"לפתוח פתח להתרחשות בתוך חיי הנישואים עצמם"
ראיון עם יצחק מנדלבאום
עמרי שאשא
הסדנאות שמציע "בית המדרש להתחדשות" לזוגות נשואים, מבקשות לאפשר העמקה והעשרה של הקשר
בין בני הזוג. יצחק מנדלבאום, המנחה אותן, מספר על השילוב בין בית המדרש ובין העולם
הטיפולי, ומדבר על צמיחה רוחנית כחלק מהזוגיות, על ההשלכות של נישואים בגיל צעיר,
על גירושים ועל בעיית הרווקות המאוחרת
כשאני שואל בתחילת
הראיון את יצחק מנדלבאום מה הרעיון שעומד בבסיס הסדנאות לזוגות נשואים שהוא מעביר במסגרת
"בית המדרש להתחדשות", אנחנו צוללים היישר לתוך העולם הקיומי והדתי שהסדנאות
הללו מבקשות לגעת בו:
"הנחת המוצא של העבודה בסדנאות היא שהשותף הכי
משמעותי לאדם בחיים הוא בן הזוג או בת הזוג שלו. אם פעם ראו אנשים בבני זוגם מקור
לביטחון כלכלי או הורה שיגדל את הילדים שלהם, יותר ויותר אנשים מחפשים היום שותף
עמוק לחיים. מי אינו רוצה קשר מהותי ועמוק עם בן הזוג שלו? ולמרות שכולם מבקשים
זאת, אף אחד לא מלמד כיצד עושים את זה. לימדו אותנו איך עומדים מתחת לחופה; לימדו
אותנו לפתוח חשבון בנק משותף, ואולי גם כיצד לחלק תפקידים בבית. אבל לפתח קשר
אינטימי וקרוב, לייצר הקשבה וחיבור, ומה עושים כשזה לא מצליח – את כל אלו לא
למדנו".
אחרי הרהור נוסף הוא
מוסיף: "זה קצת דומה לקשר לקב"ה. אני מניח שהרבה אנשים מחפשים קשר לאלוקים
– כזה או אחר – אבל לא יודעים איך עושים את זה. יש הוראה של הפרקטיקה, של ההלכה,
אבל איך, למשל, פותחים את הלב בתפילה? את זה לא מלמדים. כילד לא הבנתי מה רוצים
ממני בתפילה – כיצד ייפתח הלב? אמרו לי ש'זה יקרה לבד', אבל זה לא קורה מעצמו!
אולי רק ברגעים מיוחדים, של הודיה או מצוקה, אבל גם אז אלו הרגשות בוסריות,
לחלוטין לא עמוקות ומהוקצעות כמו שיכולות היו להיות".
נכונות לצאת מפוזות
יצחק מנדלבאום, איש
חינוך ופסיכולוג קליני, הוא אחד משלושת ראשיו של "בית המדרש להתחדשות",
לצדם של הרב דב זינגר, ראש הישיבה התיכונית "מקור חיים" בכפר עציון,
ואילן בוכהולץ, גם הוא איש חינוך ופסיכולוג. השלושה עברו מסלול ארוך יחד, עד
שהחליטו להקים את בית המדרש לפני כשמונה שנים. מטרתו הראשונית הייתה לתת לאנשים
שעוסקים בתפקידי חינוך והוראה – מחנכים, ראשי מוסדות ורבנים – הזדמנות להתחדש
ולהתרענן מבחינה מקצועית ורוחנית, אחרי שנים של עבודה שוחקת. בהמשך דרכו הרחיב
עצמו בית המדרש גם לקבוצות של אנשי טיפול, וכן לקהל הרחב. בבית המדרש שוררת רוח
מיוחדת, שהיא תמהיל של תפיסות חסידיות, רוחניות ופסיכולוגיות, ושל אישיותם של
שלושת ראשי בית המדרש; הלימודים בו מורכבים מטקסטים מן המקורות, התנסות אישית
וקבוצתית מעמיקה, וגם עבודה עם הגוף – בתנועה, בציור ובמוזיקה, ועוד.
מתוך בית המדרש נולדו
גם הסדנאות לזוגות נשואים, לאחר שלומדיו (גברים ונשים) חשו שהם עוברים בו תהליך
משמעותי שבני הזוג שלהם אינם שותפים לו, והפער הזה הורגש אצלם בבית. כך נוצרו
הקבוצות הראשונות, של שלושה ימים אינטנסיביים שאליהם הוזמנו לומדי בית המדרש עם
בני ובנות זוגם לסדנה משותפת. כיום פועלת לצד הסדנה הזו גם סדנה פתוחה לקהל הרחב,
בת 16 מפגשים שבועיים של כמה שעות, נוסף לסדנאות שנערכות לפנויים ופנויות – כולן
בהנחייתם של יצחק ואילן.
מי מגיע כיום לסדנת
הזוגות שלכם?
מגיעים זוגות נשואים,
בעיקר מהמגזר הדתי. מבחינת הגילים המנעד הוא רחב מאוד – מזוגות טריים ועד זוגות
מבוגרים וותיקים. באחת הסדנאות היה אפילו תקדים של זוג לא נשוי שביקש להגיע לסדנה,
וזו הייתה חוויה מיוחדת לראות אותם באותה קבוצה לצד זוג מבוגר שכבר משיא את ילדיו.
הגבלה חשובה שכן קיימת היא שהסדנה מיועדת לזוגות שבאופן כללי טוב להם ביחד, ואת זה
אני מקפיד לשאול מראש. סביר שזוג שנמצא במשבר חריף לא יפתור את קשייו בסדנה מעין
זו, והוא זקוק לייעוץ או טיפול פרטני.
מדוע שזוג שלא חווה
משברים יגיע לסדנה בכלל? מה המוטיבציה שלהם?
הסדנאות מיועדות
לזוגות שמרגישים שטוב להם בחייהם אבל הם רוצים להעמיק את הקשר ביניהם. בכלל, אני
חושב שדווקא הזוגות שלא פונים לטיפול זוגי בגלל שהגיעו ל'פיצוץ' – הם אלו שצריכים
את הסדנאות הללו. זוגות שחווים מריבות קשות ממילא יפנו לקבל עזרה, ואז – או
שיצליחו להתקדם ולהסדיר את המצב ביניהם, או שבמקרים קיצוניים יתגרשו. אבל אנשים
שמרגישים שבסך הכול מצבם טוב אלא ש"משהו חסר", או אנשים שחשים "סתם"
חוסר שביעות רצון שלא כרוך בקשיים משמעותיים – אלו בדרך כלל לא יפנו לטיפול, אבל
דווקא משום כך הם עשויים להסתייע בסדנאות להעמקת הקשר ביניהם.
הרי לכל זוג יש
קונפליקטים, בעיות ותחושות שבן הזוג מגביל אותם. זוג טוב ממוצע משוחח על זה ומצליח
להסתדר באמצעות ויתור – מגיעים למכנה משותף מסוים, וכל אחד מבני הזוג יודע על מה
אפשר לדבר ואילו נושאים אסור לפתוח; אבל הסדנה מציעה לפתוח אפשרות למשהו משמעותי
יותר, להגיע לרבדים עמוקים מתוך המשברים.
יותר ויותר אנשים
מודעים לאפשרות להעמיק את הקיים, גם אם אין בו משברים, והם פונים לסדנאות מתוך
רצון להעשרה. לאחרונה פנו אליי מספר זוגות לפני נישואיהם, לקבל מעין סדנה פרטית
(זוגית) של הכנה לנישואים, מתנה שקיבלו מהוריהם לכבוד החתונה, מתוך כוונה שירכשו
כמה כלים בסיסיים, יעברו חוויה של העשרה, וימשיכו הלאה. זה עדיין נדיר; אולי בעוד
עשר שנים רוב הפונים יהיו כאלה.
אפשר למצוא היום כל
מיני סדנאות זוגיות – אם כי סדנאות לזוגות נשואים דתיים הן דבר נדיר יותר. מה
מייחד את הסדנאות שלכם?
מאוד קשה לי לענות על השאלה
הזאת על רגל אחת; זה יהיה על גבול היומרנות. אני יכול להצביע על כיוונים שאנחנו
שואפים אליהם: ראשית, ישנה כנות; ניסיון לגעת באופן ישיר ומדויק ונכונות לצאת
מפוזות ולשבור פוזות. חלק גדול מזה קשור ליחסים שבין המנחים עצמם – גם אני מגיע לסדנה
עם בן זוג, אילן, שהוא השותף שלי להנחיה. אנחנו מגיעים לסדנאות חשופים בפני
הקבוצה, ומערכת היחסים בינינו היא חלק מהעניין. למשל, היינו יכולים להחליט מראש על
חלוקת תפקידים בינינו בסדנה – אתה תעשה חלקים אלו, ואני חלקים אלו. זו התנהלות
נוחה, אבל היא איננה מובילה להשראה, או למה שאנחנו מכנים "מוליכות רוח".
כמו בזוגיות, זה יכול להביא ל"שלום בית" עם המכנה המשותף הנמוך, ולא
ליותר מזה. אם אנחנו עובדים בהדדיות, ומנסים לתרום אחד לשני ולהיתרם אחד מהשני – יכול
להתחולל שינוי; ובזה אנחנו מנסים לשתף את המשתתפים בסדנה. כשמתעוררת אהבה בינינו
המנחים, או בין האנשים בחדר, האוויר מתמלא בתדר של אהבה, שמשפיע על התהליכים
הזוגיים בסדנה. כשמתרחשת סינרגיה או "הדדיות עמוקה" בלשוננו, מתעורר תדר
כזה, ואם בינינו יש תהליך של צמצום אחד כלפי השני, התבטלות או סליחה, הדבר הזה
מהדהד בחדר ונכנס גם הוא לתהליך של הסדנה.
וזה דבר נוסף שמאפיין
את הסדנאות – הן נותנות מקום משמעותי לתדר, ופותחות פתח להתרחשות. ברובד הגלוי,
מתנהל שיח ושואלים שאלות – וזה חשוב, אבל הסוד של הסדנה הוא שימת הלב וההתכווננות
אל התדר שבו נפגשים ועובדים. רמת התדר קשורה במובן רב להתכוונות של המנחים עצמם,
שהיא קריטית לעניין; אם האנרגיה שלהם טובה ומדויקת – בינם לבין עצמם ובינם לקבוצה,
הדבר הזה יכול להתרחש.
אבל התדר קשור גם לסיעתא
דשמיא; לפעמים משהו קורה בחדר והעמיתים מרגישים כמו השראת שכינה, או כמו תפילת
נעילה, ומשתפים בזה, וזו מתנת חינם, נס משמיים – זה לא משהו שאפשר לחולל אותו
בכוח. עם זאת, הוא כן דורש נכונות לקבל אותו, וגם יכולת לעטוף אותו כשהוא מגיע
ולתת לו ביטוי בצורה טובה.
"מתקרבים, בוכים, מתחבקים"
בסדנאות שמעבירים מנדלבאום
ובוכהולץ הם משתמשים בכלים משיטת "אימגו" (IMAGO),
שיטה שפיתח ד"ר הארוויל הנדריקס בשנות השמונים בארצות הברית. השיטה עוסקת
בעיקר בטיפול זוגי, ומשלבת גישות פסיכולוגיות מערביות יחד עם תובנות רוחניות. אחד
המאפיינים העיקריים של טיפול בשיטת "אימגו" הוא העיסוק בדיאלוגים
המתנהלים בין בני הזוג, ובנייה של טכניקות מסוימות ומדויקות שבאמצעותן יש לקיים
שיח זוגי. נציגיה הבולטים והראשונים של השיטה בארץ הם בני הזוג הדי ויומי שלייפר, שאף
ראשי "בית המדרש להתחדשות" למדו מהם ורקמו עמם קשר עמוק.
איך משתלב עולם בית המדרש בתוך הכלים של שיטת "אימגו" שמשמשים אתכם
בסדנאות?
בכל התחומים יש שני
מרכיבים – כלים ורוח: כלים בלי רוח הם כמו תפילה בלי כוונה – ולעתים כבר עדיף
בלעדיהם; מצד שני, רוח שאין לה כלים – אין לה מהיכן להיכנס והיא לא יכולה לגעת.
בסדנאות שלנו אנחנו
אוספים כלים מכל מקום אפשרי, ומכניסים אליהם רוח חדשה שמקורה במסורות שעוברות מדור
לדור. במהלך הסדנה אנחנו עוסקים הרבה בלימוד, גם בחברותות של בני הזוג, והרבה
מעולם בית המדרש נכנס פנימה. הרעיון הוא שאין צורך להמציא מחדש את החליל, אבל צריך
למצוא את הרוח הנכונה לנגן בו. גם הכלים עצמם משתנים כל הזמן, וכל יום לומדים משהו
חדש עליהם ועל איך אפשר לפתח ולשכלל אותם.
אחד הדברים שאנחנו
מנסים להתאמן בו בבית המדרש מכונה אצלנו "אחיזת סבון" – לא להחזיק במשהו
חזק מדי מחשש שנאבד אותו, אלא תמיד לגעת ולא-לגעת. כך זה גם בשימוש בכלים: אני
מאוד מכבד את הכלים, ויש הוראות מדוקדקות לדרך העבודה בשיטות האלו, וצריך לשמור
עליהן. אבל אם זה כוחני מדי, אזי הדבר עצמו מתחמק ונעלם, והרוח פורחת ממנו. צריך
לעבוד בצורה מאוד עדינה, באופן שפותח אפשרות להתרחשות; בסופו של דבר השאלה היא מה
עומק ההשראה שמגיעים אליה בעזרת הכלים הללו, אילו אפשרויות נפתחות.
תוכל לתת דוגמה לכלי
שאתם מלמדים בסדנה ולדרך השימוש בו?
אחד הכלים שאנחנו מתרגלים
רבות הוא השיקוף. היעד שלו הוא לגרום לאדם להיות מכוון כל כולו אל האחר שמדבר
איתו, ולצמצם את עצמו עד כמה שאפשר, תוך כדי חיזוק הערוץ הרגשי הבין-אישי. בשיקוף,
אחד מבני הזוג מדבר על דבר שמעסיק או מטריד אותו, ובן הזוג השני צריך לנסות
ולהיכנס למצב של קשב מוחלט, ולאחר מכן לחזור על הדברים ששמע מבן/בת זוגו, כדי
לוודא שהקשיב ושמע נכון את דבריו.
גם כאן – השיקוף הוא
טכניקה, כלי שאפשר להשתמש בו באופן ציני או מניפולטיבי, או סתם להגחיך אותו. אבל
הדגש הוא על המכוונות, על הלב, והעיניים והאוזניים; לכוון את שלושתם אל בן הזוג או
בת הזוג שמולי. אפשר להגיד 'אוקיי, עשיתי לו שיקוף', כמו שאנחנו אומרים 'אוקיי,
התפללתי מנחה'; אבל כמו שאפשר להתפלל ממקום אחר, של התכוונות, אפשר גם לעשות כך
שיקוף – לשבת בשקט מול בן הזוג, להסתכל אליו, לנסות להרגיש את הדברים שהוא אומר,
להיות לחלוטין בהקשבה. זו חוויה נפלאה לראות את הזוגות בסדנה בשלב התרגול עובדים
יחד על הכלים שהם למדו: זוגות-זוגות יושבים, מדברים, מתקרבים, פה ושם בוכים,
מתחבקים.
אבל האם באמת צריך
ואפשר 'ללמוד' את זה? האם הקשבה עמוקה בין בני זוג היא לא משהו שאמור לצמוח לבד,
באופן טבעי? תרגול של הקשבה לבן הזוג – זה עשוי להישמע מעט מאולץ.
אולי באמת בהתחלה זה
נראה מלאכותי, אבל ככה זה בכל לימוד. כשלומדים נהיגה צריך בהתחלה לחשוב כל הזמן על
העברת ההילוך, וזה נעשה באופן מאולץ, אך עם הזמן והתרגול זה הופך לטבעי. גם
כשרוצים ללמוד ציור, זה עשוי להראות מוזר ללמוד את הטכניקה ואת ה"חוקים"
של הציור. אדם עם כישרון טבעי עשוי לרצות לצייר באופן ספונטני, בלי מסגרות
מלאכותיות; אך ישנו עומק שקשה להגיע אליו בלי מורה ובלי אימון והתנסות, שהופכים את
הלימוד לאינסופי. גם צייר עם כישרון גדול עשוי להיות צייר מבוזבז אם לא ילמד אצל
מורה ויכיר טכניקות בסיסיות שכבר פותחו.
אני שוב חוזר
לשילוב שדיברת עליו בין כלים מהעולם הטיפולי על גוניו השונים ובין הרוח שבאה מתוך
בית המדרש. האם בעולם בית המדרש אפשר בכלל למצוא התייחסויות משמעותיות לפיתוח ולשכלול
של הקשר בין בני זוג? נדמה לי שבעולם התורה היהודי מעט מאוד נכתב על דרכים להעמקת
האהבה והשיתוף, על פיתוח ההקשבה לבן/בת הזוג.
זו באמת נקודה חשובה.
אם אני חוזר לדימוי של התפילה, הרי גם בנושא זה יש ספרות עצומה ומוכרת על הפרקטיקה
– מה לומר, מתי ואיפה – אבל על עבודה שבלב ושכלול הכוונה חסרים חומרים רלוונטיים.
היו כמה חסידויות שנתנו על כך את הדעת ופיתחו כלים ממשיים לפתיחת הלב, אך החסר
גדול על הקיים.
המצב דומה גם בנוגע
לזוגיות: קשה למצוא ספרות הדרכה יהודית מפותחת בנושא הזוגי הבין-אישי (וככל
שניסיוני הראני עד כה – גם בתרבויות ודתות אחרות לא מצאתי). יתכן שהייתה מסורת
בעל-פה של דרכי ייעוץ שעברה מדור לדור, אך סביר שבעבר הנישואים היו יותר למטרות
הקמת משפחה ושיתוף כלכלי, ופחות עסקו בקשר האישי ובקונפליקטים.
עם זאת, ישנם כמה וכמה
מאמרי חז"ל בסיסיים – אני מכנה אותם "יהלומים" – שמנוסחים כהנחיות
קצרות ונקודתיות ויכולים לפתוח פתח אדיר. האמירות האלו דורשות פיתוח ושכלול, דבר
שנעשה במהלך הלימוד בבית המדרש, ויש בהן עולמות שלמים ואפשר לגלות בהן פנים חדשות
כל פעם. בסדנה אנחנו מתרגמים אותן לכלים מעשיים שניתן לעבוד איתם. כך למשל המימרה
הקצרה "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", מקבלת פיתוחים רבים סביב הנטייה הלא
מודעת להימשך דווקא לבני זוג ובנות זוג שעשויים לדרוך על נקודות פגיעות וכאובות.
להגביר את רמת ההתאמה
אני מבקש להתמקד
בעולם הנישואים הדתיים. האם בעקבות העבודה עם זוגות דתיים אתה יכול לזהות בעיות
המתעוררות אצל זוגות כאלו דווקא? האם זוגות חילוניים, שמתחתנים לאחר שכבר עברו
מערכות יחסים ארוכות, ולפעמים גם חיו יחד והתקרבו גם מן הבחינה הפיזית, מגיעים
בשלים יותר לחיי נישואים?
אני לא רואה משהו
מהותי המאפיין מצוקות של זוגות דתיים דווקא. האתגרים הם אותם אתגרים והצרכים הם
אותם צרכים – להעמיק את הקשר ולהתמודד עם פערים בין בני הזוג. אני לא מרבה לעבוד
עם זוגות חילוניים, אבל ממה שכן ראיתי נדמה לי שגם אצל זוג שמתחתן אחרי ארבע שנים
של חיים משותפים, עדיין מתעוררים אותם קשיים של נישואים. גם אחרי תקופה כזו יש
משהו אחר בהחלטה להתחתן ובמסגרת המחייבת של הנישואים, שמפעיל מערכות מסוימות של
קשיים אצל זוגות רבים. אגב, כיום ישנם גם מצבים של זוגות דתיים שגרים באופן כזה או
אחר ביחד לפני החתונה, גם אם לא בצורה רשמית, וכמו בציבור החילוני – זה יכול להימשך
מספר שנים. דווקא למצב הזה, של חיים שלפני הנישואים, יש בעיתיות מיוחדת: הרבה
פעמים מגיע שלב שבו הקשר מגיע למיצוי או לרוויה, ויש תחושה שכבר "אין מה
לגרד"; כשאין צמיחה כמשפחה, ממשיכים לדוש במה שקיים ואין אפשרות להעמיק ולהתקדם.
בנוגע למגע הפיזי – גם
כאן אני לא רואה הבדל קריטי בין זוגות דתיים לחילוניים. בשני המקומות אתה יכול
למצוא בורות או חרדות שדורשות התמודדות. בסדנאות שלנו ההתמקדות היא בעיקר במפגש
הבין-אישי, ואין כל כך עיסוק בתחום המיני כשלעצמו; אנחנו כן נוגעים בצדדים הבין-אישיים
והתקשורתיים הנוגעים למיניות.
ומה לגבי ההשלכות
של גיל הנישואים המוקדם יותר אצל זוגות דתיים?
ודאי שיש הבדל בין
זוגות הנישאים בגילים 21-18, שהם פחות בשלים, ובין זוגות הנישאים בגיל מבוגר. אבל
ההבדל הזה יכול לשחק לטובה או לרעה: אם מדובר בזוג מוצלח שמתפתח למקומות טובים – הנישואים
בגיל צעיר הם יתרון עצום עבורם, כי הם צמחו והתעצבו יחד מגיל צעיר, עוד לפני שכל
אחד סיים את התהליך האישי שלו. אני רואה הרבה פעמים זוגות כאלה מגיעים לסדנאות,
ומעשירים את עצמם עוד ועוד, וזה נפלא. אבל אם בני הזוג חווים קשיים ואינם מתאימים –
המצב שלהם גרוע הרבה יותר, כיוון שהם לא יכולים להכין את עצמם מראש למה שיצוץ
ביניהם, והם קופצים לתוך הקלחת הזו כשהם עוד צעירים מדי; חלק מהזוגות הללו מגיעים
לגירושים כעבור כמה שנים.
יש היום רבנים
שמעודדים באופן חד-משמעי נישואים בגיל צעיר, ומציירים את החתונה בגיל 19 כאידאל
בצורה מוחלטת. כששאלו על כך את ד"ר הנדריקס, מפתח שיטת "אימגו", דווקא
הוא ענה כמו יהודי (למרות שהוא ממש לא): "תלוי". אם ההורים של כל אחד
מבני הזוג חיים בטוב, בזוגיות בריאה, אין שום בעיה; אבל אם להורים יש קשיים זוגיים
– בשום פנים ואופן שלא יתחתנו לפני גיל 25.
הסוגיה הזו קשורה גם
לשאלת החתונה מתוך התאהבות סוחפת, שזו תופעה מסוכנת מאוד, בגיל צעיר ובכלל. אני
שוב אצטט את הנדריקס, שאמר משפט חריף: "כעומק ההתאהבות, כך עומק
הפתולוגיה". אנשים שמתחתנים מתוך התאהבות קיצונית זה מתכון לאסון, וכשאני
פוגש כזאת התאהבות אני מודאג ופוקח את העיניים טוב-טוב. לא כל זוגיות פורחת היא
התאהבות, כמובן; זה עניין של מינונים. אני מדבר על התאהבות "קשה" –
הרגשה של מציאת "אהבת חיי", ושכרון חושים עז; הרי כשאדם שיכור זה הזמן
הפחות מוצלח לקבל החלטות על חייו. אני הרבה פחות מודאג כשאני רואה זוגות שאוהבים
אחד את השני, מרגישים טוב ביחד, אך חווים גם קשיים ומאבקים. הסיכויים שהם יהיו זוגות
יציבים גבוהים מהרבה מאשר הזוגות המצועפים, שפעמים רבות עשויים לחוות סבל רב, ואף
להגיע לגירושים.
אז איך זוג אמור
להגיע להחלטה אם להתחתן? איך הם יכולים לדעת אם הם מתאימים אחד לשני?
אני רוצה לנפץ מיתוס:
אנשים לא צריכים לחפש מישהו שמתאים להם. אנשים משתנים עם השנים, ומה שמתאים להם
בגיל שבו הם מתחתנים, כנראה לא יתאים כעבור עשרים שנה. כדאי לבני זוג להתחתן אחרי
שהם מרגישים שהם מצליחים להתאים את עצמם אחד לשני, כלומר ללמוד, להתקרב, להגביר את
ההבנה, ויותר מזה – להגיע למקום חדש, עמוק יותר. כשאני עובד עם זוגות שמגיעים אליי
לייעוץ לפני ההחלטה האם להתחתן, אני אומר להם שאם במהלך שש הפגישות שאנחנו עושים
הם מצליחים להגביר את רמת ההתאמה שלהם, לצאת ממשבר לא רק בשלום בית אלא לתוך קשר
עמוק יותר – הם יכולים להיות רגועים ולהמשיך הלאה. קונפליקטים יהיו להם בכל מקרה,
ואם הם הצליחו לעבור כמה בצורה טובה – אין סיבה שלא יצליחו לעשות זאת גם בעתיד. אם
הם לא מרגישים שהם עוברים תהליך של התקרבות בפגישות, אני מציע להם להיזהר ולחשוב
בכובד ראש על ההמשך, גם אם הם מאוד אוהבים אחד את השני. שוב, חשוב לי להדגיש שזה
משהו שצריך ללמוד אותו; אם זוג לא מצליח להתקרב ולצלוח משברים, אבל מעולם לא למד
איך עושים את זאת – זה לא בהכרח אומר עליו משהו.
אפשר אם כך להגיד
שאחד הדברים שמביאים אנשים למשברים בנישואים שלהם הוא חוסר הצמיחה המשותף והקפיאה
במקום?
בהחלט. בעיקר עבור
אנשים שנמצאים בצמיחה אישית מתמדת – לא יכול להיות שחיי הנישואים שלהם יעמדו
במקום; זה לא עובד. לא פעם פגשתי נשים או גברים רציניים שהחליטו להתגרש בעקבות
צמיחה רוחנית או פריצת דרך אישית שעברו. יתכן שבציבור הדתי, השומר על אחוזי גירושים
נמוכים יותר נכון לעכשיו, סיטואציה כזו לא תביא בהכרח לגירושים, אך התופעה, הרווחת
יותר בציבור שאינו דתי, גולשת עם הזמן גם לציבור הדתי.
בהקשר הזה אני נזכר
שפעם קיימנו ערב לזוגות שקשורים ל"בית המדרש להתחדשות", והגיע גם רווק "מבוגר",
אדם מוכשר מכל כיוון אפשרי. בסוף הערב, כשכל אחד היה צריך לומר מה הוא לוקח איתו,
הוא אמר משהו שהדהים אותי: הוא היה מופתע מכך שיש זוגות שנשואים הרבה שנים ועדיין
מתפתחים בחיי הנישואים שלהם. הוא דמיין שלאחר החתונה מתפתחים ומשתנים עוד כמה
שנים, וזהו; לא עלה בדעתו שאחרי עשרים שנים עוד ממשיכים להתחדש. כשאני שמעתי את זה
נדהמתי בעצמי, כי לא האמנתי שהוא חושב כך. מדובר באדם שבחייו האישיים הולך ומתפתח
כל הזמן, והוא פשוט חשש להיכנס למשהו שהוא ראה כסד, כמצב של קיפאון.
אז בעצם חלק מבעיית
הרווקות המאוחרת קשורה לאופן שבו נראה עולם הנישואים היום, או לפחות לאופן שבו הוא
נתפס על ידי אנשים רבים.
זה חלק מרכזי בתופעה.
בעקבות פגישות עם רווקים ורווקות רבים טבעתי מושג בשם "חרדת הטבעת" – הכולל
בתוכו גם את החשש להינשא מתוך הפחד ממחנק ומתוך הרצון להישאר חופשי במקום שבו הכול
אפשרי ונטול מסגרות. אחוזים רבים מהרווקים שאני פוגש במסגרת הקשיים שלהם להתחתן,
לא סובלים מבעיות שקשורות לאישיות שלהם או לזו של בן הזוג שלהם – אלא מחרדה מקבלת
ההחלטה, מחנק הטבעת, תרתי משמע. העבודה על הנקודה הספציפית הזו מאפשרת להם ללכת
קדימה ולהתחתן.
אני מניח שבעבר, כאשר
היו מתחתנים צעירים יותר ועם פחות יומרות, זה פחות הטריד אנשים; זו בעיקר בעיה של
הדור שלנו, שבו אנשים עוברים תהליכים נפשיים ומתפתחים מבחינות רבות, ורוצים להמשיך
כך במשך כל חייהם. זה גם קשור לחינוך לחופש ולאינדיבידואליזם, שמתנגש עם תפיסת הנישואים
כברית, כהתמסרות וכנאמנות. נראה שזו אחת הסיבות שמעמד המשפחה נמצא בסכנה היום:
המשפחה נשארה בתודעה של אנשים – ובמקרים רבים גם בפועל – במודל הישן שלה, אבל
אנחנו כולנו כבר במקום חדש, עמוק יותר, שדורש התייחסות אחרת.
יש כאן מסר חדש שיש
להפנים ולהתאמן בו – האופציה להיות בתוך ברית הנישואים, ובתוכה להמשיך ולהתפתח,
ולהיות פתוחים לתנועה אינסופית. במקום הזה נוגעות הסדנאות שאנחנו עושים – ניסיון
לפתוח פתח להעמקה ולהתרחשות בתוך חיי הנישואים עצמם.
