"לשמוע, ללמוד וללמד"
מחשבות בדרך לרבנות קהילתית
מישאל ציון
מישאל ציון הוא המחבר של "הלילה הזה: הגדה ישראלית";
הוא מתגורר כעת בניו-יורק, לומד לרבנות בישיבת "חובבי תורה" ומרצה במרכז סקירבול ללימודי יהדות.
לאחר שנים רבות שבהן תפקידו של רב בית הכנסת היה טכני-הלכתי בלבד, משהו מתחיל להשתנות. אנשים רבים מחפשים קהילה, ומתוך כך גם מנהיג קהילתי שתפקידו ללוות את קהילתו, לייעץ לאנשיה ולסייע להם ליצוק משמעות דתית לחייהם. הכשרת רבנים מסוג זה דורשת היכרות עם עולם הטיפול והייעוץ לצד לימודי ההלכה
א. עבר
כשמצאתי את עצמי מבקש ללמוד להיות רב בישראל, שאלתי את סבא שלי היכן הוא למד כיצד להיות רב. הוא סיפר לי על המורה הראשון שלו בדרך לרבנות, שלימד אותו להקשיב. "צריך רק לדבר עם אנשים, להקשיב ולהיות נוכח בחייהם", אמר לי.
את כל חיי ביליתי בבתי כנסת שלמתפללים בהם לא היו רבנים. היה בהם אפילו שמץ של אנטי-רבניות. הם העלו על נס את ועדות הגבאים שהנהיגו אותם, את הצורה שבהן החלטות התקבלו ואת החופש היצירתי שניתן להם בכך שהתנערו ומרדו נגד דמויות הסמכות המזוקנות. בהיעדר רב הם יצרו קהילה דמוקרטית ותומכת. אם אינני טועה, ברוב בתי הכנסת של הציונות הדתית הקלאסית נעדרו במשך שנים רבנים המשמשים כרבני קהילה של ממש. מוכרים יותר רבני השכונה החרדיים; אלו אינם מבשרה של החברה שאותה הם משרתים, והיחסים שלהם עם קהילותיהם מתנהלים בהתאם. במקומות שבהם הרב מעורב יותר בחיי הקהילה, הוא משמש לרוב "טכנאי הלכה", שמשגיח על התנהלות הריטואלים השונים ועונה לשאלות. כמו הרב הצבאי, שמחלק תפילין וספרי תהלים לחיילי היחידה ודואג שיתקיימו שלוש תפילות ביום במידת האפשר, כך המובן הצר של תפקיד הרב הוא לאפשר לחברי בית הכנסת לקיים אורח חיים הלכתי ותו לא.
אל מול המודלים הללו עומד לנגד עיניי מודל של "רב קהילה" שמקדיש את חייו לאנשי קהילתו: בהקשבה ובנוכחות בחייהם, ביצירת "משמעות יהודית" ברגעים הקטנים והגדולים של חיי הפרט והקהילה, בהעצמת בני הקהילה עד לכדי פיתוח מערכת של תמיכה וסעד, בקידום אקטיביזם חברתי ופוליטי, ובהעשרת אורח החיים היהודי שלהם (הרבה מעבר לד' אמותיה של ההלכה). באחדים מהקיבוצים הדתיים ובכמה יישובים, בעיקר מחוץ לקו הירוק, אפשר למצוא רבנים שכאלה, אבל רובנו, אנשי הכרך, הידרנו את הרבנים מבתי הכנסת שלנו. אם אנחנו מבקשים רבנים ליצור איתם מערכת יחסים אישית, הריהם הרבנים שלנו מהלימודים בתיכון, מהישיבה או מהמדרשה. אנו שומרים איתם על קשר ושולפים אותם מהנפטלין כדי לערוך את החתונה שלנו, לענות על שאלה הלכתית אקראית שספרי ההלכה והאינטרנט לא סיפקו לה תשובה ברורה, ובמקרים קיצוניים – "עולים לרגל" לשיחת נפש. אבל ביומיום של רוב רובה של הציונות הדתית האשכנזית – שלא לומר של אחינו החילונים – אין דמות רבנית משמעותית ומחוברת לחיי הקהילה (לכן גם לא פלא שהרב הוחלף כה בקלות ברב אינטרנטי, או בלא-כלום).
אישית, מצאתי אני את עצמי משווע לדמות רבנית בחיי בהזדמנויות רבות. לעתים רחוקות בשביל לקבל מענה הלכתי כזה או אחר, אבל בעיקר זה היה בניסיון למצוא "השפעה" בחיי, במובן החסידי של המילה – נתינת שפע. חיפשתי מעיינות חוכמה וניסיון, חיפשתי נוכחות שומעת והיכרות אישית. חיפשתי מנהיגים אמיצים שיגידו את האמת בפנים – עליי, על החברה, על התורה ועל הקב"ה; רועים שיתוו שפה וכלים להיות מבקש ה' ושומר תורה ומצוות. לשמחתי, מצאתי כמה רבנים שכאלה – רשמיים ולא-רשמיים, נשים וגברים, ועם הזמן גיליתי שאני מבקש למלא את התפקיד הזה בעצמי. נהניתי ללמד תורה ולחבר בין ההוויה הישראלית ובין הטקסים ואורח החיים היהודי, אבל רציתי לעשות זאת לא רק דרך כיתת הלימוד או בית המדרש, אלא דרך קהילה אורגנית ותומכת, דרך שיחות אישיות והישענות זה על זה בעליות ובמורדות של החיים.
לא הופתעתי שכאשר חיפשתי מקום ללמוד כיצד להיות רב קהילה בארץ ישראל, לא מצאתי. יש מקומות רבים שילמדו אותך הלכה, וכעבור שנים אחדות יגלגלו אותך ממדרגות הישיבה ויקראו לך רב. אבל היכן ארכוש את הכלים לעבוד עם אנשים? לעבוד בבית כנסת או בקהילה? לא הייתה ברירה אלא לנסוע לארצות הברית, לראות כיצד מלמדים רבני קהילות בגלות…
ב. הווה
בכל יום שלישי אחר הצהריים מגיעים כמה אנשים להתייעץ עם הרב הקהילתי שלהם, בקומה השישית של בניין ברחוב 115, פינת ברודווי במנהטן:
חבר קהילה ותיק מספר לרב שאחד מחברי הקהילה שעבר לאחרונה לשכונה עם אשתו וילדיו הקטנים, מופיע ברשימת עברייני המין שריצו את עונשם של מדינת ניו-יורק. "אני רוצה שתעיף את האדם הזה מהקהילה שלנו", אומר האיש. "אני לא מוכן שפושע שכזה יסתובב בבית הכנסת שלנו, בין הילדים שלנו". הרב משתנק – הזוג החדש הזה מאוד נחמד, הוא בדיוק ביקש מהם להיכנס למעורבות בוועדות בית הכנסת, ילדיו שיחקו עם ילדיהם אחרי תפילות הילדים בשבת בבוקר… אבל האדם הזה הרי ריצה את עונשו, וגם לו ולמשפחתו מגיעים שירותי רב וקהילה…
סבתא שמגיעה לבית הכנסת רק בימים הנוראים, מגיעה פתאום באמצע השנה. הנכד שלה בן ה-14 התאבד בנסיבות מסתוריות. הסבתא, שבורת לב, מתקשה לתקשר עם בתה שחזרה בתשובה. היא מקווה שהרב, ש"מבין יהדות", יוכל לעזור לה לבנות מחדש את הקשר עם משפחתה, ולעזור לה להתמודד עם האשמה שהיא תולה ביהדות, ש"גרמה" לנכדה לקוץ בחייו.
עורך דין מצליח מהקהילה הוזמן לפגישה עם הרב. בדרשתו לפרשת "וירא" דיבר הרב על הצורות העדינות יותר שבהן אנו חוטאים לפעמים ב"אל תשלח ידך אל הנער": עוקדים את הילדים שלנו על מזבחות הקריירה, ההתמכרויות או העקשנות הערכית שלנו. עורך הדין שלח במוצאי שבת מייל זועם, ובו הוכיח את הרב ודרש שלא יטיף לו מוסר על שעות העבודה המטורפות שלו – סוף-סוף, חלק גדול מהמשכורת המנופחת שלו מגיע לבית הכנסת ומממן את הרב עצמו. הרב הזמין את עורך הדין לשיחת המשך, אבל מול התקפותיו החדות של עורך הדין, כל ההגנות מתחילות ליפול…
כל הדוגמאות הללו אכן התרחשו, אך לא בבית כנסת קהילתי רגיל. זהו בית הספר להכשרת רבנים של ישיבת "חובבי תורה", שבה תלמידי השנה השלישית מעומתים מדי יום שלישי עם מקרים כאלה שאירעו לרבנים באזור. במשחק תפקידים מנסים התלמידים, ואני ביניהם, לשחק את הרב ואת בני הקהילה, ולנסות את כוחם בייעוץ רבני. בחדר יושבים גם רב קהילה ופסיכולוג, המעניקים רקע וייעוץ מקצועי.
ישיבת "חובבי תורה" הוקמה לפני עשר שנים, ו-55 בוגריה משמשים רבנים בבתי כנסת, בתיכונים, בקמפוסים של אוניברסיטאות ובבתי חולים. הישיבה נושאת דגל של "אורתודוקסיה פתוחה", וכיום לומדים בה כ-40 תלמידים. תלמידי הישיבה מבלים את סדר הבוקר בלימודי הלכה במתכונת דומה לתוכנית לימודי ההלכה של הרבנות הראשית: שבת, כשרות, נידה ואבלות, בהדרכת ראש הישיבה, הרב דב לינזר. את "חובבי תורה" הקים הרב אבי וייס, רב קהילתי ידוע בניו יורק, שבית הכנסת שלו בריברדייל ידוע כקהילה חמה ואנרגטית. כאשר הרב וייס מאס בשמרנות ובפנייה ימינה של "ישיבה יוניברסיטי", ספינת הדגל של האורתודוקסיה המודרנית, הוא פתח את "חובבי תורה" – ישיבה שחרתה על דגלה מחויבות להלכה, לעולם ולשירות קהילתי. בשעות הצהריים מורי הגמרא וההלכה מפנים את מקומם, ולישיבה מגיעים רבני הקהילות ואנשי מקצועות הטיפול: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי חינוך. בממשק ביניהם לומדים תלמידי הרבנות "לשמוע, ללמוד וללמד".
"תחילה לשמוע" – כך מזכירה לנו תמיד ד"ר מישל פרידמן, הפסיכיאטרית שבנתה את תוכנית ה"ייעוץ הרבני" (pastoral counseling) של "חובבי תורה". אנשים מדברים עם רבנים כי הם רוצים קודם כול להישמע, ולכן ראשית לכול עלינו ללמוד להקשיב, דבר שאינו פשוט כלל ועיקר; ללמוד לשאול שאלות, לעזור לאדם לספר את עצמו טוב יותר ולשמוע את עצמו, וגם להיות מודעים לתגובות הפנימיות שלנו ולהפריד אותן מהשיחה שאנו מנהלים. רק לאחר שההקשבה מתרחשת, אפשר להתחיל לחשוב מה אומרים, כיצד מייעצים, מתי מתערבים, ומתי מפנים את הפונה לטיפול מקצועי מסוגים שונים.
בשיעורים הללו מתנהל תמיד דיון ער על גבולות הגזרה של הרב ועל כללי ההתנהגות המתאימים. אנו לומדים לדעת שהרב אינו מטפל מקצועי, ולצד זאת גם לדעת מה הרב יכול להציע שהמטפל אינו יכול. היתרון של הרב על המטפל מתבטא בשלושה תחומים עיקריים: ראשית, היכולת ליצור מעגלי משמעות דרך המסורת היהודית, התורות והטקסים שלה; לעזור לאנשים ליצור פרקטיקות יהודיות שיסייעו להם להתמודד עם גלי החיים ומשבריהם. שנית, היכולת להשתמש במשפחה ובקהילה של האדם כדי לסייע לו, תוך כדי שמירה על פרטיות ועל חסיון המידע. פסיכולוג יכול לדבר עם המטופל שלו במשך שעות, אבל הוא – כמעט בהגדרה – אינו מכיר את האדם בתוך המעגלים הרחבים יותר שלו, ואינו מורשה להשתמש במעגלים הרחבים הללו לטובת הפרט שבטיפולו. אך ההבדל החשוב ביותר בין הפסיכולוג לרב הוא בזמינות ובמסירות הנפש של הרב לקהילתו כערך רוחני, ולא רק מקצועי. הזמינות והנוכחות בחייהם של אנשים לאורך ימים ושנים, הנכונות לרוץ אף באמצע הלילה לביתו של נפטר, הדאגה למשפחות גם אחרי שאחרים שכחו מקשייהן, היכולת לשמש לאנשים כתובת קהילתית יומיומית – כל אלה הם שנותנים לרב הקהילתי שביתה בלבם ובחייהם של בני קהילתו. וכל זאת נעשה עם שאר הרוח של עבודת קודש ועם הצניעות של עובד ה'.
תוכנית הייעוץ הרבני קשובה לא רק לחוכמה המצטברת של מקצועות הטיפול, אלא גם לאורח החיים היהודי ולהלכה, והשילוב הזה אצל הרב הקהילתי הוא כמובן המטרה הסופית של התוכנית. הרב הוא סוכן ערכים, ולא רק מנהל טקסים או איש בריאות הנפש. בני זוג שבאים לרב של "חובבי תורה" כדי שיחתן אותם, יקבלו ממנו הצעה לדבר לא רק על פרטי הטקס, אלא גם על הכלים הבסיסיים לזוגיות בריאה (לצד תנאי שבלי הסכם קדם-נישואין, הוא לא יוכל לחתן אותם). השיחה תתנהל דרך ניתוח "שבע הברכות" או סוגיות במסכת כתובות. בביקור אצל הורים לפני ברית מילה או שמחת בת (ולהבדיל, בבית האבל), הרב מקבל הזדמנות לבחון את מעגלי התמיכה שההורים הצעירים זוכים להם, להזעיק את הקהילה כדי לסייע יותר (או פחות), ולסייע להם לתמרן בין דרישות המשפחה, הקריירה, האחים והתינוק החדש.
באלול תשס"ט פתח הרב אבי וייס ישיבה מקבילה לנשים, שבה הן מוכשרות למלא תפקידים רבניים מלאים בבתי כנסת, אם כי התואר הניתן להן בסוף התהליך אינו "רב" אלא "מהר"ת" – כינוי שנחנך במיוחד לשם כך (ראשי תיבות של מורה הלכתית רוחנית תורנית). עד כה כשש נשים משמשות בתפקיד כזה בבתי כנסת אורתודוקסיים ברחבי ארצות הברית.
ג. עתיד
הלימודים ב"חובבי תורה" מרתקים ומאתגרים, אבל המאמץ הגדול עבורי הוא ההתאמה שלהם לנעשה בבית, בישראל. אי אפשר לתרגם את הרבנות האמריקאית כמות שהיא ולהחילה על ההוויה הישראלית. יש ליצור מודל שמכיר את הישראליות לעומקה, את מערכות הכוח והסמכות שלה, ומשתמש במיטב התרבות כדי לבנות יהדות קהילתית ישראלית בבית הכנסת ומחוצה לו. כדי להבין טוב יותר את המצב בארץ, עלינו לשאול מדוע מוסד שהוא כה חיוני וברור ליהדות הגולה, אינו קיים בבתי הכנסת שלנו? האם משהו בכל זאת משתנה בנוף הישראלי היום?
ייתכן שהתשובה נעוצה בכך שבארצות הברית הקהילה היהודית שבמרכזה בית הכנסת היא זירת ההתרחשות העיקרית של הזהות היהודית. יהדות היא חוויה קהילתית מהסיבה הפשוטה שהיא אינה קיימת במרחב הציבורי, ופעמים רבות בקושי קיימת בצורה פעילה ומשמעותית במרחב הביתי (להפתעתי, גם בקהילה האורתודוקסית). במקרים רבים, בית הכנסת הוא גם המקום העיקרי שבו אמריקאים חווים "קהילה", שכן משפחותיהם רחוקות ודלילות, ומקומות העבודה אינם מתפקדים כרשתות חברתיות. כך קורה שהחוויה היהודית הבסיסית בארצות הברית היא חוויה קהילתית, המתווכת על ידי כלי הקודש המשרתים את הקהילה.
במדינת ישראל בית הכנסת האשכנזי לא היה האתר היחידי, או אף המרכזי, לא לקהילתיות ולא ליהדות. הרשתות החברתיות והמשפחתיות בארץ צפופות יותר מאשר בארצות הברית; לרובנו בית הכנסת, עם כל חשיבותו, אינו קהילה ראשונית, בייחוד לא בערים הגדולות. לפיכך איננו זקוקים לבית כנסת כדי לחוות את היהדות שלנו – היא מסביבנו בכל עת. את החוויות היהודיות המעצבות שלנו רכשנו בחיק המשפחה, בתרבות הישראלית, במוסדות החינוך שלמדנו בהם. אנו מגיעים לבית הכנסת מצוידים בכל הכלים הללו, ולכן בית הכנסת הופך למרכז לשירותי דת, וההיבט החברתי-הקהילתי שלו הוא משני. הרב בבית הכנסת שייך כאמור לאגף שירותי הדת, ולא לאתרי היהדות והקהילה.
דומה שהמצב הזה מתחיל להשתנות בארץ. המרחב הציבורי ה"ממלכתי" נעשה פחות ופחות יהודי. רשתות הקהילה המסורתיות שלנו – משפחה וחברי ילדות – הולכות ונעשות דלילות יותר. שמיכת התמיכה והרווחה הממשלתית הולכת ומתקצרת. האתוס של המדינה ושל ה"דת האזרחית" של ישראל הולך ומתערפל, ואיתו נחלשים מעגלי יצירת המשמעות והזהות הישראלית הקלאסית. כל אלו מביאים אותנו לחפש מחדש קהילה: כרשת חברתית ראשונית (משפחה שנייה), כמקור לתמיכה ורווחה, וכאתר ליצירת משמעות וזהות יהודית. כאשר אנו מגיעים לפתחו של בית הכנסת בחיפוש אחר כל הדברים הללו, נפתח גם פתח רחב יותר למנהיגות קהילתית פעילה יותר; מנהיגות קהילתית שיוצרת מקום למשמעות ולבניית זהות בבית הכנסת עצמו, דרך הפיכת הרגעים היהודיים הרגילים לחוויות תשתיתיות הבונות זהות; ייעוץ רבני שהופך את היהדות לאתר שדרכו אנשים שואלים שאלות על עצמם ועל החיים, ומחפשים תשובות ודרכי התמודדות. מנהיגות קהילתית כזו היא ה"רב הקהילתי", בין שהיא מכונה בשם "רב", ובין שלא.
לאחרונה הרימו את כפפת הרבנות הקהילתית כמה ארגונים בישראל. רבני "צֹהר" פתחו תוכנית לרבנים קהילתיים; בקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות ברחבי הארץ מועסקים רבנים קהילתיים במשרה מלאה; הקהילות החילוניות החדשות התעצבו סביב מנהיגות קהילתית כריזמטית; החברה למתנ"סים ו"עמיאל" מעסיקים רבנים במתנ"סים ברחבי הארץ; בתי חולים מקיימים תוכניות של "ליווי רוחני" – תפקיד רבני קלאסי הקיים בארצות הברית עשרות שנים. הניצנים נראו בארץ, אבל הדרך לנשיאת פרי עוד רחוקה.
מבנה בית הכנסת הישראלי מציב מחסום גדול ותשתיתי למודל הרב הקהילתי: בתי הכנסת בישראל בנויים כארגונים וולונטריים, עם מודל תקציבי שאינו מאפשר העסקת רבנים אף במשרה חלקית, שלא לומר משרה מלאה. אנו רגילים בארץ שאיננו צריכים לשלם על שירותי הדת שלנו. אם יש לרבנות הקהילתית בארץ תקווה, השאלה הכלכלית תצטרך להיפטר בצורה זו או אחרת. למצער נסמוך על תרומות מקרנות ומעשירי חו"ל, שמבינים את חשיבות הדבר ומוכנים לסייע ליצור אלטרנטיבה לביורוקרטיה החרדית שהשתלטה על מוסד רבני השכונות. אבל מבחנו הראשון של רב הקהילה הוא להצדיק בפני בני קהילתו את העסקתו במשרה מלאה על ידי הקהילה עצמה, כשם שאנו משלמים לשאר נותני השירותים שלנו.
הרב כסמכות בקהילה אוטונומית
יש קהילות רבות המבקשות רב כסמכות הלכתית ורוחנית עליונה. אבל מה נעשה בחברתנו, שבה מוקנית חשיבות רבה לאוטונומיה של בני הקהילה, לעתים אף כערך דתי בפני עצמו?
רב של קהילה דתית בצפון סיפר לי פעם כיצד ניגש אליו זוג מהקהילה להתייעץ לגבי הריון לא מתוכנן. ההריון היה ממש בתחילתו, והרב הרגיש שכבר שמע שאלות דומות בעבר. אלא שהבקשה של בני הזוג הייתה שונה: "אנחנו לא שואלים אותך אם מותר או אסור לנו לעשות הפלה. אנו רוצים שתעזור לנו לחשוב מה כדאי לנו לעשות, מה השיקולים השונים בהלכה ובמסורת היהודית, כדי שנוכל לקבל החלטה מושכלת". הרב היה מופתע לגמרי. אם בני הזוג לא רצו תשובה הלכתית, ואף רמזו שלא יכבדו את הפסיקה ההלכתית של הרב אם ייתן להם אותה, למה הם פנו בכל זאת לרב הקהילתי שלהם?
בעיניי, לפנינו מודל חדש-ישן לתפקידו של הרב. לא בתור פוסק הלכה מוחלט, אלא בתור מקור להתייעצות, לחוכמה (יהודית) ולניסיון; כתובת מוכרת, דמות שתאזין לסיפורם של הפונים ותסייע בקבלת ההחלטות שלהם. הם לא ביקשו פסיכולוג, מכיוון שהיו זקוקים לשיחה ערכית בנושא, יחד עם זאת, אני מניח שהם ראו ברב גם אדם שרגיש להיבטים הנפשיים בהחלטה. הם גם לא ביקשו סיכום קר של המקורות ההלכתיים, כפי שאולי מורה היה יכול להציע.
האם נוכל לדמיין רב שמעצים את האוטונומיה של בני קהילתו, שיודע אמנם להיות פוסק ולשמש סמכות כאשר מבקשים זאת ממנו, אבל יודע גם לעזור לבני הקהילה לחשוב בצורה עמוקה ומחויבת, הלכתית ויהודית, על חייהם, ולצמצם תוך כדי כך את עצמו? רב שיודע להיות לא רק "קיצור שולחן ערוך", אלא גם "סוגיה תלמודית", שמעניקה לשואלים את הכלים לערוך שקלא וטריא בנושא בעצמם?
השינוי הנדרש בסמכותו של הרב הקהילתי בקהילות אוטונומיות מקרין לא רק על היחס להלכה ולפסיקה, אלא גם על שאלות של הנהגה. בית הכנסת הקהילתי אינו שייך לרב, אלא לקהילה. הרב צריך לדעת להיות מתאם של רצונות הקהילה ופעולותיה. הצניעות הרבנית חשובה ביותר: דרושה מנהיגות רבנית שאינה צועקת "אחריי" צה"לי, אלא מהווה מנוע פנימי להעצמת הקהילה מבפנים. הרב מציע שירותים, וכל המבקש ליטול יבוא וייטול.
***
ימים יגידו אם יש ביקוש למודל כזה, ואם יימצאו הגברים והנשים שישכילו לבנות מודלים כאלה ברחבי הארץ. ישנן עוד שאלות רבות שבוערות בקרבי ולא הספקנו לעסוק בהן במסגרת זו; החשובה שבהן היא כיצד ניתן להציע מודל של רב קהילתי לאנשים שאינם מגיעים לבית הכנסת, שהתפילה וההלכה אינן חלק מחייהם, אך עדיין מעוניינים להיות חלק מקהילות יהודיות, ויכולים להיעזר (אף יותר מאחיהם שומרי ההלכה) בדמויות רבניות מהסוג הנכון? זוהי הזמנה להפוך את בית הכנסת לא רק ל"בית תפילה", כפי שהוא כיום, אלא ל"בית כנסת" – מקום שבו קהילות מתכנסות, מי לתפילה, מי לקידוש, מי לחברה, לתמיכה ולמשמעות.
מנהיגות היא איזון עדין בין תעוזה וצניעות. אבל צריך עוד יותר תעוזה כדי להציע מודל צנוע של רבנות. קל להיות מנהיג כול יכול, סמכות מוחלטת, שהאמת אזורה למותניו. קשה יותר לבנות מנהיגות שמעוניינת לשרת, שמבקשת להקשיב, שמנסה להעצים אנשים ולסייע להם לבנות קהילה שתהיה שלהם; להנהיג ממרכז הקהילה, אבל לא להפוך את עצמך למרכז. אני ירא מהאתגר הזה בכל יום. בארץ שבה יש כל כך הרבה חלומות שבורים, נקווה שהחלום הצנוע הזה יישא בכנפיו מרפא לרבים מהאתגרים הניצבים בפנינו היום.
