מדגל לטלית
ציונות ולאומיות בעת קהילתית ואינדיבידואלית
משה מאיר
ד"ר משה מאיר
הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים, מרצה למחשבת ישראל
וחבר מערכת "דעות".
שורשיו של משבר היחסים בין הציונות הדתית
למדינה נעוצים ברוח האינדיבידואליזם הכללית, שחילחלה גם
אל הציבור הדתי. הפתרון הנדרש אפוא הוא יצירת שפה חדשה המתאימה לעת זו; שפה שאמנם
תכיר בחשיבותה של המדינה כמסגרת המאפשרת את קיומנו, אך תתמקד דווקא ביחידים
ובקהילות החיים בה את חייהם.
_______________________________________________________________________________________________________________
מקובל לחשוב כי ההתנתקות/הפינוי/העקירה/הגירוש
מהווה נקודת מפנה ושבר ביחסה של הציונות הדתית למדינה. התגובות בפלחים שונים של
הציונות הדתית נעות בין תחושה קשה, הימנעות מאמירת התפילה לשלום המדינה, הימנעות
מהנפת הדגל, הכרזה על אי-מוכנות להתגייס לצבא, וניכור בעוצמות שונות ביחס למדינה
ולמוסדותיה. התגובות הן של חלקי הציונות הדתית שהתנגדו למהלך מסיבות פוליטיות,
דתיות או אידאיות, ואפילו של כאלה שתמכו בו. האחרונים
חשים כי התערבו במהלך מניעים פוליטיים לצד זעם מצטבר ביחס לציונות הדתית. הטיפול
במפונים במשך השנים מוסיף ומלבה את התחושות הקשות.
ב. נקודת מבט שונה
במאמר זה ברצוני להציג נקודת מבט נוספת על
ההתרחשות. אין היא בהכרח מבטלת את נקודת המבט הראשונה; בחינת יחסי סיבה ותוצאה היא
תמיד קשה ומוטלת בספק. העין רואה את התופעות הסמוכות זו לצד זו, ואילו הקשרים
הסיבתיים הם תוספת פרשנית שבדרך כלל איננה יכולה לצאת מידי אפשרות והשערה.
ג. שינוי היחס למדינה – ההקשר הכללי
תופעות הניכור ביחס למדינה בקהילה הציונית-דתית
אינן מנותקות מהקשרים רחבים יותר. בכל חלקי הציונות ניכר בשנים האחרונות שינוי
ביחס למדינה. המשווה את מידת ההזדהות והפטריוטיות שבעשורים הראשונים לאחר הקמת
המדינה לאלה של העשורים האחרונים, מבחין בהבדל העמוק. השינוי חל ביחס לצבא, למערכת
המשפט, למערכת הפוליטית ועוד. יש הרואים את השינוי כביטוי לסיאוב תרבותי,
אינדיבידואליזם נהנתני שפשה בחברה ומונע הקרבה ונכונות ליטול חלק במטלות הכלל.
דווקא הציונות הדתית בלטה בשוני ובהתפתחות בכיוון ההפוך. אחוז בני הציונות הדתית
ביחידות הלוחמות של הצבא עלה עד מאוד, ונכונותם למאמץ וקושי במאבק על ארץ ישראל
הצטרפו למגמה הזאת. בעיני רבים הייתה המגמה ההפוכה הזאת אות וביטוי לכך שקבוצה זו
שומרת על חיוניות ובריאות לעומת החולי של יתר חלקי החברה.
ד. פשר השינוי: מלאומיות לקהילתיות
ואינדיבידואליות
אם נוותר על השיפוט, תיחשף לנו תמונת מצב.
החברה הישראלית עברה מתמונת עולם לאומית, שבה משתלבת המדינה, לתמונת עולם קהילתית
ואינדיבידואלית, שבה המדינה נתפשת כזרה וכמנוכרת. הקהילה הציונית-דתית החזיקה
בתמונה הקודמת מכוח אידאלים הייחודיים לה, ולאחר המכה
שספגה, חברה למגמה הכללית שאיננה ייחודית לה. לשון אחר: מבלי להקהות את הביקורת
שיש למבקרים על המהלכים הפוליטיים, תהליך הניכור ביחס למדינה הוא רחב יותר ממערך
סיבתי זה, והוא היה מתרחש גם בלעדיו, גם אם רק בעוד כמה וכמה שנים. רוח הזמן חזקה
מהסיבות המקומיות, ואי אפשר להתנגד לה בעזרת מערכים אידאולוגיים.
רוח הזמן היום – מעבר לגבולות החברה הישראלית, נוטה אל הקהילתי ואל האינדיבידואלי.
ה. התנגדות לשינוי או הכלתו
מי שמוצא בעצמו תחושת מחויבות עמוקה למדינה, מי
שרוצה להעמיד מסגרת רעיונית ציונית או ציונית-דתית, פתוחות בפניו בעת הזאת שתי
דרכים – הדרך האחת היא להיאבק במגמות הקהילתיות והאינדיבידואליות, לנסות להחזיר את
עטרת הכלל והמדינה ליושנה; הדרך השנייה היא להכיל את רוח הזמן, ולנסות ליצור תבנית
רעיונית של המדינה בעת אשר כזאת. מנקודת מבטי חייבים לבחור בדרך השנייה. אי אפשר
להתנכר לרוחות הזמן.
ו. השינוי במעגלי הציונות הדתית
המגמות הקהילתיות והאינדיבידואליות הן כל כך
חזקות, שלמעשה הן כבר שינו גם את פניה של הציונות הדתית. אפשר לראות את הביטוי
שלהן בקהילות שנוצרו בעשור האחרון, כל אחת בעלת גוון ייחודי השונה מחברותיה;
קהילות הסובבות סביב יישוב, או סביב בית הכנסת בערים הגדולות. בית הכנסת היום
איננו רק מקום תפילה, הוא גם מוקד של פעילות חברתית. אשר אירע לבתי הכנסת אירע גם
לבתי הספר – לא עוד חינוך ממלכתי-דתי אחד, אלא גוני גוונים של בתי ספר הנבדלים זה
מזה בדקויות החשובות עד מאוד לקהליהן. עלייתם של בתי ספר דתיים לקולנוע ותיאטראות
דתיים, העלייה במספר כותבי השירה והפרוזה, הציירים והציירות הדתיים – כל אלה
מביאים לידי ביטוי מגמות אינדיבידואליסטיות. התגובה
להתנתקות אינה מנותקת אפוא מההקשר הרחב. היא חלק מתופעה רחבה של הפניית העורף
למדינה ולכלל.
ז. הסכנה במגמות הקהילתיות והאינדיבידואליות
הסכנה שבמגמות אלה רבה. הפניית עורף למדינה
ולמוסדותיה – למערכת המשפט ולצבא – ואף אי-השתתפות בבחירות כהפניית עורף לפוליטיקה,
עלולות למוטט את המדינה. הרתיעה מהמדינה וממוסדותיה מעוורת את העיניים ומובילה
להתנהלות לא מבוקרת, העלולה להביא לחוסר אפשרות של קיום המכיל את הקהילה ואת
היחיד. במדינת ישראל הבעיה חמורה שבעתיים מפני שיש תקדים, הלא הוא התנהלותה של
(חלק מ)הקהילה החרדית, שאותה מאפשרת המדינה מאז היווסדה. המצב שבו יש קהילה החיה
במדינה תוך ניכור אידאי ומעשי, שובר את הטאבו של חיי
אזרח במדינה מתוקנת. היותה של קהילה זו קהילה דתית (לא ציונית), מאפשרת זליגה אליה
מתוך הקהילה הציונית-דתית. כך נוצרות תופעות של חרדיות לאומית – שילוב בין החרדיות
ובין תולדות של הציונות הדתית.
ח. הבעיה
האם אפשר להכיר במגמות הקהילתיות
והאינדיבידואליות, לאשר אותן, להזדהות עמן ויחד עם זאת לבנות מערך של הזדהות
ונטילת חלק במדינה?
ט. שני יחסים: "זיקה" ו"היות
חלק"
כדי לעמוד במשימה זו יש להבחין בין שתי קבוצות
של יחסים בין אדם לאדם ובין אדם לחברה: בקבוצה האחת מצויות זיקות, ואלו מתקיימות
בין אנשים. בקבוצה השנייה מצוי היחס של "היות חלק"; הוא נעדר זיקה, וכל
אשר בו הוא ציון מצב. היחס של "היות חלק" מתקיים בין אדם ובין מוסד, שכן
ביחס למוסד לא יכולה להתקיים זיקה; אני יכול לאהוב את הרופא המטפל בי, אך אינני
יכול לאהוב את בית החולים שבו עובד הרופא. אם אני מאושפז בבית החולים הרי אני חלק
ממנו, מקבל ממנו שירותים, אך אינני שרוי בזיקה אליו.
י. יחסים מעורבים
ניקח למשל את יחס החברות, הרעות והידידות – זהו
יחס השייך באופן מובהק לקבוצת הזיקות. בעולם העתיק הוא לבש לעתים פנים אחרות, שבאו
לידי ביטוי במוסד שנקרא ברית. מוסד הברית, מעצם היותו מוסד, שייך לקבוצה
השנייה – "היות חלק". הברית הייתה נכרתת בטקס, והייתה מחייבת את שני
הצדדים גם במקום שבו הזיקה התרופפה, או שנוצרו קשיים בהבאתה לידי ביטוי. בעולמנו
העכשווי לא נהוג לכרות ברית בין חברים, אך שיירי המוסד הזה נותרו בזיקה שבין בני
זוג: הנישואין הם מוסד העוטף את זיקת החברות והאהבה שבין שניים. יש הבדל עמוק בין
הזיקה ובין המוסד. לעתים אף סתירה דוקרת: הזיקה היא ישות שבהווה, והמוסד בא להבטיח
את העתיד; הזיקה היא מסתורין שבתודעה, ואילו המוסד בא לידי ביטוי בטפסים ביורוקרטיים. מה בין עומק הרגש של האהבה, ובין הטופס של
הכתובה? מה בין החברות היורדת עד תהום שבנפש, ובין מעשה הקניין שבקידושין? מה בין
רגע של קדושה וקירבה, ובין תוכן הטופס העוסק במקרים של מוות וגירושין?
יא. טשטוש הפער שבין זיקה למוסד וגבולותיו
בני אדם מתקשים להכיל את היותו של המוסד חלק
מהזיקה הנפשית בה הם שרויים. כדי לברוח מהתהום הפעורה בין השניים הם יצרו לעצמם
דרכי טשטוש. שטר הכתובה קושט והפך לחפץ אסתטי; הכסף או החפץ שבו נעשה הקניין הומר
בטבעת, שהיא קישוט וקשורה לשדה מתנות האהבים; העומדים תחת החופה או סביב לה
מדחיקים את העובדה כי מדובר כאן בטקס רשמי שיכול היה להיערך במשרד של לבלרים. אך
לאסטרטגיות של הטשטוש יש גבול, וכדי להגיע לרגע החופה על בני הזוג להירשם ברבנות.
לא יעלה על דעתם של בני הזוג להפוך גם את הרישום הזה לטקס שיופי וקדושה עוטפים את
תכניו. יש רצף בין הרישום ברבנות, מעשה הקניין, שטר הכתובה, השבת הכתובה לרבנות,
ורישום הזוג כנשוי במשרד הפנים – כולם חלק מהביורוקרטיה של מוסד הנישואין. בכל זאת
מוסכם שרק מרכיב אחד – שטר הכתובה – זוכה ל"איפור" ולקישוט המקרבים אותו
לזיקה הנפשית שעומדת בבסיס הנישואין.
יב. התקופה הראשונה: זיקה בין האדם ובין המדינה
המדינה היא המוסד הגדול שבו מתנהלים החיים.
בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, מסיבות של הקשרים פנים-ישראליים ומסיבות של
הקשרים חיצוניים בינלאומיים של רוח התקופה, תפס היחיד את עצמו בזיקה למדינה. אף על
פי שהתבנית נשמעת מוזרה – זיקה למוסד – כך היא הופיעה בחיי היום-יום. המדינה נתפסה
כאישיות, ובתור כזאת אפשרה זיקה בין האדם ובינה. הזיקה הייתה כל כך עמוקה, עד שהיא
הקהתה כמעט עד כדי ביטול את הזהות האינדיבידואלית של האדם. הדוגמה הבולטת ביותר
הייתה השירות הצבאי – היחיד ראה בעובדת היותו חייל מרכיב מאוד מרכזי באישיותו,
ובתור כזה ראה עצמו מזומן להקריב את חייו למען המדינה. לעתים החליפו מושגים כלליים
אחרים את מושגי המדינה; בשפה הדתית בא הדבר לידי ביטוי בתפילת האזכרה לחייל:
"שמסר נפשו על קידוש השם העם והארץ".
יג. התקופה השנייה: זיקה בין אדם לאנשים ולקהילה
היום התפיסה העצמית שונה לחלוטין. במבצע
"עופרת יצוקה" אפשר היה לשמוע את החיילים אומרים: "באנו להגן על
תושבי הדרום", "אנחנו נלחמים כדי שלאנשי שדרות יהיה שקט", ואפילו:
"אנחנו יוצאים לקרב כדי להחזיר את גלעד שליט". תושבי הדרום הם חלק
מתושבי מדינת ישראל. שדרות היא עיר הקשורה בקשרים מוניציפליים
למערך הערים, למשרד הפנים, לממשלה. גלעד שליט היה חייל במחלקה שהיא חלק מפלוגה,
וכך עד להיותו חלק מצבא ההגנה לישראל. ואף על פי כן השפה שונה. היום אנחנו דומים
לחתן ולכלה הבאים בברית הנישואין, ומטשטשים את מרכיבי השייכות הביורוקרטיים
המאפשרים את מימוש אהבתם. שינוי התודעה הזה הוא עובדה נוקשה, והוא אף מצב ראוי
המורה על התבגרות והבשלת החברה. צריך ללכת איתו, לאפשר אותו, אך לזכור כי גם אם
אנחנו חיים בתודעה של זיקה – זיקות לא מתאפשרות ללא המוסדות שבתוכן הן שוכנות.
יד. בניית שפה מתאימה לתקופה השנייה
הציונות הדתית הביאה את עצמה לידי ביטוי בשפת
הגותו הקסומה של הרב קוק. שפה זו אמנם הכילה גם ביטויים חריפים של אינדיבידואליות,
אך ביותר – ביטויים אידאליסטיים של כלליות. כשעברה השפה
מעולמו היוצר של האב לעולמו הממשיך של בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, היא הבליטה
במיוחד את המרכיבים הכלליים והצניעה את המרכיבים האינדיבידואליים של שפה זו.
מושגים אלו היו טובים לשעתם, ועתה יש להמירם בשפה אחרת. הציוניים-הדתיים העכשוויים
מדברים בשפה דתית אחרת, וההתנתקות היוותה שבר כואב ומכה בפטיש לביטול השפה הכללית.
השפה החדשה שבה עלינו לתפוס את עצמנו – חילוניים כדתיים – היא שפה של זיקה בין אדם
לאדם ובין אדם לקהילה. כחתן וכלה עלינו לטשטש את המסמכים הביורוקרטיים
הנוטלים חלק בזיקה; לקשט את ה"כתובה" ולקדש ב"טבעת". אך תמיד
עלינו לזכור כי יש כתובה ויש קניין, והללו קשורים בשרשרת ארוכה (לעתים קפקאית)
למוסדות משנה ולמוסדות ראשוניים, עד למוסד הגדול של המדינה. אין צורך לקדש את
המדינה, אף לא לעטר אותה בקישוטים של רגש. אך יש צורך להכיר בהיותה תנאי הכרחי
לאפשרות קיומה של שדרות, לאפשרות קיומו של גלעד שליט – שם פרטי של אזרח המדינה.
טו. נגזרות מהשפה השנייה
ההכרעה לעבוד מהשפה הראשונה לשנייה גוררת
בעקבותיה תולדות רבות. חלקן תולדות של התייחסות למדינה, ואת חלקן אפשר לתרגם
לאורחות חיים. ראשית לכול, היחס הופך מיחס רומנטי ליחס פרוזאי. את ההאנשה של
המדינה, המאפשרת יצירת זיקה, מחליפה הכרה כי המדינה היא מוסד שהוא תנאי הכרחי
לקיום הקהילה והיחיד. הכרה זו אינה מפחיתה את המחויבות לקיומה של המדינה אלא
מעצימה אותה – תנאי הכרחי לקיום הוא מושג חמור, שכן משמעות רבה סובבת את מושג
ההכרח. אך ההכרה אינה מתורגמת לרגש – זוהי הנחת יסוד לא מדוברת המתורגמת למעשי
מחויבות. שירות צבאי, תשלום מסים, הצבעה בבחירות – כל אלה נעשים מכוח התנאי
ההכרחי, מתוך ההכרה כי הם הכרחיים לקיום.
טז. שלילת קדושת המדינה
בתאולוגיה הציונית-דתית צורף למדינה תואר הקדושה.
"מדינת ישראל היא כסא ה' בעולם", כתב הרב קוק האב, ובנו ותלמידיו תרגמו
את הכיסא הקבלי למושג של קדושה. לא כך בתמונה החדשה – הקדושה מיוחסת לדברים, לא
לתנאי ההכרחי לקיומם. בתמונה החדשה המדינה היא בעלת ערך חשוב, אך מושג הקדושה
ומערכי היחס הנגזרים ממנו אינם חלים עליה.
יז. שלילת הפטריוטיות
מושג הפטריוטיות – אהבת המולדת והמדינה – לקוח
מהתקופות הלאומיות ודורש בנייה מחדש בעת הזאת. האהבה איננה מתקיימת ביחס למוסד,
ולכן אינה יכולה להתקיים ביחס למדינה. אפשר לאהוב את האנשים החיים במדינה, ואפשר
לאהוב את היהודים החיים במדינה ומחוץ לה; אפשר להתמודד עם הקשיים שבהגדרת המדינה
כמדינה יהודית, ולבחון את האהבה ביחס לבני הארץ שאינם יהודים. כל אלה בעיות
אפשריות, אך לאהוב מדינה אי אפשר. שוב – אין הדבר מפחית את המחויבות למדינה, אך
שדה הרגש איננו רלוונטי לכאן.
יח. התפילה לשלום המדינה
קולמוסים רבים השתברו בשאלת המחבר של התפילה
לשלום המדינה, אך לא די ניתנה הדעת על תוכנה. בתפילה זו מוצגת המדינה כאישיות,
והתפילה לריבונו של עולם היא כי יברך אותה. ההאנשה יוצרת אישיות, וביחס לאישיות
יכולה להתפתח זיקה; בשפה הדתית – על האישיות יכולה לחול הברכה. אך בשפה החדשה
המדינה איננה אישיות, אלא מוסד המהווה תנאי הכרחי לקיום של האנשים החיים בה. יבוא
יום ובו תופנם השפה החדשה, ואזי יהיה צורך בשינוי התפילה. המטבע כבר קיימת – בברכה
לקהל שקדמה להקמת המדינה. בברכה זו מברכים את הקהל עם כל הקהילות; מברכים את
האנשים התורמים במיוחד לקהילה: מייחדים בתי כנסיות לתפילה, באים להתפלל בהם,
נותנים נר למאור, פת לאורחים וצדקה לעניים. כל הפעולות הללו מתבצעות על ידי הממסד
הקהילתי, אך הברכה איננה לממסד אלא לאנשים. יש אפילו ברכה לעוסקים בצורכי ציבור
באמונה – הלא הם אנשי הממסד הקהילתי. מה שונה הברכה הזאת מהתפילה לשלום המדינה,
שבה כופפים את האנשים למוסד: "ושלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה".
כאן הברכה היא לאנשים, וכאן לאנשים של המדינה.
מתוך האנשת המדינה והכלת הברכה עליה נובע גם
מושג היסוד בתאולוגיה הציונית-דתית, המכתיר את המדינה
בתואר "ראשית צמיחת גאולתנו". אם נגדיר את המדינה כמוסד המהווה תנאי
הכרחי לקיום, לא יהיה קשר בינה ובין המושג הטעון גאולה. ערכה של המדינה לא יירד – להפך, הוא יעלה – אך השדה יהיה שדה ניטרלי של מוסדות,
ולא שדה של סוד, של כמיהה ושל חתירה אל מעבר להיסטוריה
יט. אופן חגיגת יום העצמאות: הפן החילוני
על פי התמונה החדשה, חגיגות יום העצמאות צריכות
להתמקד באנשים החיים במדינה ולא במוסדות המדינה המאפשרים את חייהם. פחות טקסים
המביאים לידי ביטוי את המוסדות, יותר מפגשים עם האנשים שחייהם מתאפשרים מכוחם.
למשל, במקום מצעד צבאי – נסיעה אל הבסיסים והבאת שי לחיילים; במקום הטקס הממלכתי –
יציאה אל הטבע וחגיגה משפחתית בו. כבר היום אפשר להבחין כי תחושת החיים הבריאה
הובילה את אופיו של יום העצמאות אל השדות הללו.
כ. אופן חגיגת יום העצמאות: הפן הדתי
השפה הדתית היהודית משתמשת בתפילת ההלל כמוקד
הדתי של היום. זהו כלי חשוב וראוי, אך כדאי לכוון אותו למטרה הראויה – לא להקמת
המדינה, המוסד, אלא לחיים המתאפשרים לאנשים מכוחה. אפשר לקבל השראה מתפילת
"על הניסים" (שאולי ראוי לצרף שכמותה לתפילת היום): "על הנסים ועל
הפורקן ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". במוקד
נמצאים האבות, האנשים שהיו בנקודת הזמן ההיא, ולא המוסד שהוקם באותה שעה.
כא. הדגל
הדגל הוא אחד הסמלים הבולטים של המדינה; אחד
הביטויים של הניכור למדינה היה בסירוב להניפו. דגל ישראל עוצב במתכונת הטלית – שני
פסי התכלת רומזים לה ומזכירים אותה. הגיעה העת לחזור אל הוראתה המקורית של הטלית:
הטלית היא הבגד של היחיד, היא הבגד שבו הוא יוצא לגאול יחיד אחר. כאשר מגלה בועז
את האישה למרגלותיו הוא נבעת:
"ויאמר: מי את?!
ותאמר: אנכי רות אמתך, ופרשת כנפיך על אמתך כי
גואל אתה".
[רות
ג']
השבת הדגל אל הטלית היא הביטוי לתודעה החדשה
הנדרשת מאיתנו בעת הזאת.
כב. מהנפה להתעטפות
במסעות לפולין בשנים האחרונות אפשר להבחין
בתופעה מעניינת: בני נוער רבים אינם מניפים דגל על מוט, אלא מתעטפים בו כבטלית.
שוב תחושת החיים הבריאה מובילה, וההכרה צריכה רק להבחין במה שמעצבים החיים ולאשר
זאת. הנפת הדגל מתאימה לעת הלאומית – הדגל המונף נראה על ידי כולם למרחקים;
ההתעטפות היא ההתעטפות של היחיד, והיא מחזירה את דגל ישראל למשמעות המקורית של
הטלית. אולי פעם זה יהיה המעשה שבו יבוא לידי ביטוי יום העצמאות; מעשה שיבטא את
היחיד שחייו מתאפשרים מכוח המדינה. מעשה ההתעטפות בדגל יבטא גם את ההתלכדות שבין
הפן החילוני של המדינה, הבא לידי ביטוי בדגל, ובין הפן הדתי, הבא לידי ביטוי
בטלית, שהיא מקור השראתו.
כג. סוף דבר
אנחנו אנשים פרטיים החיים תוך חיפוש זיקות של
גאולה אל אנשים ואל קהילות. חובתנו ואחריותנו לזכור כי הזיקות הללו מתאפשרות מכוחם
של מוסדות שאנחנו בונים, ופגיעה במוסדות עלולה להוביל להתפרקות הזיקות. עלינו
להבליט את חיי היחיד ואת חיי הקהילה, אך זאת מתוך הכרה והוקרה למדינה המאפשרת את
החיים.
