מה אכלו היהודים בתקופת המשנה והתלמוד? אילו מאכלים נחשבו למעדנים של ממש, ואילו כלל לא עלו על שולחנם של היהודים בארץ ישראל ובבבל? סוזאן וינגרטן, היסטוריונית של האוכל, מתחקה אחרי התפריט הסטנדרטי של התקופה, ועל האוכל שכבר אז הגדיר מעמדות שונים בחברה
סוזאן וינגרטן היא ארכיאולוגית והיסטוריונית של האוכל, המתמחה באוכל בספרות התלמודית
סוזאן וינגרטן
החלפת מתכונים
האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה. ר"ע מטמא וחכמים מטהרין. אמר ר"א בן פילא: וכי מפני מה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין? מפני שהנשים גרגרניות הן שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת (משנה טהרות, פרק ז משנה ט).
המשנה במסכת טהרות מציירת תמונה עסיסית של חיי שכנות וקרבה תוססים, של נשים המבשלות במטבחן הפרטי, אך חשופות לעיניהן הבוחנות של השכנות. סירים מבעבעים היו נתונים לשבט לשונה של שומרת הקדירה טובת הלב, או בסיס לדיון ציבורי בהרגלי האכילה של השכנים בדלת ממול ולהחלפת מתכונים.
מאז ומעולם שימש האוכל והשיח סביבו כלי לסימון חברתי ולדירוג מעמדי. עוד מימי קדם היה ברור כי מעמדו של אדם בחברה השתקף במה שאכל. העני לא יכול היה להרשות לעצמו מעדנים יקרים, ואלה הפכו עד מהרה לסימן ההיכר של העשיר. במאמר זה ברצוני להציג כמה היבטים של סוגיית האוכל והאכילה בתקופת המשנה והתלמוד, ולבחון כיצד האוכל שיקף מעמד חברתי מסוים, וכיצד מאכלים ומנהגי אכילה שונים הושפעו מן הסביבה היומיומית של היהודים בארץ ישראל ובבבל באותם ימים.
ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד הייתה חלק מהעולם היווני-רומי, ומנהגים רומיים רבים היו מוכרים היטב לאוכלוסייה היהודית. למרות מחסומי הכשרות, אנו יודעים על מאכלים שחלחלו מן הסביבה הרומית אל החברה היהודית, ועל שמות רבים של מאכלים ביוונית (פחות ברומית) המופיעים בספרות התלמודית.
בספרות היוונית והרומית ניתן למצוא לא מעט אינפורמציה על אוכל ואזכורים של מאכלים שונים. מספרות זו ניתן ללמוד גם על שמות של מאכלים המופיעים במשנה, בתלמוד הירושלמי ובמדרשים הארץ-ישראליים. כך, למשל, התלמוד הירושלמי במסכת חלה מזכיר סוגים שונים של לחמים, כולל 'דובשנין' ו'איסקריטין'. 'דובשנין' קשור כמובן לדבש, והירושלמי מוסיף תרגום ליוונית: 'מליגלה'. כך מסתבר שהלחם העשיר הזה כלל לא רק דבש ('מל' ביוונית), אלא גם חלב ('גלה') ביוונית. מקור המילה 'איסקריטין' הוא כנראה ביוונית: 'אסכריטס' – לחם אפוי על ה'אסכרה', האח. היוונים נהגו לשפוך דבש או יין מתוק על המאפה הזה כשעדיין היה חם.
בהמשך הסוגיה מוזכר סוג נוסף של לחם, 'קנוקעות'. פירוש אחד למילה הזו בתלמוד הירושלמי הוא 'בוקרלטא'. מדובר ככל הנראה ב'בוקלאטום', מין לחם שנאפה פעמיים (כמו הביסקוויטים שלנו, מן הצרפתית BIS CUIT = נאפה פעמיים). פירוש זה מתאים להמשך הסוגיה התלמודית, המדברת על 'החזרת [המאפה] לסולתה' (ירושלמי חלה, נח ע"א), כלומר עשיית פירורים מהלחם המיובש.
חצי קב קטניות
אך לא תמיד ישנן הקבלות בין המאכלים שמוזכרים בתלמודים לבין אלו שמוזכרים בספרות היוונית והרומית. רוב הספרות הרומית נכתבה על ידי אנשים עשירים ואריסטוקרטים עבור עשירים אחרים, ועסקה בנושאים שעניינו עשירים. לכן היא לא עוסקת באוכל של המעמד הנמוך, אלא בסעודות דשנות ובמאכלים אקזוטיים. בניגוד לכך, הספרות התלמודית נכתבה על ידי הרבנים, במטרה להדריך את העם בכל הנוגע למה אסור ומה מותר לאכול בחיי היומיום. לכן היא מתעניינת בפרטי הפרטים של האוכל של כל שכבות העם, ומשלימה את התמונה ההיסטורית של האוכל בעת העתיקה המאוחרת.
המשנה במסכת כתובות (ה, ח) דנה בחובות הבעל כלפי אשתו כאשר היא לא גרה אתו, ובתוך כך מציינת רשימה של מאכלים שהוא חייב לספק לה במשך שבוע (לא כולל שבת) – מעין דיאטת מינימום: שני קבין חיטין או ארבעה קבין שעורין, חצי קב קטניות, חצי לוג שמן, קב גרוגרות (תאנים יבשים) או מנה דבילה (עוגת תאנים דחוקים). נזכיר כי בעת ההיא קב אחד היה שווה ארבעה לוגים, ולוג אחד היה שווה שש ביצים.
מדובר אם כן בדיאטה מאוד דלה, עם מעט קלוריות וחלבונים. בנוסף, לפנינו אוכל בצורתו הגולמית: האישה עדיין צריכה לעבוד קשה, לטחון את החיטה או השעורה לקמח ולאפות אותו כדי לקבל את הלחם, שהיה המאכל העיקרי בעת העתיקה. טחינת קמח הייתה עבודה קשה מאוד, נחלתן של השכבות הנמוכות ביותר בחברה. כבר במקרא אנו מוצאים הד לכך: לצד פרעה, העומד בראש הפירמידה החברתית של מצרים, מוזכרת השפחה הטוחנת, הנמוכה ביותר באותה פירמידה: "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם …" (שמות יא, ה).
אישה טוחנת ממצרים
Los Angeles County Museum of Art, public domain no 51.15.10
Egypt, 2134-1991 BCE
הפרק במסכת כתובות הדן בחובות הבעל כלפי אשתו, מציין גם את חובות האישה כלפי בעלה. כאן ברור שטחינת קמח נחשבת לעבודה הראשונה, אם לא העיקרית, של כל אישה. המשנה מוסיפה שאם האישה מביאה שפחה לביתה, היא יכולה להעביר אליה את עבודת הטחינה:
אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת.
המשנה הראשונה שראינו ציינה שני קבין חיטין או ארבעה קבין שעורין. קמח חיטה מתאים הרבה יותר לאפיית לחם מאשר קמח שעורה, כי הוא מכיל הרבה יותר גלוטן, והעיסה תופחת יותר ומספקת לחם קל יותר מקמח שעורה. לחם שעורה היה הלחם של העניים ביותר בחברה. לפי האגדה באוונגליונים שבברית החדשה, הלחם שהאכיל ישוע את חמשת אלפים העניים היה לחם שעורה, ובצבא הרומי נהגו לתת לחיילים לחם שעורה כעונש. ברשימת מחירי האוכל של הקיסר דיוקלטיאנוס (ראשית המאה הרביעית לספירה), מחיר החיטה היה כפול ממחיר השעורה – בדיוק היחס בין ערך המוצרים שמופיע במשנה שלנו.
האישה שטחנה קמח בבית למשפחה שלה עבדה שעות על הברכיים, והעניים ביותר לא יכלו לסנן את כל החלקים הלא רצויים מן הקמח. הסובין והחצץ מאבני הריחיים נשארו בתוך הקמח. לא היה להם זמן, ואולי גם לא כסף, כדי לקנות מסננות יותר דקות. העשירים, לעומת זאת, החזיקו עבדים שניקו עבורם את הקמח. שני סוגים עיקריים של לחם היו באותם ימים: לחם שחור גס, עשוי משעורה, שנקרא 'פת קיבר', מהלטינית 'פניס קיבריוס', ולחם לבן העשוי מחיטה ומקמח דק, שנקרא 'פת נקייה', או 'קתרוס ארטוס' ביוונית.
שני המאכלים הללו מוזכרים במדרש תנאים (ספרי בהר פ"ז), שם נאסר על בעלים של עבד לספק לו תנאי מחיה גרועים משלו: "שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש". זאת בשונה מהמצב בשכבות העליונות בחברה הלא-יהודית בעולם היווני-רומי, שבהן היה מקובל לכלכל את העבדים ברמה יותר נמוכה מבעליהם. מחשבונות הקניות של פקיד מסים בשם תיאופנס, שנסע במאה הרביעית לספירה ממצרים לאנטיוכיה שבסוריה דרך ארץ ישראל, עולה שהיה נהוג לקנות לחם נקי 'בשבילנו', ופת קיבר ל'נערים', כלומר לעבדים. ככל הנראה, הרבנים התמודדו עם תופעה של יהודים אמידים שרצו גם הם להתנהג באופן כזה, ולכן הם אוסרים על כך, וחוסמים את האפשרות להבחין בין העני ובין העשיר באמצעות המאכל הבסיסי ביותר.[1]
נזיד בטעם חגבים
רשימה נוספת של ציוד ביתי בסיסי שהבעל חייב לספק לאשתו מופיעה בתוספתא כתובות. הרשימה כוללת גם קדרה, כדי לבשל בה את הקטניות שקיבלה האישה. המדע המודרני היה מציין גם שהדיאטה הזו לא מספקת ויטמינים – אותה אישה מסכנה הייתה צריכה להוסיף בעצמה עשבי בר למזון שלה. המשנה בשביעית (ט, א) מספרת על כל מיני עשבי בר שאנשים ליקטו בשביעית, וכנראה גם בשנים אחרות: "כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית". חלק מן העשבים היו מוסיפים טעם לדיאטה טפלה, אבל על פי רוב, אנשי העולם העתיק לא כל כך העריכו ירקות: מבחינתם, הירקות היו בתחתית הסולם של המזון.
מדרש בראשית רבה (סז) כותב על נזיד העדשים שעֵשו התאווה לו, ושעבורו מכר את בכורתו לאחיו יעקב. לפי המדרש, לתבשיל זה היה "טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים – טעם כל מעדנים שבעולם". כנראה שטעם חגבים נחשב לטעם טוב, אולם הירקות בולטים בחסרונם.
מקור אחר להעשרת הדיאטה הבסיסית היה גידול תרנגולות, במיוחד לצורך שימוש בביצים שלהן. גידול תרנגולות נחשב לעיסוק נשי מובהק: "אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות אבל לוקחין מן הנשים … ביצים ותרנגולים מכל מקום" (משנה בבא קמא, י, ט). אך אפילו עם כל התוספות הללו, מדובר בתפריט מאוד דל: לחם, ביצים, מעט ירקות וקטניות. אנשים רבים בעולם העתיק חיו על הגבול הדק שבין מספיק בקושי ללא מספיק. די היה ברצף של מספר שנים שחונות כדי לקרב אותם למציאות של רעב.
השולחן של רבי ואנטונינוס
לעומת השכבות הנמוכות בחברה, בחברה היהודית, הן בארץ ישראל והן בבבל, היו גם אנשים עשירים יותר. האוכל שימש עבורם לא רק לתזונה, אלא גם כסמל של מעמד גבוה. העשירים היהודים, במיוחד הנשיא בארץ ישראל וריש הגלותא בבבל, היו מקורבים לאצולה הלא-יהודית ואימצו חלק ממנהגיה, כולל מנהגי אכילה. סעודות גדולות ורשמיות של העשירים היהודים דמו מאוד לסעודות הרומיות בארץ ישראל ולסעודות הפרסיות בבבל. בתוספתא (ברכות ד, ח) מתוארת סעודה רשמית שנערכה לפי המנהגים הרומיים. שולחנו של רבי יהודה הנשיא מוזכר בתלמוד הבבלי בנשימה אחת עם שולחנו של הקיסר 'אנטונינוס' (כנראה הקיסר קרקלה או אחד מאנשי חצרו). ישנם כמה סיפורים על רבי ואנטונינוס, ואפילו אם חלק מהם כוללים רובד אגדי מובהק, לסוגיה המתארת את שולחנם יש מקבילות בספרות הרומית:
אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (בבלי ברכות, נז ע"ב).
למקור זה יש מקבילה בכתבי הסופר הרומי פליניוס, המתאר את שולחנו של קיסר אחר, טיבריוס, שחי מאה שנים קודם לכן:
הקישוא,[2] מעדן שהקיסר טיבריוס התאווה לו במיוחד: בעצם, לא היה יום שלא סיפקו לו אותו, כי הגננים שלו התקינו קופסאות של קישואים על גלגלים, והוציאו אותם בימות החמה, ובימות הגשמים הכניסו אותם מתחת מסגרות מזוגגות באבן שקופה (פליניוס, היסטוריה נטורליס 19,64).
כבר ציינתי שירקות לא נחשבו אוכל ראוי בעת העתיקה, אך בשני המקורות הללו מדובר על ירקות מסוג אחר. בעת העתיקה, פשוטי העם היו תלויים בעונתיות של היבול הרבה יותר מכפי שאנו תלויים בה היום. אכילת הקישואים מחוץ לעונה נחשבה כמעשה על-טבעי, כמעט מאגי, וכסמל מובהק של הסטטוס הנעלה של רבי והקיסר. לקיסר טיבריוס היו גננים מתוחכמים שגידלו את הקישואים שלו במעין חממה. לא ידוע לנו אם כך היה גם אצל רבי; ייתכן שרק גידלו עבורו את הקישואים בעמק הירדן החם – שם, ליד ים המלח, הוא החזיק אדמות שבהן גידל בשמים, ומשם הובילו אותם לציפורי. מכל מקום, הקישואים מסמלים את מעמדו הגבוה של רבי, בדומה לזה של הקיסר.
הסוציולוג האמריקאי וובלן, בניתוח מבריק של המעמד הגבוה בחברה הקלאסית ובחברות אחרות לאורך ההיסטוריה, טבע את המונח 'הצרכנות המופגנת והמופלגת' (Conspicuous Consumption) . מונח זה מורה על אכילת מעדנים יקרים ואקזוטיים בפומבי, כדי לסמל מעמד מסוים: צריכה בולטת ובזבזנית של אוכל מציגה לראווה את מעמדו וכוחו של האדם האוכל. כך, הסופרים הקלאסיים מתארים את סעודות הקיסרים המלאות מאכלים יקרים ומשונים שפיארו את מעמדם, ומלגלגים על ה'נובו ריש', העשירים החדשים שמנסים להתקבל לשורות האריסטוקרטיה באמצעות עריכת סעודות מופרזות.
מקור סנדוויץ' הדלי
הסיפורים על רבי בספרות התלמודית מדגישים את שולחנו העשיר מלא המעדנים. מקור אחד (ויקרא רבה לו, א) מציין כיצד רבי הגיש לתלמידיו לשונות בקר, חלקם רכים וחלקם קשים. התלמידים, כמובן, בחרו בלשונות הרכים, ורבי המליץ להם לבחור תמיד בלשון רך ולא קשה. כמובן שהסיפור משתמש בלשון כמשל לשפה, אך לא במקרה בחרו הרבנים בסמל הזה על שולחנו של רבי.
הסיפור הזה מזכיר את הגמרא בבבלי (בבא מציעא, פד ע"ב) על אברהם אבינו, כשבאו אליו שלושת המלאכים לבשר לו על לידת יצחק. בתורה כתוב שאברהם רץ "ויקח בן-בקר רך וטוב". הגמרא דורשת את שלושת התארים 'בן-בקר', 'רך' ו'טוב' כמציינים שלושה עגלים, ושואלת: מדוע אברהם היה צריך שלושה עגלים? התשובה היא שאברהם רצה להגיש לאורחיו שלושה לשונות, כדי לתת לכל אחד לשון בחרדל. מלבד העובדה שלפנינו מקור היסטורי קדום לסנדוויץ' הדלי מניו יורק (!), ברור שהבבלי מעוניין להדגיש את רצונו העז של אברהם לכבד את אורחיו באוכל המשובח ביותר, וממילא גם הבזבזני ביותר. שחיטת בהמה לא הייתה מעשה יומיומי – היא כרוכה באיבוד של בעל חיים שיכול לספק חלב ולעבוד כבהמת משא. שחיטה של בהמה רק כדי לאכול את לשונה נחשבה שיא של בזבזנות וצרכנות מופגנת. אך הרבנים לא מבקרים את מעשהו של אברהם. ההנחה היא שמותר לאנשים במעמדם של אברהם אבינו ורבי יהודה הנשיא לעשות כך; במקרה של רבי, אפשר גם לומר שיש כאן ניסיון להשתלב בקרב השלטונות הרומיים.
בבבל היהודית, ריש הגלותא, מקבילו של הנשיא, אימץ לפעמים את גינוני הסעודה של בכירי השלטון הפרסי, כדי להדגיש את מעמדו. הוא אכל בשרים אפילו יותר אקזוטיים מאלו של רבי, כולל ברווז וצבי. על שולחנו היה מונח כלי מיוחד, עתיק יומין, בשם 'קנישקנין'. כלי זה מוכר לנו מסעודות מלכותיות מארם-נהריים העתיקה אלפי שנים קודם, וככל הנראה הוא שרד עד ימי התלמוד הבבלי.
"לא ראינו שיש טובה בעולם"
מה נהגו לשתות בתקופה ההיא? מן המקורות עולה שבארץ ישראל שתו בעיקר יין, או מים מעורבבים ביין, כמו בכל העולם היווני-רומי.
בבבל העדיפו עוד מימי קדם בירה – 'שיכר' – עשויה משעורה או מתמרים. תהליך יצירת הבירה משעורה גרם לכך שנשארו מעל הנוזל קליפות צפות, וחלקים אחרים שקעו בתחתית הכלי. לכן המציאו כלי מיוחד עם קשים או קנים, שבאמצעותו שתו את הנוזל הנקי מאמצע הכלי. מן הכלים הללו, שהיו בהם כמה קנים, שתו כמה אנשים בבת אחת.
משתה בחותמת בבלית מהאלף השני לפני הספירה. Copyright of the Trustees of the British Museum
הכלים הללו היו בשימוש בסעודות בתרבות השומרית, וככל הנראה נעשה בהם שימוש עד התקופה הקלאסית. קסנופון, הסופר היווני בן המאה הרביעית לפנה"ס, מתאר חיילים יוונים וארמנים שותים ביחד 'יין-שעורה' מתוך כלי עם קשים. התלמוד הבבלי מזכיר את הקנישקנין בתיאור שולחנו של ריש הגלותא, שבו שתו יין – אולי אותו יין-שעורה.
ראינו, אם כן, כמה הבדלים בין עניים לעשירים שבאו לידי ביטוי באוכל. אך ההבדלים הסוציו-אקונומיים הללו לא תמיד נשאו חן בעיני חכמים. המדרש באיכה רבה (ג) מספר על מעין תחרות 'מאסטר שף' שהתנהלה בזמן שבית המקדש היה קיים. המדרש, על הפסוק ממגילת איכה "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג, יז), מציב מעין מראה למצבם הכללי של היהודים אל מול הרומאים, באמצעות סיפור על אמנות הבישול:
מעשה באשה אחת שהוליכה את בנה אצל המגירוס בהדה קסרין ללמדו אומנות, אמר לה ימתין אצלי חמש שנים ואני מלמדו מאה מינין בביצה, המתין אצלו חמש שנים, ולסוף חמש שנים באת ליטלו, אמר לה ימתין אצלי עוד חמש שנים ואני מלמדו עוד מאה מינין בביצה.
אותה אישה מגיעה למגירוס, הכינוי היווני לשף, שנמצא בקיסריה, בירת הפרובינציה הרומית. היא מבקשת ממנו שילמד את בנה כיצד לבשל, והמגירוס מבטיח ללמדו, בתוך חמש שנים, מאה דרכים כיצד לבשל ביצה. אם ימשיך ויתמיד בלימודיו עוד חמש שנים נוספות, מבטיח המגירוס, הוא ילמדו מאה דרכים נוספות.
רבי יהודה הנשיא, שעל אף שולחנו המפואר לא הגיע לרמת הפאר וההדר של בני האצולה הרומית, ומודע היטב לפער הקיים, שומע את הסיפור ומקונן: "שמע רבי ואמר: לא ראינו שיש טובה בעולם".
לידים
ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד הייתה חלק מהעולם היווני-רומי, ומנהגים רומיים רבים היו מוכרים היטב לאוכלוסייה היהודית. למרות מחסומי הכשרות, אנו יודעים על מאכלים שחלחלו מן הסביבה הרומית אל החברה היהודית, ועל שמות רבים של מאכלים ביוונית המופיעים בספרות התלמודית
האישה שטחנה קמח בבית למשפחה שלה עבדה שעות על הברכיים, והעניים ביותר לא יכלו לסנן את כל החלקים הלא רצויים מן הקמח. הסובין והחצץ מאבני הריחיים נשארו בתוך הקמח. לא היה להם זמן, ואולי גם לא כסף, כדי לקנות מסננות יותר דקות. העשירים, לעומת זאת, החזיקו עבדים שניקו עבורם את הקמח
אכילת הקישואים מחוץ לעונה נחשבה כמעשה על-טבעי, כמעט מאגי, וכסמל מובהק של הסטטוס הנעלה של רבי יהודה הנשיא והקיסר. לקיסר טיבריוס היו גננים מתוחכמים שגידלו את הקישואים שלו במעין חממה. לא ידוע לנו אם כך היה גם אצל רבי; ייתכן שרק גידלו עבורו את הקישואים בעמק הירדן החם – שם, ליד ים המלח, הוא החזיק אדמות שבהן גידל בשמים, ומשם הובילו אותם לציפורי. הקישואים מסמלים את מעמדו הגבוה של רבי, בדומה לזה של הקיסר
[1] ד' שפרבר, 'פת קיבר', תרביץ 36 (תשכ"ז), עמ' 201-199.
[2] מה שמכנים היום 'קישוא' הגיע מאמריקה עם קולומבוס. הקישוא העתיק הוא כנראה מה שמכנים היום 'פאקוס', או מלפפון ערבי. ראו: H.S.Paris ‘Semitic-language records of snake-melons (Cucumis melo, Cucurbitaceae) in the medieval period and the “piqqus” of the “faqqous” Genetic resources and crop evolution 59/1 (2011) 31-38
