לשוב אל הגוף
אלחנן ניר
הרב אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת "שיח יצחק"
בהיעדר מוצא חיובי, תביעות ההלכה לריסון הגוף מובילות לניכור כלפיו. חיפוש המוצא החיובי לעיסוק בחיבור הגוף והנפש לא נמצא בתפיסות החסידיות אלא דווקא בתפיסתו של הרב קוק. יש לפרוע את תפיסתו לכדי מעשה ולעסוק בבירור התודעות הרוחניות מן המזרח הרחוק המציעות מענה מקיף לניכור זה. אלחנן ניר מציג את מקומו המורכב של הגוף ביהדות ובעקבות תורתו של הרב קוק מנסה ליישם ולהתאים כמה מן ההצעות המגיעות מן העוסקים בגוף ונפש במזרח הרחוק – כחלק מעבודת ה' מלאה יותר
סיפור א: סוכות תשע"ב. מכתב מתלמיד בישיבה בתיבת הדוא"ל שלי:
אין צורך להכביר במילים כדי לתאר עד כמה זה [- שמירת הברית] מטריד אותי, וכל גבר דתי בעולם שלנו. ברור שהתפיסות שלנו לגבי מיניות מאוד לא פשוטות, ומכילות סתירות בין העולם התורני לסביבה שאיתה אנו באים במגע. בשיחה בנושא עם בחורה עמה אני נפגש כעת, הגענו כמובן לסוג של שיח חרשים. באשר נשים לא חוות דחף מיני דומה לשלנו. היא ציטטה חברה נשואה שלה: "אין! את לא מבינה! הגברים פשוט משתגעים". אם באמת אאמין בדברים אלו הרי שהיכולת שלי לבחור בחיי נישואין מאוד בעייתית. השיח הצנוע הנהוג בעולמנו הדתי כמובן מקשה בעוד פן על הנושא הזה. בכל אופן, זהו סוג של"צו השעה" בעיניי. הסיפור הוא לא "חולשה". הסיפור הוא שזה חזק ומהותי מדי בשביל להיות מטופל באופן שבו זה מטופל בידי אנשי החינוך וההגות הדתיים, ובידי ההלכה כפי שהיא נלמדת ונפסקת.
עולם ומלואו נדחק-נדחס אל המכתב האמיץ והתוהה הזה, והרבה יש לענות בו. הכותב, בן לעולם הישיבות הדתי-לאומי הנאו-חסידי, המודע, הקיומי, המבקש להיות בדיאלוג ממשי עם חייו. הוא מבטא מצוקה נוראה, מלכוד מפותל של רגשות אשם וחששות עתיד נטולי נחמה בתוך העולם הדתי. העולם היהודי נתפס, ובצדק, כמחייב את החיים, בניגוד לתפיסות הנוצריות (בעיקר הקתוליות) והבודהיסטיות (בעיקר התרוואדיות) ששללו אותם וראו ערך בפרישה מהם. באופן מסורתי, לאיש משפחה בודהיסטי, בניגוד לנזיר, כמעט אין עבודה דתית יום-יומית – מלבד חוקי מוסר בסיסיים ומתן תרומה לנזירים. ביהדות המצב הפוך – הנזיר אינו יכול לממש באופן מלא את יהדותו, שכן זו צריכה להתבטא דווקא בחיי משפחה וחברה ובשילוב של תורה ופרנסה, ילדים ועבודת ה'. התורה-שבעל-פה ראתה אפוא את העולם הזה כהתגלות אלוהית-חיובית ומלאת ממש, שאין לברוח ממנה אלא דווקא לזהות בה את הנסתר והנחבא. אך צעקתו של התלמיד הנזכר טוענת כי אין עדיין תרגום ממשי של אותו חיוב. למה הוא מתכוון?
אכן, העולם התורני מבקש טהרה וקדושה, צניעות מן הנשים ושמירת עיניים ומחשבה מן הגברים, אך רבים מהצעירים חשים שמתחת לכל זה מסתתרת התנכרות עמוקה לגוף ולכוחותיו; שהעולם הדתי לא רק שאינו מעצים את הגוף, אלא שהוא אפולוגטי ומתגונן מפניו בלא הרף, עד שהוא מגיע לכדי שפיכת התינוק עם המים. אלו חשים כי בית המדרש הפנים, בצורה בלתי מודעת, ערכים נוצריים של סלידה תשתיתית מן הגוף, כך שלא ניתן לחזות עוד אלוה מן הבשר, אלא רק חרדה עמוקה.
סיפור ב: חורף תשע"א. על צג הטלפון הנייד רוטט שמו של חבר ילדות, ר"מ בישיבת הסדר. שואל מה נשמע, מה לומדים עכשיו אצלנו, ומבקש להתייעץ איתי: מה לומר לתלמידו בנושא השובבי"ם – תקופה בשנה המשמשת כמועד לחרטה על פגימה בברית. מה אתה מתכונן לומר? השבתי כיהודי בשאלה על שאלתו. אדבר איתם על "תיקון הברית והרצון", אלמד אותם את דברי הנחמה של הרב קוק ב"אורות הקודש", חלק ג, הוא ענה הלה. "האם זה יפיס את דעתם?", לא הנחתי. "לא", השיב בכנות. "אז מה אתה מציע?", שאל.
תיקון הנפש בחורבן הגוף
הראשונים ראו קונטרסט חד בין הגוף ובין עולם הדעת והשכל. ידועים דברי הרמב"ם: "כי המשכל הראשון יצייר שחרבן הנפש בתיקון הגוף, ותיקון הנפש בחרבן הגוף."[i] כן מוכרים דבריו הידועים של רבינו בחיי אבן פקודה בספרו "חובות הלבבות: "וכל אשר נוסף העולם ישוב – נוסף שכלם חרבן."[ii] האם המקובלים או החסידים שינו יחס זה לגוף? קשה לענות על שאלה זו וקצרה כאן היריעה. הקבלה עסקה לא מעט בסיגופים ובתעניות הגוף, והחסידות הרי מורכבת מעשרות חצרות ומאות ואלפי אדמו"רים במשך מאות השנים האחרונות, כך שלא ניתן לדבר על אודותיה בהכללה.
מעיסוק ממושך ברבים מדברי צדיקי החסידות ביחס לגוף עולה כי נותר בעינו ובמרכזיותו הקול היהודי הקדום והחזק, זה הממשיך נאמנה, ואף במודע, את דברי הראשונים. ר' חנוך הניך הכהן מאלכסנדר, מי ששימש רבם של אלפי חסידי גור במזרח אירופה בתקופה שבין כהונת בעל "חידושי הרי"ם" לזו של נכדו, ה"שפת אמת", כתב בחדות: "[כי]כאשר יענו אותו – את הגוף, כן ירבה וכן יפרוץ – הנשמה."[iii]
החסידים אמנם הכירו בחידוש שלהם ביחס לחידושם של המקובלים, ביכולתם להפוך את סודות הקבלה לעבודה נפשית ופנימית. היו שגם דיברו על עבודה פיזית. "[הבעש"ט] גילה תעלומות החכמה הזאת [החסידות] ואיזן וחיקר ותיקן משלים הרבה מבחינת התקשרות הנפש עם הגוף, כמו שאמרו 'ומבשרי אחזה אלוה'",[iv] כתב ר' אהרן הלוי מסטרשילא, תלמידו הגדול של ר' שניאור זלמן מלאדי והוגה חסידי חדשן וייחודי. ר' נחמן מברסלב דיבר על כך "שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן טוֹב וְכָשֵׁר", [v] אולם דומה כי אין די במשלים הרבה ובאמירה המתונה כי הגוף הוא גם כן טוב – יש צורך בנמשלים הרבה לעבודה פיזית, ממשית ומודולרית; וזו אינה ירושה לנו מאבותינו.
ספרי המוסר היהודיים לדורותיהם, כמו גם ספרי החסידות, מלאים בהדרכות מסוגים שונים. רובן מנוסחות בשפה של פרקטיקה מוסרית, אידאית, עִם התרוצצויות פנימיות של טובים ורעים: "יצר טוב" ו"יצר רע", אך לא בשפה נפשית-פנימית. קשה לבור את הבּר מן התבן ולגבש תהליכי עבודה מסודרים ומובנים שמתאימים לעולם שלנו, על מצוקותיו העכשוויות. כך, למשל, מול ריבוי הדרישות לענווה ולמלחמת חורמה בלתי מתפשרת בגאווה לאורך הדורות – האנשים הצעירים שאני פוגש נותרים, מרוב מלחמה, בלא רוח. הם זקוקים דווקא לחיזוק עמידתם האישיותית, לביטחון עצמי יציב ולשכנוע אישי ביכולותיהם, ואלו אינם מצויים להם בכתובים של הדורות הקודמים.
נותרו אמנם "איים" של הדרכות מפורטות, שעיקר כוחן בא להן בתוך אטמוספירה שהכירה אך אותן. את האיים אלו אפשר לסווג לשלוש סוגות של הדרכה: מוסרית, קבלית וחסידית. ההדרכות המוסריות – העתיקות, כמו גם אלו של תנועת המוסר – לרוב אינן נותנות אמון בנפש ומלאות חשדנות בסיסית כלפיה. לתלמיד, שגדל על ברכי דבריו של הראי"ה קוק כי על האדם להאמין בעצמו, אין מענה רלוונטי בארון הספרים הזה (למרות השפה החדה כתער והמופלאה בעיני שייצר).
ההדרכות הקבליות אינן שוות לכל נפש, ונדרשות שנים רבות כדי להיכנס כניסה ממשית ומעמיקה לעובי קורתן ולא להיוותר אך עם הקצף הדק והפופוליסטי עד לעייפה שעל פניהן.
גם ההדרכות החסידיות, ובייחוד דרכי ההתבוננות החב"דית, איבדו את הנגישות וכמעט אין כלפיהן מסורות עכשוויות-ממשיות. מה שנותר, והולך ותופס מקום רחב בקרב ההמון, הוא הפרקטיקה הברסלבית הנוקבת של ההתבודדות, שמקבלת מאפיינים חדשים, כגון דיבור אל האיברים והתייחסות ממשית אל הגוף. אולם יש להשקיע בהתבודדות חשיבה ומודעות רבה כדי שתשמר בתוכה את רוח החן והתחנונים, ולא תיהפך לידועה מראש ולתפילת קבע רביעית, לאחר השלוש שקבעו ותיקנו אנשי כנסת הגדולה.
"שכחנו שיש לנו בשר קודש"
כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם[vi]
הראי"ה קוק הוא האילן הגדול והיחידי שבו אנו נתלים בדיבור על הגוף. הוא ראה בסיטואציה המתוארת, של התנגשות בין העולם הפיזי לעולם הרוחני, "מארה עתיקה".[vii] הוא עסק בלא הרף ב"קדושה שבטבע" המייצגת את הגאולה ואת השיבה לארץ, וניצבת בניגוד ל"קדושה שלמעלה מן הטבע" הגלותית. הוא קרא בלא הרף לשוב אל הגוף ואל הקדושה החבויה בו. בישיבות הדתיות-לאומיות אנו לומדים שוב ושוב את תביעתו הידועה של הראי"ה:
גדולה היא תביעתנו הגופנית. גוף בריא אנחנו צריכים. התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש… כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על שרירים חזקים. בגבורת הבשר תאיר הנשמה הנחלשת, תחיית המתים בגויות.[viii]
איך פורעים את קריאתו של הראי"ה למעשה? איך עוברים מדיבורו מלא ההשראה והפאתוס אל חיי היום-יום? זאת לא פורש. כשלמדתי בישיבת "מרכז הרב" לא היו שיעורים שעסקו למעשה – אני מדגיש למעשה – בהקשר וביחס לגוף. הרב קוק לא עשה את הצעד שאותו הוא עצמו תבע, אומרים לי התלמידים בשנים האחרונות, לא פעם.
וכאן אני נאלץ לשאת עיניים ולהסתכל סביב. אני נזקק לדברי התנא ר' יהושע בן חנניה בדבריו לחכמי אתונה (והיה מי שהוכיח שאלו ראשוני חכמי הנצרות) ששאלוהו לעניינו. ר' יהושע ענה להם כי הוא חכם יהודי, והוא חפץ ללמוד מהם את החוכמה שלהם.[ix] ר' נתן מנמירוב, תלמידו הגדול של ר' נחמן מברסלב, שעסק באריכות בדברם הללו של ר' יהושע בן חנניה, מפרש אותם בכיוון שקרוב לדברינו כאן:
כִּי אֲנִי חָזָק בְּדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּל חָכְמָה גַּם מִכֶּם. כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁהוּא חָכָם אֲמִתִּי יָכוֹל לְקַבֵּל חָכְמָה וּרְמָזִים לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ מִתֹּקֶף הַסִּטְרָא-אַחֲרָא וּמֵחַכְמֵי אֻמּוֹת-הָעוֹלָם, כִּי בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ בְּהֶעְלֵם אֵיזֶה טוֹב, בִּבְחִינַת בְּכָל מָקוֹם מוּקְטָר וּמוּגָשׁ לִשְׁמִי… וְזֶהוּ אֲתָאִי לְמִגְמַר חָכְמָה מִנַּיְכוּ, כִּי אֲנִי יָכוֹל לְקַבֵּל חָכְמָה גַּם מִכֶּם.[x]
אני משוכנע כי עלינו ללכת בדרכו הנזכרת של ר' יהושע, המבקש ללמוד "חכמה ורמזים להתקרב לה' יתברך" מאחרים. איני חושב שהאמירה כי יש להותיר דבר זה לצדיקי הדורות בלבד, היא רלוונטית. לתחושתי הטיעון הזה לרוב איננו טיעון פוזיטיבי, אלא נגטיבי בלבד; כל כוונתו אינה אלא לדחות באמת הבניין שבידו, ולא להותיר לימוד זה אף לצדיקי הדורות. אדם שבא בלב טהור וביראת שמיים עמוקה, "יכול לקבל חכמה גם מכם".
נולדתי יהודי ונולדתי לתוך עולם של תורה, ואני מברך על כך בכל יום. זוהי משפחתי וזהו נמל הבית שלי. אם הנשמה בוחרת את בית גידולה, הרי שגם בחרתי בכך. זהו המקום שממנו אני בא, אבי ואמי גידלוני בו ובו אני מבקש לחיות ולגדל את ילדיי. במקום הזה שבו אני חי, המפגש עם האין-סוף עובר ונמסר במילים. המפגש של היהודי עם הקב"ה – הוא אמנם דרך הטבע ודרך התבוננות בכוכבים ובצומח, וכבר כתבו על כך דוד המלך והרמב"ם כאחד – אבל עיקרו הוא דרך מילים; "לא נמסרו האותיות אלא לאברהם אבינו",[xi] מציין המדרש.
אך עם החזרה הפיזית לארץ, ויחד עם ההתעוררות המנטלית והתגברות הביטחון הפנימי-רוחני המתחיל להיווצר כאן, ניתן – ואצל אנשים מסוימים, ובתקופות מסוימות, אף יש הכרח – להיפתח למרחבים דתיים נוספים שחייבים היינו להישמר מפניהם בהתגוננות הגלותית. בהקשר זה אני מקבל את ההסתייגות של הראי"ה קוק כי אכן ב"פנימיות החיים" אין צורך לקבל מאחרים, אך גם נזקק ונדרש לדבריו כי ב"חיצוניות החיים" אכן מוכרחים אנו לקבל.[xii]
ויפאסנה, יוגה ותפילה
שיתוף של עולם ההכרה בעולם הפיזי מצוי בדרכי מזרח אסיה העתיקות. אלו פיתחו, שימרו והעצימו טכניקות שונות של אמנויות לחימה, נשימות, טכניקות ריכוז מדיטטביות, דרכי עבודה יוגיות עם הגוף ודרכי רפואה הוליסטיות ענפות המבקשות לראות את האדם כיצור מלא ואורגני, ולא רק מכני. כך, למשל, הוויפאסנה מלמדת דרכי הקשבה ושימת לב המובילות למודעות עצמית ולהישארות בהווה; היא מגלה את נשימת ההווה. המדיטציה הבודהיסטית מראשיתה הייתה ממוקדת-אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו, ולכן מראשיתה הייתה טכניקה. התפילה היהודית, לעומת זאת, מעולם לא הייתה טכניקה. ישנן טכניקות רבות בתפילה, אך היא עצמה אינה כזו.
במובנים רבים המזרח מסונכרן אל ה"דרך ארץ הקודמת לתורה", מכוון אל היכרות עם הכוחות הבסיסיים ביותר – גוף, נשימה ותודעה. הדגש אינו על השראה עמוקה, אלא בעיקר על התאמתה לכלים ולפרקטיקות מעשיות. זאת כנראה גם אחת הסיבות המרכזיות לחדירתן המרשימה כל כך של תורות הגוף-נפש המזרחיות אל המערב נטול המעשיות הרוחנית. אחד ממורי היוגה הגדולים, החי היום בהודו, ניסח זאת כך:
לפני שהמתרגל חוקר את ה"אטמה" הלא ידוע, עליו ללמוד את הידוע: גופו, נפשו, שכלו והאגו שלו. כאשר הוא מכיר את ה"ידוע" באופן מלא, הידוע יתמזג לתוך ה"לא ידוע" כנחלים המתמזגים אל תוך הים. ברגע זה המתרגל חווה את האושר העילאי.[xiii]
העיסוק היוגי הוא העיסוק בקיים, במצוי זה מכבר. הדבר דומה כאמור לעיסוק במידות המצוי בספרי המוסר, אולם התביעה לקורלציה בין התהליכים הפיזיולוגיים לתהליכים ההכרתיים והנפשיים, תוך פריעת התביעה הזו – קיימת בצורה מובהקת בתורות המזרחיות.
מה שחסר לי בתורה
עיקר מה שחסר לי בתורה – ואני מגלה שכך הוא, וביתר חריפות, אצל מרבית התלמידים – הן מסורות שיידעו לשלב בעקביות ובהעמקה בין ההכרות הרוחניות ובין הממד הפיזי. אכן יש אצל יהודים עבודה על הפיזיות, וכל רמ"ח מצוות העשה ושס"ה מצוות לא תעשה, אותן "עצות אלוהיות" בלשונו של ספר הזוהר, מקבילות לאברי הגוף. אבל דומה שאלו לרוב אינן פועלות על הגוף בצורה ישירה ומודעת. נטילת ידיים לפני האוכל, הצומות למיניהם או התפילין – עובדים על הגוף. אך אם נתבונן בהם בכנות, נמצא שהם יותר תפקודים פיזיים מאשר ניסיון מודע והכרתי לשיתוף כן של הגוף באשר עובר על הנפש.
ספרים חדשים, שיצאו בשנים האחרונות בתוך העולם הדתי-לאומי, מנסים להפיס את הדעת ומגלים סבלנות שלאחר מעשה, שתכליתה מניעת ההישבות בקסמי הייאוש, אך מענה – אין; גם אין בנמצא יכולת עבודה מעמיקה עם הכוחות הפיזיים ובנייה אישיותית מודעת ורפלקטיבית היודעת לקבל את עצמה ולומדת לעבוד עם חסרונותיה וקשייה. אני משוכנע שכאן עלינו לקחת טכניקות בנות אלפי שנים, העוסקות בצורה מפורטת במנָחים פיזיים ובנשימות, שבכוחן להכניס את הגוף אל נוכחות תודעתית. אלו עשויות לפתוח את הצעירים אל גופם, ויותר מכך – אל עבודת ה' באמצעות גופם.
המפגש עם התביעות הבלתי מתפשרות של הגוף ממלא את ירא ה', ובצדק, בפחד. נוח יותר לומר שהכול נמצא אצלנו ושהכול התחיל מאיתנו, שכל מה שיש במזרח מצוי כבר בחסידות; הרי הרב אריה קפלן הוכיח שהכול כבר מצוי אצל המקובלים, אומרים לי לא מעט; אבל החסד האלוהי הוא שלא ניתנו כל הכישרונות במקום אחד. אכן, עבדנו על עולם ההכרה ותביעת המוסר בצורה שאין דומה לה משך עשרות דורות, אך הגוף נעלם ויצא מדי פשוטו, ומותר להודות בכך (הניסיונות לטעון בכוח שאבותינו עסקו כל היום במדיטציה, אינם משכנעים אותי ולא פעם אונסים את הכתוב בצורה לא מכובדת). אודה, הבעש"ט עסק רבות בכוחה היוצר והבורא של המחשבה. יתרה מכך, הרבי מפיאסצ'נא הי"ד פרס מסילות מכוננות ומעשיות לשימוש מעשי בדמיון וב"כוח המדמה", אולם דומני כי כניסה מעמיקה לתחומים אלו עדיין מחייבת סיוע ממקורות זרים.
יש צורך בזהירות רבה וביראת אלוקים עמוקה ותשתיתית כדי לעסוק בכך. "וזאת תורת האדם לברר בירורין ולהעלותן מבחינת הפירוד לאחדות ה',"[xiv] כתב בלא הרף האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. כעת נדרשות "עבודת הבירורים" ו"העלאת הניצוצות"; מול הרימון יש לאכול את התוך, ולהשיל ולזרוק את קליפות העבודה זרה והסיגים הרבים הקיימים בתורות המזרח. כשם שבית המדרש של הראי"ה ביקש להעלות ניצוצות מתוך החילון והכפירה, נדרשת כעת עבודת העלאה של אמונות אחרות וזרות דווקא. כנגד עוצמת התביעה הגדולה והבלתי מתפשרת של הגופים הצעירים, כבר מנצים ניצנים של מפגש בין מזרח אסיה ובין בית המדרש – בעיקר בשדות שבעלי תשובה מהלכים בהם.
כעת שב הגוף וקורא לנו לשוב אליו, בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם". שיבת הגוף לזירת החיים של עובדי ה' היא כנראה ראשית המענה שמבקש התלמיד מראשית הדברים[א"ש1] .
[א"ש1]בראשית המאמר עלתה טענה של חיבור מיידי בין העיסוק בגוף לבין העיסוק במיניות, חיבור אשר מוביל לניכור ביחס לגוף. האם עיסוק בגוף דרך חיבורי גוף נפש הנובעים מן המזרח נותן מענה לדילמות של "שמירת הברית" מראשית המאמר? האם זה "יפיס את דעתם" של תלמידי אותו ר"מ מישיבת הסדר? הייתי שמח להתייחסות לנקודה זו כסיוע לסגירה של המאמר ולחיבור לראשית הדברים – זאת חוליה שחסרה מן הכיוון החיובי לטעמי
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-bidi-font-family:Arial;}
