחליט על דרכו. הרב חש שהקונבנציות המחשבתיות הרגילות אינן מכילות את החיזיון הגדול המתרחש מול עיניו ויש ליצור שפה חדשה שתדבר אל התופעה החדשה. הרב לא ראה בכך רק דרך טקטית להחזיר את החלוצים בתשובה, אלא אתגר לעצמו ולעולם האמונה להתחדש וללמוד מן העולם המתחדש. המציאות כביכול הכריחה את הרב להבין שהמסגרות של יום האתמול אינן מספיקות אל מול העולם החדש. אין צריך לומר שרוב העולם הדתי לא נענה לאתגר, ורק הרב בפתיחות אין קץ הרשה לעצמו לפתוח את לבו ואת עיניו ולהביט. וכך, מעגל הסמכות התחדש וגדל מעל למקורות הסמכות שבכל הדורות. מקור הסמכות עבר מן הכתובים אל האדם הפועל במציאות.
בהספד שנקרא 'על במותינו חללים' מתלבט הרב ביחסו לחלוצים מחללי השבת. בעצה אחת עם אז"ר, עורך הקובץ, ההספד הפרובלמטי נגנז. הרב צבי יהודה זצ"ל קרא להספד זה 'משנה ראשונה', ו'משנה אחרונה' ביטלה את ה'משנה הראשונה'. המהפך היה עזיבת 'משנה ראשונה' ופתיחת מגירות נוספות בנוסף למגירות הקודמות. המהפך לא היה רק אידיאולוגי, בשאלת היחס לחילוני, אלא מהפך פנימי עמוק. נראה ששינוי סגנון הכתיבה הוא עדות לכך. בשעה שהרב עבר את המהפך הוא כבר היה איש מפורסם ובעל מעמד, אך מסתבר שחיי הנפש שלו המשיכו לגעוש ולגדול גם בשנותיו הבוגרות.
מעתה, הרב לא חיפש 'אישור' לדבריו בכתובים הקודמים, אלא בנפשו שלו. מהלך זה נבע לא רק מפגישה עם העולם החיצוני, אלא מעומק אישיותו ונפשו, מעומק תורתו של הרב. היה ברב קוק – תלמיד חכם גדול ואדם גדול – מפגש נדיר בין תורה גדולה לבין נשמה גדולה.
הקבלה חיפשה את האלוהות בעולמות; החסידות חיפשה את האלוהות בנשמת האדם, ואם האלוהות מתגלה בנשמה, הרי שיש להקשיב לנשמה. כל תורת הרב קוק היא הקשבה רגישה לאדם. הרב קרא להקשיב לנשמה: להקשיב בלי כבלים של מותר ואסור, להקשיב לקול אלוהים הדובר אל האדם מן האדם. מכאן שכל הוכחה מן הספרים הכתובים עלולה להיות כעין התחמקות מההוכחה האמתית – נשמת האדם. נשמת האדם היא המקור. אפשר לומר שאין כאן אלא המשך של תורת החסידות, ומבחינה מסוימת יש בכך אמת, אולם הסגנון הייחודי מורה שאת המהפכה של הרב איש לא עשה.[2]
על ההקשבה של האדם לנשמתו שלו כתב הרב קוק פסקאות רבות, ונצטט כאן רק שתיים:
מגמתה של חכמת הרזים, לכל מהלכה, היא פתוח כח הנשמה, עד כדי עמידה על כחה הפנימי, לשאוב ממקורה, בלי שום הצטרכות של התלמדות אמצעית. והופעה זו מביאה את כל ההויה כולה להכיר את עצמה. ומתוך ההכרה העצמית הפנימית נמשך שפע החיים, באיחוד השכל והרצון, באין הפסקה של גבולים ושל פרטים.
כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אע"פ שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזה ידיעה, או איזה הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה. ואין העולם משתלם כ"א במעמד של שלילת ההשפעה הזרה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. המהלך השולל את ההשפעות הזרות, לגבי כל פרט, אע"פ שנראהו בצורה הורסת, היא הסתירה, המביאה לידי הבנין, היותר קיים, ויותר משוכלל….[3]
שתי התורות הללו אינן ענף צדדי בתורתו של הרב, אלא ליבת תורתו. במסגרת צרה זו לא נוכל למנות את הפסקאות הרבות העוסקות בעניינים הללו.
לא לברוח
סוגיית ההקשבה לנשמה איננה פשוטה, והיא מעלה שאלות רבות וקשות – האם תמיד בשעה שאדם מקשיב לנשמתו, נשמתו תביא אותו לעולמות של תורה? הרב האמין בכל לבו שהקשבה לאדם תחזיר את האדם לעצמו ולתורה גם יחד, אולם הרב היה איש אמת, והוא הבין שפריקת עול התורה של החלוצים באה ממקומות עמוקים וטהורים. בפסקה מדהימה הוא מתאר את עולמם הטהור של החלוצים:
הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם … הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא, וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלוהית שוטפים בהם ועל ידם. אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים.
החוצפא שבעקבתא דמשיחא [החילוניות – א.ה.] באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה…[4]
עד להיכן ייקח הרב את הדברים? האם אדם הנמשך לרוע, גם מעשיו קודש? בפסקה רגישה זו מביט הרב באהבה ובהבנה על עולמם הפנימי של אלו שאינם מקיימים קלה כבחמורה; האם הרב נותן לגיטימציה לאי-קיום מצוות? ההקשבה הפנימית מעלה שאלות נוספות – האם אכן טוב שאדם ילמד רק את נשמתו שלו, מבלי להקשיב לנשמת הזולת? הלימוד מן הזולת הוא פעולה של ענווה; האם אכן קורא הרב לאדם ללמוד רק מעצמו? תורה גדולה מעלה שאלות גדולות, ואינני יכול במסגרת זו לנסות לענות על השאלות שתורת הרב מעלה. כל שאני יכול לומר הוא שעבורי, הקריאה בערפלי טוהר הייתה רגע של התגלות – קריאה להקשיב לנשמה ולהקשיב לקודש שבנשמה.[5] אם בברסלב נוהגים להקדיש שעה ביום להתבודדות ולתפילה, הרי שלפי דרכו של הרב צריך להקדיש שעה נוספת להתבודדות ולהקשבה. דרכם של המקשיבים לנשמתם שהם הופכים פעמים רבות לאגוצנטרים-רוחניים, המרוכזים בנפשם ואינם יכולים להקשיב לזולתם. אולם הרב, שידע להקשיב לנשמתו שלו, היה המקשיב הגדול ביותר לזולתו. אולי משום כך איש בדורו לא תיאר כמוהו את עומקם של החלוצים – תיאור עמוק, נאמן ומדויק.
ישנה בחינה שהאדם לומד את נשמתו שלו וזו בחינה עליונה, בחינת עולם הבא, ואכן, בעיניי זה מה שהרב קוק קורא לאדם לעשות: להקשיב לשירו שלו. אולם פגישה עם הרב, פגישה עם תורה גדולה ועם שירה גדולה כל כך, יכולה לגרום לתלמיד להקשיב לשירו של הרב ולשכוח את שירו שלו – והרי כל תורתו של הרב היא קריאה לאדם שיקשיב לשיח נפשו. אם כן, מצוי בכך מוקש שהוא אופייני להופעתן של תורות גדולות. משה רבנו התנבא עם שבעים הזקנים מרוחו שלו – "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם … וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים" (במדבר יא, יז). והנה, באותו זמן שמשה התנבא עם שבעים הזקנים באוהל מועד, התנבאו אלדד ומידד במחנה. נראה שנבואתם היא התרסה כנגד שבעים הזקנים המתנבאים מרוחו של משה, ובהכללה: נבואתם היא התרסה כנגד תנועות רוחניות המעמידות אדם אחד במרכז ההוויה הרוחנית, והיא קריאה לאפשר לאדם להתנבא מרוחו שלו במחנה.
כאן טמונה הבעייתיות של העמדת שיטתו של הרב קוק במרכז הוויית החיים. בניסיון לחוות את עולמו של הרב קוק יש סתירה מיניה וביה. לעתים הניסיון לחוות את עולמו של הרב מגיע לכדי אבסורד, פרדוקס: הלומד מנסה ללמוד ולהפנים את רגשותיו של הרב קוק בשעה שהרב קוק עצמו קורא לו להביט בנשמתו-שלו. קשה לפתור את הפרדוקס הזה. בלימוד תורת הרב קוק אנו כגמדים הנושאים עיניהם לעבר הענק, הרב, ולומדים ממידותיו הגדולות – אבל אנו גם אנשים פשוטים, המנסים להגדיל את מידותינו שלנו ולצמוח להיות לענקים. אולי באופן זה, ובהשפעתו הגדולה של הרב, נעלה ונגדל להיות אנשי קודש קודשים – אנשי קו"ק, תרתי משמע.
אני מאמין בלמידה, ואני מאמין שלמידה רגישה של הזולת מעוררת את נשמת הלומד עצמו. החלום הגדול הוא שתורת הרב קוק תביא את האדם לפגוש את עצמו, לא לברוח מעצמו אל עולמות שאולי גדולים ונפלאים ממנו, אך אינם שלו.
לידים
המציאות כביכול הכריחה את הרב קוק להבין שהמסגרות של יום האתמול אינן מספיקות אל מול העולם החדש. מעגל הסמכות התחדש וגדל מעל למקורות הסמכות שבכל הדורות: מקור הסמכות עבר מן הכתובים אל האדם הפועל במציאות
כל תורת הרב קוק היא הקשבה רגישה לאדם. הרב קרא להקשיב לנשמה: להקשיב בלי כבלים של מותר ואסור, להקשיב לקול אלוהים הדובר אל האדם מן האדם. מכאן שכל הוכחה מן הספרים הכתובים עלולה להיות כעין התחמקות מההוכחה האמתית – נשמת האדם
בניסיון לחוות את עולמו של הרב קוק יש סתירה מיניה וביה. לעתים הניסיון לחוות את עולמו של הרב מגיע לכדי אבסורד, פרדוקס: הלומד מנסה ללמוד ולהפנים את רגשותיו של הרב קוק בשעה שהרב קוק עצמו קורא לו להביט בנשמתו-שלו
[1] ראו לדוגמה בפנקס י"ג (מהדורת מכון הרצי"ה): "כבר נודע שכשם שיש נחש דטומאה, שורש הרע והרשעה, כן יש נחש דקדושה. 'בת נחש' שהוא ישי אבי דוד שעליו נאמר 'כי משרש נחש יצא צפע', והנמשל דן ע"ש שמשון הגבור…" (פסקה י); "מה שאמרו חז"ל 'האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא…' אין הכוונה…" (פסקה יא); "מחתרת הוא מ"ח דמ"ח נביאים…" (פסקה מג).
[2] מהפכה דומה עבר רבי נחמן מברסלב כשהחל לספר סיפורי מעשיות. רבי נחמן אמר על הסיפורים – 'וטוב לבלי לגלות בהם שום דבר' (הקדמת ר' נתן לסיפורי מעשיות). רבי נחמן רצה שהסיפור יהיה סיפור ולא אוסף מקורות ורמזים בצורת סיפור. יש הרואים במהפך של רבי נחמן מהפך דידקטי. אולם נדמה שיצירה מופלאה כל כך כסיפורי מעשיות באה ממקומות עמוקים בנפש ולא רק מהחלטה מודעת. נראה שרבי נחמן חיפש את הקבלה בחיים ולא במושגים הקפואים, ועצם הסיפור הוא ניסיון לתאר את החיים באשר הם.
[3] ערפלי טוהר, מהדורת הרב שילת, עמ' סא.
[4] ערפלי טוהר, מהדורת הרב שילת, עמ' טז.
[5] רק כדי לסבר את האוזן: אמירת היסוד של הספר אורות התשובה היא שחזרה בתשובה היא חזרה של האדם אל מעיינות נפשו.
