מסורתיות ומחויבות נראות לרבים כסותרות, אך עקרונות רבים העולים מתוך העולם המסורתי מסייעים דווקא ליצירת מחויבות. מסורת אבות למול הלכה קאנונית, משפחתיות, רגישות חינוכית והקפדה על פרקטיקות וריטואלים דתיים הם חלק מן העקרונות המאפשרים למסורתיות להתבסס כזהות יציבה והמשכית.
מסורתיות ומחויבות? תפיסות רווחות יראו בכך אוקסימורון, שכן המסורתיות מזוהה פעמים רבות עם חוסר עקביות, פשרנות וכדומה. זיהוי זה נובע בדרך כלל מנקודת מבט אתנו-צנטרית, אם לא לומר אירו-צנטרית המתקשה להכיל את המורכבות ואת התחכום שבעמדה המסורתית. בשנים האחרונות ישנה כתיבה רבה המבקשת להמשיג את המסורתיות ולהעמיק ברציונל שלה. לצורך הדיון כאן, אני מבקש לראות במסורתיים לא כנמצאים בעמדת ביניים בין דתיות לחילוניות, כי אם כקבוצה החברתית הגדולה ביותר בקרב הציבור היהודי בישראל, מזוהה בדרך כלל עם יוצאי ארצות האסלאם ומקיימת מערכת יחסים של נאמנות ובו בעת גמישות כלפי המסורת. המאפיין המרכזי אולי של המסורתיות היא חוסר היכולת לאפיין אנליטית את מערכת היחסים הזו, שבין המסורתי למסורת.
במאמר זה אציג עקרונות העולים מתוך העולם המסורתי, שלדעתי מסייעות ליצירת מחויבות. כמובן, המסורתיים של דור הZ אינם המסורתיים של דור הX וגם הם מושפעים מרוחות של פוסט מודרניזם, מחשיפה עצומה לתקשורת ולרשתות חברתיות ומהתרופפות של המוסדות החברתיים. עדיין, נראה שהמסורתיות מוכיחה את עצמה כזהות עמידה ושורדת, ואולי ניתן לחלץ מכך מספר תובנות.
מסורת אבות וההקשר הלוקאלי
אחד מזיהויי המסורתיות הוא הסתמכות על התורה שעוברת בעל פה מאב לבן, "למה אתה עושה את זה? – כי כך אבא שלי עשה". תפיסה זו היא תפיסת יסוד ביהדות הרבנית המקדשת את התורה שבעל פה – "שאל אביך ויגדך", "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" וכו'.
"אחד מזיהויי המסורתיות הוא הסתמכות על התורה שעוברת בעל פה מאב לבן, 'למה אתה עושה את זה? – כי כך אבא שלי עשה'."
לעומת הגישה הזו, תהליכים שהתרחשו ביהדות אשכנז הובילו מאמצע המאה העשרים להעדפה של המילה הכתובה על פני המסורת החיה, ולמעשה ל"קאנוניזציה" של ההלכה. מחקרים מלמדים כיצד הדבר יצר מעין "תו תקן" הלכתי שבדרך כלל נוטה להחמיר. יש הרואים בנטייה להחמיר גורם המרתיע את הדור הצעיר, וממילא מפחית את המחויבות. נראה כי יש דברים בגו, אולם ממפעלו ההלכתי של הרב עובדיה יוסף זצ"ל ניתן ללמוד דבר נוסף. הרב עובדיה ניסה ליצור הלכה אחידה סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך". הרב עובדיה ידוע אמנם כפוסק מקל, אולם מפעלו נתקל בהתנגדות בקרב חוגים רבים, למשל אצל חלק מיוצאי מרוקו שלא היו מוכנים לוותר על המנהגים שעוברים מדורי דורות.
אם כן, כאשר אנו דנים על מחויבות הלכתית, יש לשאול על איזו הלכה מדובר. קשה להשיג מחויבות פנימית עמוקה כלפי ספר כתוב, קל יותר ליצור מחויבות כלפי פרקטיקות הלכתיות שהאדם תופס אותן כחלק מהעבר שלו ומהזהות שלו.
הקאנוניזציה של ההלכה יצרה לדעתי בעיה נוספת. היא הקטינה את יכולת הפסיקה ה"מותאמת אישית" ואולי יותר מכך, את הפסיקה הנטועה בהקשר הקהילתי. לרב האורתודוקסי הנדרש לשאלה הלכתית יש היום פחות מרחב תמרון וגם כאשר הוא רוצה להתחשב במקרה הספציפי הוא מחויב לקודקס הלכתי כתוב. במצב כזה קשה ליצור מחויבות אצל הקהל, וסביר להניח שיהיו רבים שיבחרו מלכתחילה שלא לשאול מכיוון שהם מנחשים מראש מהי התשובה שיקבלו. כנגד מגמה זו ניתן להציב את המודל המזרחי-מסורתי שבו חכם הקהילה חי ונטוע בתוכה, ופסיקותיו משקפות את ההקשר הלוקאלי. קהל שומעיו של החכם נמצא בתודעה של מחויבות כלפיו, גם אם לא תמיד הדבר מביא לידי מעשה. על כל פנים, כדאי לבחון את האפשרות של פסיקה לוקאלית כפרקטיקה המגבירה מחויבות.
משפחתיות
כבר בתחילת המאה העשרים, הסוציולוג טואניס הבחין בין ה'מגמיינשאפט', הקהילה בחברה המסורתית המאופיינת בקשרים ראשוניים, לבין ה'גזלשאפט', הקהילה הפונקציונלית והמנוכרת בחברה המודרנית. בתקופה הפוסט מודרנית הניכור והבדידות של האדם המערבי רק התעצמו, והמוסדות החברתיים נחלשו מאד. מעמדו של מוסד המשפחה ממשיך אף הוא להתערער, ועל הרקע הזה בולט החוזק שלו בחברות הנחשבות לא-מודרניות.
הציבור המסורתי בישראל חי ומתנהל בתוך המודרנה, אולם מאפיין מרכזי של ציבור זה הוא החיבור למשפחה. חיבור זה מעוגן בסיפור הבסיסי של היהדות. רוב הדתות מתחילות מאדם אחד שזכה להארה או התגלות, אולם ביהדות הסיפור הוא בסופו של דבר על משפחה שנבחרה. הקב"ה נגלה לאברהם משום שזה האחרון חיפש אותו, אולם גם מתוך כך שאברהם הוא חלק מהשושלת הנושאת בתוכה את ה"עניין האלוהי" (ע"פ הכוזרי). ובכל מקרה, ההתגלות הגדולה לא הייתה לאברהם והופיעה רק ארבע דורות מאוחר יותר, למשפחה המורחבת.
המשפחה אם כן היא עוגן בסיסי של שייכות, אולם היא גם יוצרת מחויבות, ובסופו של דבר מדובר בשני הצדדים של אותו המטבע. במקום קהילה הסדרית שמבוססת על שיקולים רציונליים ותועלתניים, המסורתיות מציעה לחזור לקהילה שמבוססת על אחווה, ואולי לא בכדי רווח כל כך השימוש בכינוי "אחי" כלפי כל מאן דהו. כך גם ביחס לקיום מצוות. המסורתי כמו אומר: "אני מקיים מצוות מתוך נאמנות למשפחה".
רגישות חינוכית
במחקרי על בוגרי ישיבות תיכוניות ממוצא מזרחי הם סיפרו לי כיצד הצוות החינוכי חייב אותם להתפלל בתפילה אשכנזית, ללמוד הלכה אשכנזית מתוך קיצור שולחן ערוך גאנצפריד ועוד. סיפורים דומים ניתן לשמוע גם בעולם החרדי, ובכיוון אחר גם במערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל, בייחוד סביב החינוך הפנימייתי שהעביר לתלמידים מסרים שליליים אודות התרבות שבאו ממנה.
התלמידים מוצאים עצמם נבוכים בין שני סוכני סוציאליזציה – הבית והמוסד החינוכי, ולא יודעים כיצד לנהוג.
מערכת החינוך הישראלית, על שלל זרמיה, דורשת מהתלמיד המסורתי לזנוח את העולם התרבותי שלו ולהתחייב למערכת של ערכים ונורמות שלעיתים הוא מנוכר אליה. במצב כזה קשה מאד להשיג מחויבות פנימית מהתלמיד. יתרה מכך, המסר של מערכת החינוך הוא שהתלמיד יכול להפר את המחויבות הבסיסית שלו כלפי המסורת המקורית שלו, כלפי המשפחה וקהילת המוצא. אם ניתן להפר מחויבות, מדוע לא להפר אותה גם במקרים אחרים?
"מערכת החינוך הישראלית, על שלל זרמיה, דורשת מהתלמיד המסורתי לזנוח את העולם התרבותי שלו ולהתחייב למערכת של ערכים ונורמות שלעיתים הוא מנוכר אליה. במצב כזה קשה מאד להשיג מחויבות פנימית מהתלמיד."
על מנת לחזק את המחויבות דרושה, אם כן, רגישות תרבותית של מוסדות החינוך כלפי המורשת התרבותית שהתלמיד מביא עימו מהבית.
פרקטיקות וריטואלים דתיים
כוחה של המסורתיות מיוחס פעמים רבות לפרקטיקות דתיות ולטקסים שהאדם המסורתי חווה מאז ילדותו. שירת הבקשות, השתטחות על קברי צדיקים, טקסים כגון טקס הבשישה או המימונה ועוד. המסורתיות אמנם מזוהה עם יוצאי ארצות האסלאם, אך גם יוצאי אשכנז משתמשים בביטוי 'יידישקייט' כדי לציין את אותם מעשים פשוטים שיוצרים חיבור לזהות היהודית – הדלקת נרות שבת, קידוש וכדומה. ניתן לראות בעשייה הדתית של המסורתי מעין "הפעלת שריר". לאחר שמאמנים את השריר מספר פעמים הפעולה הופכת להרגל המוטמע באדם. מודל זה עומד בניגוד מה למודל המבקש ליצור מחויבות דתית באמצעות שכנוע רציונלי. כך למשל משנות השישים של המאה הקודמת, החינוך הממלכתי דתי הכניס לתוכנית הלימודים את המקצוע מחשבת ישראל. בין השאר, המטרה הייתה להתמודד עם תהליכי החילון של חלק ניכר מבוגריו, אך יש לתהות האם המטרה הושגה בדרך הזו. באחד הכנסים של החמ"ד אמר פרופסור בר לב ז"ל, מי שנחשב לאחד מגדולי חוקרי החינוך הדתי, את הדברים הבאים: "אני רוצה לומר שהבוגרים זוכרים מהישיבה התיכונית שני דברים – את השבת, ואת חג הפורים". כלומר, לטענתו של בר לב, הדבר המשמעותי ביותר בישיבה התיכונית הוא דווקא הזמנים בהם מתקיימים ריטואלים וטקסים. אחד המאפיינים הסוציולוגיים הבולטים של טקס הוא מתן ביטוי להיבטים הפיזיולוגיים של החיים. ואכן, מסורתיים רבים מדווחים שהחיבור שלהם עובר דרך הנתיב הזה – ניחוחות הסיר שמתבשל ביום שישי, הקולות של התפילה המוכרת וכדומה.
"ניתן לראות בעשייה הדתית של המסורתי מעין "הפעלת שריר". לאחר שמאמנים את השריר מספר פעמים הפעולה הופכת להרגל המוטמע באדם. מודל זה עומד בניגוד מה למודל המבקש ליצור מחויבות דתית באמצעות שכנוע רציונלי."
לסיכומו של דבר, החיבור יכול להיעשות גם דרך הנתיב הקוגניטיבי, אך בסיסו הוא בנתיב ההתנהגותי-רגשי.
סיכום
"על הרקע הזה בולטת המסורתיות כזהות יציבה והמשכית. גבולותיה הרחבים של המסורתיות מאפשרים לפרט להמשיך להצהיר על עצמו כמסורתי, גם כאשר הוא מאמץ לעצמו נורמות התנהגות אחרות."
למעלה משליש מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירה עצמה כמסורתית, ולמעשה המסורתיים הם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב היהודים בישראל. למרות זאת, ההשפעה של המסורתיות על סדר היום החברתי והאידיאולוגי הייתה זניחה רוב הזמן, ורק בשנים האחרונות נראה כי היא מתחילה לתפוס את מקומה הראוי. יש לכך מספר סיבות, אולם בהקשר הנוכחי ברצוני להצביע על המשבר בתנועות האידיאולוגיות – החרדיות, הציונות הדתית ותנועות כגון התנועה הקיבוצית עומדים במבוכה נוכח הנשירה הגדולה של הדור הצעיר. על הרקע הזה בולטת המסורתיות כזהות יציבה והמשכית. גבולותיה הרחבים של המסורתיות מאפשרים לפרט להמשיך להצהיר על עצמו כמסורתי, גם כאשר הוא מאמץ לעצמו נורמות התנהגות אחרות. אולם מעבר לכך נראה כי העמידות המסורתית קשורה באופן חזק לנאמנות: נאמנות למשפחה, לקהילת המוצא ולעבר היהודי, נאמנות שמבוססת על רגש ועל הרגלים. הרעיון המכונן של הציונות הוא יצירת אדם חדש, המכוונות היא כלפי הקידמה, כלפי העתיד. אבל נכון וטוב יהיה ללמוד מהמסוריות לשמור גם על הזיקה לעבר.
ד"ר ארז טרבלסי הוא איש חינוך, מרצה במכללה האקדמית הרצוג ובמכללת חמדת הדרום. יליד ותושב הדרום. חקר את החוויה של תלמידים מסורתיים בישיבות תיכוניות, כיום חוקר התנהגות מסורתית במושב עולים בנגב.
