המציאות הישראלית הקשה הביאה את הציונות הדתית לזנוח את האידיאליזם שאפיין אותה, ולאמץ תפיסת עולם ריאליסטית מפוכחת. השיח הקפיטליסטי הדתי – תוצר של המגמה הזו – זר לרוחה של התורה, ומנוגד לאתוס הדתי-לאומי של אחריות לאומית וערבות הדדית. אם לא תתקיים כאן לכידות חברתית וכלכלית, לא תתקיים גם לכידות מדינית וביטחונית
איין ראנד במדרשיית נעם
כשהייתי שמיניסט במדרשיית נעם, לפני די הרבה שנים, מישהו מחברינו התחיל להעביר בינינו את ספריה של הסופרת וההוגה האמריקנית איין ראנד, כמעיין המתגבר ומרד הנפילים. ברוח התפיסה האגואיסטית שטיפחה ראנד, הספרים האלה מתארים גיבורים שלא אכפת להם משיקולי לחץ חברתי, או אפילו משיקולי מחויבות חברתית אמתית. כל עניינם בביטוי קיצוני של רעיון המימוש העצמי: תפקיד האדם בעולם הוא לממש את עצמו ואת רצונותיו, ומחויבות לכלל היא שקר שמטמיעים בנו אנשים חלשים ודמגוגים שרוצים לסרס את אישיותנו החופשית.
כנערים עתירי הורמונים ומלאי רצון לקעקע מוסכמות, אין פלא שהתלהבנו מהספרים. הם הרי עמדו בניגוד גמור לכל מה שאמרו לנו עד אז – ההורים, המחנכים, המדריכים בתנועה. היה מרענן לקרוא אותם, אבל לא באמת הסכמנו אתם. איך אני יודע? כי שנה לאחר מכן כמעט כולנו, למעט המתחרדים שבינינו, התגייסנו למסגרות שונות של שירות צבאי, ואין צעד שמבטא יותר תרומה לכלל ופחות אגואיזם מאשר שירות צבאי – בוודאי כשמדובר בשירות קרבי מסכן-חיים.
והנה, כעבור כמה עשרות שנים מתברר שרעיונותיה של ראנד חדרו בכל זאת ללב השיח הדתי-לאומי. אמנם, לרוב לא בגרסה הקיצונית מאוד של ראנד עצמה, אבל גרעין המחשבה הראנדית בהחלט קיים בהתלהבות הנוכחית של הציונות הדתית מהשיח הכלכלי הקפיטליסטי, ומהשיח החברתי הליברטריאני (השקפת העולם הגורסת מקסימום חופש לפרט, לא רק בכלכלה, ומינימום התערבות של הרשויות, אם בכלל, בחיים הציבוריים).
רוח תנועת הנוער שאפיינה מאז ומעולם את הציונות הדתית מיקמה אותה בבירור במחנה האידיאליסטי, מחנה תיקון העולם. גם תפיסת העולם הימנית שלה מבחינה מדינית התבססה על שאיפה חיובית להגשמת חזון ציוני רחב, ולא על עוינות לפלסטינים או לשמאל. אבל נסיבות העימות הקשה – הן עם הפלסטינים מחוץ, והן עם השמאל מבית – הקשיחו את לבה של הציונות הדתית, ובמשך השנים היא הפכה יותר ויותר ל'ריאליסטית': לא עוד תיקון עולם, אלא הכרה מרירה בטיבו הקשוח של העולם, ומתוך כך גם אימוץ שיטותיו, לשם ההישרדות
ההתלהבות הזו ניכרת בתחומים רבים: בעמידה מנגד נוכח מאבקים חברתיים, ובכלל זה מאבקי עובדים חלשים; בהתנגדות למעמדה של ההסתדרות ולתופעת העבודה המאורגנת בכלל. בדיון שבו נכחתי לאחרונה על סוגיית תאגיד השידור הציבורי בלט קולו של עו"ד זיו מאור, חובש כיפה סרוגה, נציג 'האגודה לזכות הציבור לדעת' (ארגון המנטר את התקשורת הישראלית, ובעל זיקה מובהקת לימין ולציונות הדתית), שביקש לבטל לא רק את התאגיד אלא גם את השידור הציבורי בכלל, בשם הטיעון הליברטריאני שאין זה ראוי לבזבז כספי ציבור על תקשורת, שמקומה הבלעדי הוא במערכת הפרטית-מסחרית.
אחד הביטויים הבולטים לתופעת השיח הקפיטליסטי של הציונות הדתית הוא העובדה שפורומים אינטלקטואליים, שבהם בולטים אנשי הציונות הדתית – כמו פורום קהלת, מרכז שלם, אתר האינטרנט 'מידה' וכתב העת השילוח – מבטאים באופן בולט וגאה שיח כלכלי ליברלי, לעתים כמעט ליברטריאני. פורום קהלת, למשל, מונה בין אחת ממטרות היסוד שלו את "העמקת עקרונות השוק החופשי בישראל", ואילו אתר 'מידה' מגדיר את עצמו כמייצג ערכים "ליברלים קלאסיים", הוא מופעל על ידי ארגון המתכנה 'אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית', ובתיאור העצמי שלו נאמר ש"בעינינו, מוסדות אזרחיים וולונטריים וספונטניים עדיפים לאין שיעור על מדינה גדולה ומשופעת תקציבים, הפוגעת בחירות האישית והכלכלית".
כתב העת החדש השילוח, היוצא מטעם קרן תקווה, הצטרף לאחרונה למגמה הזו. את עורכו, יואב שורק, אני מעריך מאוד, וגם כתב העת עצמו הוא בעל רמה גבוהה. אבל קשה לטעות לגבי השקפת עולמו הכלכלית-חברתית, והוא גם אינו מסתיר אותה. בגיליונו הראשון, היחיד שראה אור נכון לשעת כתיבת הדברים, מתפרסמים שני מאמרים בולטים המציגים את קו המחשבה הליברטריאני. האחד הוא מאמרה של שרת המשפטים איילת שקד – שאמנם איננה בעצמה ציונית-דתית, אבל היא מייצגת מובהקת של מפלגה כזו – המדגיש את החיוניות בצמצום החקיקה הפרטית של חברי הכנסת: לא רק בשם טענות נקודתיות על אופייה של החקיקה (טענות ענייניות ורציניות כשלעצמן), אלא גם בשם הטיעון העקרוני שחקיקה כזו פוגעת בחירות של הפרט והחברה. "את יצר החקיקה והפיקוח, את הרצון למשטר ולאסדר [כך במקור] עוד ועוד תחומים, חייבים לזהות כסטייה חריפה", כותבת שקד.
מאמר קיצוני עוד יותר, בשבח הקפיטליזם הכלכלי, פרסם בהשילוח איש העסקים מייקל אייזנברג, בן הציונות הדתית. נישא מן הסתם על גבי הצלחותיו האישיות בתחום העסקי, אייזנברג בוחל כל כך בדמותה "הסוציאליסטית" של ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, עד שהוא אינו מהסס אפילו לזלזל בנטייתם של ראשוני המדינה והציונות "לברוא עם חדש, 'בריא' [המרכאות במקור!], המחובר עם האדמה והמלאכה – כמו אותם הגויים שהיהודים תמיד נהנו מיתרון כלכלי עליהם", במקום להעדיף את התכונות הגלותיות הברוכות של יזמות וגמישות, "שהפכו את היהודים לכוח המוביל בתחומי התעשייה, המסחר, הכספים, הספרות וההגות". יעילות, הערך המרכזי בדת הכלכלה הניאו-ליברלית, היא גם הערך המרכזי במאמרו של אייזנברג.
הקשחת הלב
מיותר לכאורה לפרט עד כמה העמדות הללו מהוות שינוי דרמטי בדרכה של הציונות הדתית – זו שססמתה ההיסטורית הייתה 'תורה ועבודה'; שהקימה קיבוצים ומושבים, דגלה בחקלאות, קיימה שיתוף פעולה הדוק עם תנועת העבודה החילונית, ובעיקר האמינה בחשיבותם של צדק חברתי וערבות הדדית. כמובן, עצם העובדה שמדובר בשינוי אינה מעידה שהוא בהכרח שלילי. אבל הוא בכל זאת מעורר שתי שאלות: מדוע הוא התרחש, וכיצד ראוי להתייחס אליו?
אתוס לאומי, אפילו נצי מבחינה מדינית. אתוס כזה, במיוחד בתנאי הסביבה במזרח התיכון, דורש הרבה נכונות להקרבה, ונכונות כזו יכולה להיות מושגת לאורך זמן רק כאשר יש תחושת לכידות וערבות הדדית בין השותפים בחברה. אם הלכידות הזו לא תתקיים ברמה הכלכלית-חברתית, בסופו של דבר היא גם לא תחזיק מעמד מבחינה מדינית וביטחונית. אי אפשר יהיה לאורך זמן לשכנע אנשים המרגישים זנוחים מבחינה כלכלית וחברתית, אנשים שאין להם תחושה של חלק מקולקטיב שאכפת לו מהם, להילחם ולהקריב את חייהם למען החברה שזנחה אותם
לשאלה הראשונה התייחסתי במאמר שפרסמתי בדעות (גיליון 53) לפני כחמש שנים, עם פרוץ המחאה החברתית. אזכיר כאן רק את תמצית הדברים: להערכתי, התהליך התרחש בגלל שלוש סיבות מרכזיות. הראשונה, וכנראה העיקרית, היא תהליך הפיכת העימות עם השמאל הישראלי לעימות קוטבי מר, שבו עצם העובדה שעמדות מסוימות נתמכות משמאל הופכת אותן לפסולות בעיני הימין, ובמיוחד הימין הדתי. דוגמה בולטת לפני חמש שנים הייתה ההסתייגות מן המחאה החברתית. דוגמה בולטת עכשווית היא השתיקה, ואפילו ההתלהבות, של רבים בציונות הדתית, כולל כמה עיתונאים (!), נוכח ההתעמרות של ראש הממשלה נתניהו בתאגיד השידור הציבורי, והתקפותיו האישיות על העיתונאים אילנה דיין ורביב דרוקר.
הסיבה השנייה היא רצונה העתיק של הציונות הדתית להיות חלק מן האליטה הישראלית: כשהאליטה הייתה בהתיישבות ובביטחון, הציונות הדתית שאפה לשם. כשהיא הפכה להיות מזוהה עם כסף והצלחה כלכלית, שוב רוצים חובשי הכיפות הסרוגות להיות גם שם.
אבל יש גם גורם שלישי, שעליו לא כתבתי בשעתו ולכן ארחיב בו כאן. מדע המדינה מבחין בין שתי השקפות יסודיות בניהול מדיניות: השקפה 'אידיאליסטית', השואפת לטוב, מניחה שכוונת כלל השחקנים בזירה היא לטוב, ומשום כך גם פועלת למימוש הטוב – לעומת ההשקפה ה'ריאליסטית', המניחה שיצר לב האדם רע מנעוריו, ותפקיד השחקנים בזירה הציבורית אינו לתקן עולם אלא לשרוד בעולם אכזר, תוך שאיפה להצליח גם 'למקסם רווחים' והישגים.
רוח תנועת הנוער שאפיינה מאז ומעולם את הציונות הדתית מיקמה אותה בבירור במחנה האידיאליסטי, מחנה תיקון העולם. גם תפיסת העולם הימנית שלה מבחינה מדינית התבססה על שאיפה חיובית להגשמת חזון ציוני רחב, ולא על עוינות לפלסטינים או לשמאל. אבל נסיבות העימות הקשה – הן עם הפלסטינים מחוץ, והן עם השמאל מבית – הקשיחו את לבה של הציונות הדתית, ובמשך השנים היא הפכה יותר ויותר ל'ריאליסטית': לא עוד תיקון עולם, אלא הכרה מרירה בטיבו הקשוח של העולם, ומתוך כך גם אימוץ שיטותיו, לשם ההישרדות.
ה'ריאליזם' הזה, שבמקורו נולד בתחום המדיני, החל בהדרגה לזלוג גם לתחומי חיים אחרים, ובראשם התחום החברתי-כלכלי, כשפירושו שם הוא כמובן אותה תפיסה הגורסת שאדם לאדם זאב, בני האדם נמצאים בתחרות מתמדת על משאבים וממילא "כל דאלים – גבר", ובמקרה הטוב הוא יזרוק כמה פירורי צדקה לעבר החלשים. אבירי הסיסמה 'הכיבוש משחית' אולי יוכלו לראות בכך עוד ביטוי לתהליך שבו המאבק הקשוח על השליטה בשטחי יהודה ושומרון גרם בעקיפין להקשחת לבה של הציונות הדתית גם בתחומים אחרים.
אחריות משותפת אל מול חופש הפרט
כעת נותרה השאלה השנייה, המרכזית: מה צריך להיות היחס כלפי השינוי שעברה הציונות הדתית? אני מציע לראות בו תהליך שלילי מיסודו, בשל הנימוקים הבאים:
ראשית, התפיסה הקפיטליסטית, ובוודאי קפיטליזם קשוח, היא בעייתית בכל חברה אנושית, לא רק במגזר הדתי-לאומי. יעילות היא יעד ראוי, אבל היא בוודאי לא ערך, אלא לכל היותר אמצעי, ותמיד צריך להציב את השאלה: אמצעי לְמה? יעילות לשם מה? אנו מכירים משטרים מן העבר הלא-רחוק שהיו יעילים מאוד, אך השתמשו ביעילותם לרעה, ובוודאי שאיש מאתנו לא יראה ביעילות שלהם מודל לחיקוי. גם אם נאמר שמטרת היעילות היא השגשוג הכלכלי, לא ניפטר מהשאלה: שגשוג כלכלי לשם מה, שכן גם הוא אינו מטרה בפני עצמה. שגשוג שמעשיר קבוצת אוכלוסייה קטנה, ורק מגדיל את הפערים בינה לכל האחרים, אינו בהכרח יעד חיובי.
התורה אמנם לא מנסחת מניפסט כלכלי-חברתי ברור במתח שבין כלכלה ריכוזית לשוק חופשי, אבל לגמרי ברור שיש לה עניין רב בערבות הדדית ובצדק חברתי. עשרות רבות של מצוות, שמהן מסתעפים הררים של הלכות, שמות בראש מעייניהן את הדאגה לחלשים בחברה, ולא את ההנחה הקפיטליסטית שלפיה העניים הם האחראים לעוניים
מעבר לטיעון הכללי הזה, ישנן גם סיבות ספציפיות מדוע דווקא הציונות הדתית לא צריכה לאמץ אתוס קפיטליסטי. הרי הציונות הדתית דוגלת במקביל גם באתוס לאומי, אפילו נצי מבחינה מדינית. אתוס כזה, במיוחד בתנאי הסביבה במזרח התיכון, דורש הרבה נכונות להקרבה, ונכונות כזו יכולה להיות מושגת לאורך זמן רק כאשר יש תחושת לכידות וערבות הדדית בין השותפים בחברה. אם הלכידות הזו לא תתקיים ברמה הכלכלית-חברתית, בסופו של דבר היא גם לא תחזיק מעמד מבחינה מדינית וביטחונית. אי אפשר יהיה לאורך זמן לשכנע אנשים המרגישים זנוחים מבחינה כלכלית וחברתית, אנשים שאין להם תחושה של חלק מקולקטיב שאכפת לו מהם, להילחם ולהקריב את חייהם למען החברה שזנחה אותם.
ברוח זו, הציונות הדתית גם מדגישה בצדק לאורך השנים, וגם בשנים האחרונות, את חשיבות עדיפותו של שיח האחריות על שיח הזכויות. אבל שיח ליברטריאני המבקש מקסימום חופש פרט ומינימום התערבות ממשלתית, הוא בדיוק השיח המקדש את הזכויות ולא את האחריות המשותפת. בשיח כזה, גם האתוס החיוני של 'צבא העם' לא יחזיק מעמד לאורך זמן.
יתר על כן: השיח הקפיטליסטי מנוגד לא רק לאפיונה הלאומי של הציונות הדתית, אלא גם לאפיונה הדתי. התורה אמנם לא מנסחת מניפסט כלכלי-חברתי ברור במתח שבין כלכלה ריכוזית לשוק חופשי, אבל לגמרי ברור שיש לה עניין רב בערבות הדדית ובצדק חברתי. עשרות רבות של מצוות, שמהן מסתעפים הררים של הלכות, שמות בראש מעייניהן את הדאגה לחלשים בחברה, ולא את ההנחה הקפיטליסטית שלפיה העניים הם האחראים לעוניים; שלכל היותר צריך לספק להם הזדמנויות שוות, וברגע שההזדמנויות ניתנו ולא נוצלו – אין לחברה עוד אחריות כלפיהם.
מעבר לרמת הטקסט ההלכתי הנקודתי, קשה לראות באופן רחב יותר איך חזון קולקטיבי לאומי של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", קל וחומר חזון אוניברסלי רחב יותר של "תיקון עולם במלכות שדי", מתיישבים עם טיפוח אתוס של חברה שבה היחיד הוא המלך, וכל פרט הוא אטום בודד שאין לאחרים אחריות כלפיו. למען האמת, החזונות האידיאליסטיים האלה גם לא מתיישבים כלל עם עצם השיח הריאליסטי שלפיו מטרת האדם, והקולקטיב האנושי, הוא הישרדות או 'מקסום רווחים'.
צריך להודות: הניסיון מלמד שגם כלכלה ריכוזית מסוכנת לעתידה של חברה, באשר היא מהווה פוטנציאל מובהק ומובנה לעריצות של נציגי השלטון על 'הנתינים', וכמובן גם פתח לשחיתות השכבה הקרובה לצלחת. הניסיון גם מלמד ששיח אידיאליסטי תמים, שאינו מודע לסכנות האורבות במציאות הממשית, אף הוא מסוכן מאוד לעתיד החברה, וממילא גם לעתיד הפרטים המרכיבים אותה.
אבל המציאות האנושית לא חייבת להיטלטל רק בין הקצוות. אדרבה, היא חייבת להיות מושתתת על יסודות מאזנים. האיזון הנכון, בהקשרים האלה, הוא כלכלה שאכן מושתתת על יוזמה חופשית, אבל דואגת להתערב ולהבטיח, גם בחקיקה, שהעושר והשגשוג לא יבואו מניצול דכאני של בני אדם, ושהמסים המופקים מהם ימנפו גם את כלל האזרחים. היא בשום אופן לא יכולה להסתמך בעניינים אלו על כוחה של 'היד הנעלמה', שביותר מדי פעמים הוכיחה שהיא אכן נעלמה, ובהחלט לגיטימית כאן התערבות אקטיבית – כמובן, באופן מידתי, כדי שלא להבריח את היזמים, ועם זאת בלי להתבייש בכך.
ברוח דומה, גם השיח האידיאליסטי אינו צריך לסגת לאחור. אדרבה, הוא צריך להמשיך להוות יעד, כביטוי של השאיפה היהודית לתיקון עולם. עם זאת, אופן מימושו בפועל חייב כמובן להיות ריאליסטי – מפוכח, מודע לסכנות ולרוע, ובכלל זה מודע לפוטנציאל הניצול הציני של האידיאליזם עצמו, ומשיב לכל אלו מלחמה, אבל מבלי לוותר על מגמתו היסודית: שיפור מצבה של האנושות, שיפור מצבה של הבריאה כולה.
*יאיר שלג הוא ראש תכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ועיתונאי ב'מקור ראשון'
