לשנות את קווי הגבול – על יחסה של האורתודוקסיה המתונה לזרמים הלא-אורתודוקסיים / יובל יבנה

פרופ' בנימין איש שלום ("לא נוכל להפקיר את עם ישראל", דעות
41, מרץ 09') ופרופ' דניאל שוורץ ("השם 'ישראלי' גם הוא מכובד", דעות
42, מאי 09') מנהלים ביניהם ויכוח לגבי הפתרון הראוי לבעיית העולים שאינם מוכרים בתור
יהודים על פי ההלכה. אולם עיון מדוקדק בדבריהם של השניים מגלה שבעניין אחד ודאי
שאינם חולקים: עבור שניהם קיים רק זרם אחד לגיטימי ביהדות – הזרם האורתודוקסי.
כאשר פרופ' איש שלום מדבר על חזון "הקהילות המעורבות", הוא מדבר כמובן על
קהילות אורתודוקסיות שיפתחו את שעריהן גם בפני אלה שאינם שומרי מצוות. דומה שפרופ'
איש שלום אינו מעלה בדעתו שייתכן שישנם יהודים שמעוניינים בתפילת שבת, אבל אינם
מעוניינים בבית כנסת אורתודוקסי (ובוודאי שהוא אינו מעלה בדעתו את האפשרות שגם
קהילות לא אורתודוקסיות יפתחו את שעריהן לאורתודוקסים…). באופן דומה, כאשר פרופ'
שוורץ יוצא נגד המגמות המקילות בגיור ומבדיל בין זהות יהודית לזהות ישראלית, עולה
מדבריו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שזהות יהודית חופפת לזהות אורתודוקסית.

דע עקא, שבמדינת ישראל הזהות היהודית האורתודוקסית איננה הזהות היהודית
היחידה, ועל אף שהזרם האורתודוקסי הוא עדיין הזרם המרכזי, יש עניין הולך וגובר
בזרמים יהודיים אחרים. לתנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) יש היום 50 קהילות בישראל,
ולתנועה ליהדות מתקדמת (התנועה הרפורמית) יש כ-30 קהילות. המספרים הללו אכן אינם
גבוהים באופן יחסי (בייחוד אם ניקח בחשבון שרק בירושלים יש יותר מאלף בתי כנסת – רובם
המכריע אורתודוקסים). עם זאת, בשנים האחרונות החברה היהודית בישראל נחשפת יותר
ויותר לפעילותן של שתי התנועות. בשנת 2008 נערכו בקהילות של שתי התנועות כ-2,600
טקסי בר מצווה ובת מצווה, ורבני התנועות ערכו באותה שנה יותר מ-800 טקסי נישואין.
אם נחשוב על מספר האנשים שנכחו בטקסים אלו, נגיע למאות אלפי אנשים שנחשפים מדי שנה
לפעילות של התנועות ומגלים שהדרך האורתודוקסית אינה הדרך היהודית היחידה. בעשרים
השנים האחרונות הולך ומתפתח לצד שתי התנועות זרם יהודי נוסף – הזרם החילוני.
ממיפוי שנעשה בשנת 2008 עולה שבשנה זו היו פעילות ברחבי הארץ כ-50 קהילות המגדירות
את עצמן קהילות חילוניות (או בלתי מזדהות), אשר מקיימות טקסי קבלת שבת בקביעות.
פעילות זו מצטרפת לפעילות של ארגונים כמו "הוויה" (שעוסק בפיתוח ובעריכת
טקסי מעגל החיים היהודיים – בעיקר טקסי נישואין), "מדרשת אורנים"
ו"בינה", הפועלים לפיתוח זהות יהודית חילונית המקיפה את כל תחומי
היהדות: תורה (לימוד מעמיק, כמו למשל ב"ישיבה החילונית" של בינה), עבודה
(טקסי שבת וחג) וגמילות חסדים (כמו פרויקט "הכשרות החברתית" של מדרשת אורנים).
כאמור, הפעילות של הזרמים הלא-אורתודוקסיים מקיפה היום חלק קטן מהציבור היהודי
בישראל, אך לדעתי השאלה שצריכה להישאל אינה מה גודלם של הזרמים האלה היום, אלא מה
הפוטנציאל שלהם לגדול ולהתפתח בשנים הקרובות.

לפי הגישה המסורתית של האורתודוקסיה כלפי הזרמים הלא-אורתודוקסיים, זרמים
אלה אינם לגיטימיים ויש להילחם נגדם. באופן כללי, הציבור האורתודוקסי בארץ מאמץ את
הגישה הזאת ומשלב שלוש אסטרטגיות במלחמתו בזרמים הלא-אורתודוקסיים: א. התעלמות – בבחינת
'מה שלא מדברים עליו לא קיים' (כאמור, אסטרטגיה זו באה לידי ביטוי בדבריהם של
פרופ' איש שלום ופרופ' שוורץ). ב. יחס מבטל ('הזרמים הלא-אורתודוקסים הם תופעה
זניחה'; 'הרוב המוחלט של הציבור היהודי בישראל רואה בבית הכנסת האורתודוקסי את בית
הכנסת שלו'). ג. מאבק עקבי ובלתי מתפשר נגד הכרה רשמית של המדינה בזרמים אלו. זהו
יחסו של הציבור האורתודוקסי הכללי, אולם מה לגבי יחסו של הזרם האורתודוקסי המתון?

קווי הגבול – ערכים או הלכה

כדי להבין את יחסו של הזרם האורתודוקסי המתון אני סבור שיש להבחין בין שני
קווי גבול המבדילים בין הזרמים השונים ביהדות – קו הגבול ההלכתי וקו הגבול הערכי.
קו הגבול ההלכתי מבדיל בין הזרמים השונים על פי יחסם להלכה; לפיכל הוא מבדיל בין "אורתודוקסים" (המחויבים באופן
מלא להלכה), "קונסרבטיבים" (המחויבים להלכה באופן "רך" יותר),
"רפורמים" (שחיובם להלכה חלש יותר מזה של הקונסרבטיבים),
ו"חילונים" (שאינם מחויבים להלכה כלל). לעומת זאת, קו הגבול הערכי מתבסס
על הערכים המרכזיים שכל אחד מהזרמים מחויב להם.

אם נבחן את יחסו של הציבור האורתודוקסי החרדי והחרד"לי אל הזרמים הלא-אורתודוקסיים,
נגלה ששני הקווים ישרטטו את אותם גבולות בדיוק, שכן הגישה ההלכתית של התנועה
המסורתית ושל התנועה ליהדות מתקדמת רחוקה מגישתו ההלכתית של ציבור זה באותה מידה
שהערכים המרכזיים של שתי התנועות רחוקים מערכיו. אולם לגבי הציבור האורתודוקסי
המתון המצב שונה בתכלית: בעוד שקו הגבול ההלכתי מציב אותו, לכאורה (ולכאורה בלבד,
כפי שנראה בהמשך), באותו צד שבו נמצא הציבור החרדי והחרד"לי, הרי שקו הגבול
הערכי מציב אותו דווקא באותו צד שבו נמצאים הזרמים הלא-אורתודוקסים, כאשר הציבור
החרדי והחרד"לי נמצאים בצד השני.

אם ניקח לדוגמה את הסוגיה ההלכתית של ספירת נשים במניין, אני מניח שנגלה
שרוב הציבור האורתודוקסי המתון קרוב יותר בעניין זה לעמדתו של הרב אלישיב מאשר
לעמדתו של הרב קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת. לעומת זאת, אם נסתכל על
השאלה הרחבה יותר – שאלת מעמד האישה בחברה המודרנית, הרי שדעותיו של הרב קריב יהיו
קרובות הרבה יותר לדעותיו של הציבור האורתודוקסי המתון מאשר דעותיו של הרב אלישיב.
וכך לא רק בנושא מעמד האישה אלא בעוד נושאים מרכזיים רבים שנמצאים על סדר יומו של
הציבור האורתודוקסי המתון: היחס למודרנה, היחס למדינה ולדמוקרטיה, היחס
ללא-יהודים, מרכזיותה של המחויבות לצדק חברתי בערכי היהדות, והצורך הדחוף ברפורמה
בתחום שירותי הדת בישראל.

טענתי המרכזית היא שיחסו של הזרם האורתודוקסי המתון אל הזרמים הלא-אורתודוקסיים
נקבע היום בעיקר על פי קו הגבול ההלכתי, שעה שראוי ונכון לקבוע אותו לפי הקו
הערכי. במילים אחרות, השותפות הטבעיות והנכונות של הציבור האורתודוקסי המתון בכל
מה שקשור לקידום ערכים מרכזיים שלו הן דווקא התנועות הלא-אורתודוקסיות. טענה זאת
מקבלת משנה תוקף כאשר מתברר שגם קו הגבול ההלכתי שינה את התוואי שלו ובנושאים
שונים הוא עובר בתוך הציבור האורתודוקסי. אם ניקח את סוגיית הגיור למשל, נראה
שהגישה של הזרם האורתודוקסי המתון (גיור בלי דרישה להתחייבות גורפת של המתגייר
לקיים אורח חיים אורתודוקסי) מציבה את הזרם הזה קרוב יותר אל הרב קריב מאשר אל הרב
אלישיב. גם בגישתו ההלכתית לבעיית העגונות ומסורבות הגט הזרם האורתודוקסי המתון
קרוב יותר אל הזרמים הלא-אורתודוקסיים מאשר אל הפוסקים החרדים והחרד"לים.

יתרה מזאת, הציבור האורתודוקסי המתון אולי מוסיף לראות בציבור החרדי והחרד"לי
את שותפיו הטבעיים, אולם בשנים האחרונות הולך ומתברר (בייחוד בעקבות "משבר
דרוקמן") שציבורים אלה אינם רוצים בשותפות הזאת ואינם רואים את עצמם יושבים
בגדרי אותה הלכה עם הציבור האורתודוקסי המתון. בדומה למתואר בשירו המפורסם של
ברטולד ברכט ("שתקתי כשבאו לקחת את הקומוניסטים, שתקתי כשבאו לקחת את היהודים
ובסוף לא היה מי שיצעק כשבאו לקחת אותי…"), הציבור האורתודוקסי המתון מגלה
שתמיכתו (בשתיקה ובמעשה) בהוצאת אחרים מחוץ לגדר הביאה לבסוף להוצאה שלו עצמו מחוץ
לגדר… למרבה הצער, דומה שציבור זה (כפי שעולה באופן ברור מדבריהם של פרופ' איש
שלום ופרופ' שוורץ) ממשיך לחיות בעולם הישן, שלקווי הגבול שלו אין אחיזה במציאות.

פחד מהתעצמות

בתור דוגמה אני רוצה להביא שיחה שהייתה לי עם פרופ' איש שלום בנושא הזרמים
הלא-אורתודוקסיים. פרופ' איש שלום הכריז שהוא בעד שוויון מלא בהקצאת משאבים של
המדינה לתנועה ליהדות מתקדמת ולתנועה המסורתית – לכאורה הכרזה המעידה על מחויבות
לערך השוויון ועל תפיסה של הזרמים השונים בהתאם לקו הגבול הערכי. אולם איש שלום
מיהר לחזור אל קו הגבול ההלכתי הבטוח ובאותה נשימה הכריז שהוא מתנגד להכרה רשמית
בנישואין שעורכים רבני התנועות. כאשר שאלתי אותו מה הנימוק להתנגדות שלו הוא אמר
שרוב הציבור היהודי ממילא מעוניין בטקס נישואין אורתודוקסי. תשובה זו (ברוח
"אסטרטגיית הביטול" הנזכרת למעלה) מעלה תמיהה גם אם היא נכונה כשלעצמה;
שהרי ממה נפשך: אם רוב הציבור ממילא מעוניין בנישואין אורתודוקסיים, מה החשש הגדול
מהכרה בנישואין שאינם אורתודוקסיים? הרי לשיטתו של פרופ' איש שלום, עניין ההכרה לא
יעלה ולא יוריד בשביל המוני בית ישראל שיודעים מה היא היהדות האמיתית ויוסיפו להינשא
בנישואין אורתודוקסיים…

עוד נימוק מוכר שהעלה איש שלום היה הנימוק בדבר "אחדות עם
ישראל". גם נימוק זה תמוה: כיצד בדיוק נישואין לא-אורתודוקסיים פוגעים
ב"אחדות עם ישראל"? הרי ממילא מי שמתנגד להכרה בנישואין אלה הוא בדרך
כלל גם זה שמבדיל את עצמו משאר עם ישראל ומוכן להינשא רק למי שחולק איתו את אותה
השקפה דתית. מתי שמעתם לאחרונה על חתונה של חרדי עם דתייה-לאומית, של צעיר חרד"לי
עם צעירה מסורתית או אפילו של חרדי אשכנזי עם צעירה חרדית ספרדית? ואם כבר מישהו
מוכן לחצות את הקווים, האם יש מניעה הלכתית לבחור חרדי להתחתן עם צעירה שהוריה
נישאו בנישואין רפורמיים?

לא במקרה איש שלום לא העלה נימוקים הלכתיים – הוא יודע היטב שאין שום בעיה
הלכתית בנישואין לא אורתודוקסיים. הבעיה ההלכתית כרוכה בגירושין (בגלל בעיית
הממזרות), אולם גם בעניין הזה אין לי ספק שרבני הזרם האורתודוקסי המתון ורבני
התנועות הלא-אורתודוקסיות יכולים להגיע להסכמה לגבי סטנדרט הלכתי אחיד בנוגע
לעילות הגירושין ולהליך הגירושין עצמו. מדוע אפוא איש שלום מתנגד להכרה בנישואין
לא-אורתודוקסיים? אני חושב שמקור ההתנגדות שלו הוא החשש שזוגות רבים שמעדיפים
נישואין כאלה באופן עקרוני אבל נרתעים בסופו של דבר מאחר ונישואין אלה אינם מוכרים
על ידי המדינה, ישנו את דעתם ברגע שנישואין אלה יוכרו.

כלומר, בסופו של יום, במקום לראות בזרמים הלא-אורתודוקסיים שותפים טבעיים
לקידום ערכים משותפים, איש שלום מתיישר עם הגישה החרדית והחרד"לית הגורסת
שהזרמים הלא-אורתודוקסיים הם אויב שיש לעשות הכול כדי למנוע ממנו להתעצם. כפי
שטענתי למעלה, רציונל זה הוא הגיוני לחלוטין אם מדובר בציבור החרדי והחרד"לי.
אם מדובר בציבור האורתודוקסי המתון, לעומת זאת, דומה שציבור זה יורה לעצמו ברגל כשהוא
פועל להחלשת שותפים פוטנציאליים לקידום ערכיו.

יתרונות בשיתוף פעולה

הבה נבחן את היתרונות והחסרונות עבור הציבור האורתודוקסי המתון בכל אחת
מהחלופות – שיתוף פעולה מלא (מלכתחילה ולא בדיעבד) עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים לעומת
הימנעות משיתוף פעולה איתם והמשך התפיסה של הציבור החרדי והחרד"לי בתור שותף אמיתי.
הבה נניח ששיתוף פעולה מלא עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים יסייע להשגת הכרה רשמית של
המדינה ברבניהם, טקסיהם ומוסדותיהם – הכרה שתוביל לשגשוג שלהם. הבה נניח עוד שהשגשוג
יביא להגדלה משמעותית במספר הקהילות הלא-אורתודוקסיות ואף ליצירה של ייצוג פוליטי
בכנסת לזרמים אלה. מה ירוויח מכך הציבור האורתודוקסי המתון? הוא ירוויח שותף חיוני
למאבק נגד ההתחרדות של בתי הדין הרבניים, שותף לקידום של מעמד האישה ביהדות, שותף
לקידום רפורמה במערך שירותי הדת בישראל, שותף לתפיסה יהודית ממלכתית שמכבדת את
הדמוקרטיה ושוללת גזענות ושנאה של האחר. ומה יפסיד הציבור האורתודוקסי המתון? בעצם
כלום; להכרה בזרמים הלא-אורתודוקסיים לא תהיה כל השלכה על חיי האורתודוקסי המתון
הממוצע – הוא ימשיך להתפלל באותם בתי כנסת על פי דרכו, להתחתן בטקס שמתאים לו
ולחנך את ילדיו על פי דרכו. לכל היותר, הגידול במספר הגיורים הלא-אורתודוקסיים
יוכל להגדיל את הסיכויים שבתו תביא הביתה חתן שהתגייר בגיור רפורמי…

לעומת זאת, המשך ההימנעות משיתוף פעולה עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים יקשה על
המאבק במגמות החרדיות והחרד"ליות וישחק לידי הכוחות הפועלים כדי להשליט ערכים
הפוכים לערכיו של הציבור האורתודוקסי המתון בכל התחומים המרכזיים של החיים
היהודיים. ומה בכל זאת ירוויח האורתודוקסי המתון הממוצע מהמשך המצב הקיים? בעצם
כלום; לכל היותר הוא יוכל להתברך בכך שהסיכוי שבתו תביא הביתה חתן שהתגייר בגיור
רפורמי יוסיף להיות קטן…

חשוב להבהיר שאינני קורא, חס וחלילה, לציבור האורתודוקסי המתון לוותר על
עקרונותיו ההלכתיים – במקום שאין הסכמה הלכתית עם התנועה ליהדות מתקדמת או עם
התנועה המסורתית, לגיטימי בהחלט לחלוק עליהן. עם זאת, מחלוקת כזאת לא צריכה להפריע
לשיתוף פעולה בקידום ערכים משותפים. לעומת זאת, בנושאים שבהם יש הסכמה הלכתית יש
בהחלט מקום לשיתוף פעולה כדי לקדם יחד גישה הלכתית מתונה ולהיאבק יחד נגד השלטתן
של גישות נוקשות ושמרניות (כמו למשל בנושא העגונות ומסורבות הגט). שיתוף הפעולה עם
התנועות הלא-אורתודוקסיות אינו מחייב אפוא ויתור על עקרונות הלכתיים; הוא כן מחייב
התפכחות מאשליות – אשליית יחידותו של הזרם האורתודוקסי, כמו גם אשליית אחדותו
המדומה.

מעבר לשיתוף הפעולה בקידום ערכים משותפים, אני חושב שהציבור האורתודוקסי המתון,
שעובר משבר רוחני (גיליונות דעות האחרונים עסקו בכך לא מעט), עשוי להפיק
תועלת רבה מקיום דיאלוג עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים. אפשר להסתייג מרמת המחויבות
ההלכתית של זרמים אלה, אבל אי אפשר להתעלם מהמהלך המסעיר של התחדשות יהודית שמתרחש
בהם. ושוב, כדי ללמוד משהו חדש ומעורר השראה על לימוד של מקורות יהודיים מתלמידי
הישיבה החילונית, למשל, לא צריך לוותר על עקרונות הלכתיים – צריך רק להיות מוכנים
להודות (וזה כנראה לא כל כך קל…) שחילונים יכולים ללמד אורתודוקסים משהו חדש על
יהדות.

***

יש ניצנים ראשונים להבנה של חשיבות השותפות עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים. דוגמה
מובהקת לכך היא שיתוף הפעולה של נשים אורתודוקסיות, קונסרבטיביות, רפורמיות
וחילוניות במסגרת קואליציית "עיקר", הפועלת לקידום זכויות עגונות
ומסורבות גט. דוגמה אחרת היא שיתוף הפעולה במסגרת עמותת "מנוחה נכונה"
בירושלים, הפועלת להקמת בית עלמין אזרחי בעיר. בעמותה – שהיו"ר שלה הוא יו"ר
תנועת נאמני תורה ועבודה – משתפים פעולה נציגים מכל הזרמים. גם בתחום הלימוד פעלו
ופועלות בשנים האחרונות מסגרות שונות שבהן לומדים יהודים אורתודוקסים עם יהודים
מזרמים אחרים (כמו למשל בית המדרש "ניגון," המשותף למדרשת אורנים
ולישיבת מעלה גלבוע).

עם זאת, דבריהם של פרופ' איש שלום ופרופ' שוורץ מעידים שגישה זו עדיין לא
חלחלה אל הזרם המרכזי של האורתודוקסיה המתונה, אשר יחסה אל הזרמים הלא-אורתודוקסיים
הוא עדיין יחס שלילי בבסיסו, וגם אם יש בו נכונות מסוימת לשיתוף פעולה הרי שזוהי
נכונות של "בדיעבד" ולא של מלכתחילה. נראה שבעידן זה של חוסר מנהיגות,
גם בנושא הזה אין לצפות שההובלה תגיע מהרבנים (המקפידים על קלה כבחמורה כאשר מדובר
במצוות "אל תיראה בחברת רב רפורמי") , ועלינו להשליך את יהבנו על פעולה
מלמטה (מה שקרוי בז'רגון של עולם השינוי החברתי "רמת ה-grassroots") של ארגונים כמו
קואליציית "עיקר" ו"נאמני תורה ועבודה" – בבחינת "אמת
מארץ תצמח".