not memberg

 

 

 

 

לפני התהום: חשבון נפש

אבינועם רוזנק

 

הקרע המתרחב בין הציבור החילוני לציבור הדתי מחייב חשבון
נפש נוקב משני הצדדים ושינוי סדרי העדיפויות.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ הצליח לזעזע את הציבוריות הישראלית כאשר בשנות ה-60' הוא חזה שעם ישראל
עתיד להתפצל לשני עמים: העם היהודי מכאן והעם העברי או הכנעני מכאן.
על פי ניתוחו, הציבוריות היהודית-ישראלית מכילה שני צבורים ושתי תרבויות שאין
ביניהן שום קשר (למעט הקשר הפשיסטי של המדינה, הכוחניות, המאבק על האדמה והאדרת
הדגל). מאז דבריו אלה ביקשו רבים לחתור תחת נבואתו, לכונן גשרים וליצור בסיס משותף
שימנע את תוקף חזונו. ניתן לומר שכשלנו. נבואתו הולכת וקורמת עור וגידים.

הקורא את הפרשנויות והתגובות בעקבות פינוי עמונה רואה את עומק הניכור, השנאה והנתק העמוק
שנוצר בין המכים והמוכים (וכל אחד רואה עצמו כקורבן). הציונות הדתית הולכת ונדחקת
להיות "האחר" הדמוני של הציבוריות הישראלית החילונית; קבוצת שוליים
סהרורית, שהייתה לנטל כבד מנשוא על חזונה הדמוקרטי והשפוי של מדינת ישראל. מנגד,
השלטון הישראלי הופך להיות עבור הציבור הדתי לשלטון זר, מנוכר וצורר. החילוני הפך
ליהודי משומד, שרק המדינה עדיין משאירה אותו בגבולות העם, אולם רוחו כבר מזמן אבדה
לו. רבים בציבור זה רואים בחילוני גוי לכל דבר ועניין.

אם לא נעצור את המהלך – והוא כבר לא באבו אלא הוא בגר והתפתח ויש לפנינו עלם פרוע ההולך לאבדון
– נבואתו של לייבוביץ תתגשם. אלות, בלוקים וסוסים שהיו תסריט פרוע לפני חודשים
אחדים   – הפכו לנורמה. ופתיחה באש שאין
אנו מעלים על הדעת היום (ואולי כן) תהיה המציאות של מחר.

ניתן לעצור את התהליך אבל הדבר הזה כואב ודורש חשבון נפש נוקב. עלינו להשתנות ולרדת לנבכי נפשנו.

השומע בימים אלה את קולות ראשי 'קדימה' – אולם הדברים לא רק מכוונים אליהם –  יכול להתרשם על נקלה, שהנהגת המדינה עבורם היא
הנהגה של עסק כלכלי ורציונאלי. לפיהם, עלינו להקים כאן מערכת אזרחית ניטראלית,
שומרת חוק וסדר, וכל הפרעה למהלך התקין של עיצוב המדינה הישראלית כעם נורמאלי
צריכה להיגדע. ככל העמים בית ישראל. לכאורה, אין בכך כל רע. אולם ההנהגה של מדינת
ישראל – לא רק שאינה שומרת חוק (כמפורסם חדשות לבקרים) ולא רק שאינה ישרה מבחינה
דמוקרטית (ומסגרת זו קצרה מלפרט)– כבר מזמן שכחה שהיא אמורה לכונן פה מדינה יהודית.
ומדינה יהודית אינה רק מדינה של יהודים, אלא מדינה שהיסוד המכונן שלה היא תרבות
יהודית
. הנהגה שכל מומחיותה בטכנוקרטיה שלטונית ובמשחקי כוח אינה כשירה להנהגה
כזו. אם מדינת ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית ותהפוך רק לעוד אחת מהמדינות שבהן
יהודים יכולים לחיות בה, תאבד הציונות את אחד ממרכזי הכוח התרבותיים שהניעו אותה –
והיא עלולה ליבול ולהעלם.

הפיכת התרבות היהודית לכור המחצב של המדינה היהודית אינה דורשת כיבוש שטחי יהודה ושומרון
והיאחזות על כל גבעה; אולם היא דורשת רגישות לשפה דתית. עלינו להילחם בשם היהדות –
ולא (רק) בשם הדמוקרטיה – על אהבת הגר, על כבוד האישה, על 'שבעים פנים לתורה', על
אהבת הרע ואהבת הארץ, "רשע למה תכה רעך" וחובה להתפלל "לשלומה של
מלכות" (מסכת אבות).

גם הציונות הדתית לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. היא התנתקה מהעם במובנים  העמוקים ביותר של המלה. השפה הקבלית – שאיני
כופר בכוחה ובתובנות הטמונות שבה – הפכה למרכיב הבלעדי של מחשבת ציבור זה; ושפה זו
מעוורת את עיניהם מלראות את המציאות על כל מורכבותה. צריכים לומר את האמת: ציבורים
רחבים בציונות הדתית מאמינים בעליונות גזעית של היהודי על הגוי (והדברים מצויים
בכתב). הציונות הדתית, שכוננה מלכתחילה על אדני המורכבות שבין "תורה ודרך
ארץ", הפכה למסגרת מלאת בוז לכל השכלה כללית, לכל תרבות "זרה", לכל
חכמה "חיצונית". בפטרוניות היא מתבוננת בחילוניים כ"תינוקות
שנשבו", וקוראת את נשמתם כספר הפתוח לכאורה בפניה; נציגי הציונות הדתית
ורבניה  "יודעים" שנשמת החילוניים מבקשת בתוך תוכה להניח תפילין ולהתיישב בכל פינה בארצנו הקדושה – ולא,
הם נחשבים בעיניהם כגויים לכל דבר. הם מכירים רק ברטוריקה המצומצמת של ד' אמותיה
של משנת הרב קוק, בנו וספיחיה. הציונות הדתית, שהייתה אמורה להוות גשר בין העולם
החרדי לעולם החילוני, הפכה לכת אלימה וגזענית, המתבוננת בעיניים קרועות
בחלוםהציונות הנשמט מתחת לרגליה והארץ הופכת לה לגלות ישראל בארץ ישראל – ממש
כבתמונת עולמם של נטורי קרתא.

אם לא נשתנה לייבוביץ יהיה הנביא של המאה ה-20. אולם מניעת דבר זה היא בידינו.

הכותב הוא ד"ר בחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים
ועמית במכון ון ליר בירושלים