בס"ד, י"ב איר תשס"א. 6/05/01.
יעקב ועשיו כארכיטיפים של אור וצל
הבנת המאבק המקראי בין יעקב לעשיו לאור מושגים מהתיאוריה האנליטית של יונג .
התיאוריה האנליטית של יונג:
התיאוריה האנליטית של יונג היא תיאוריה מקיפה ומורכבת, שלא כאן המקום להסבירה בצורה נרחבת ומעמיקה. להלן אציג את יסודותיה של התיאוריה בקווים מאוד כלליים ופשטניים. מושגים ספציפיים יותר שלהם נזקקתי יוסברו בהמשך, בגוף המאמר.
לעומת קיום נפשי- אנדוודואלי בלבד, אותו הניח פרויד ורוב התיאורטיקנים מבית מדרשו, הניח יונג קיומו של יסוד רוחני- טרנסנדנטי בנפש האנושית. יסוד זה מתקיים בצורה של ארכיטיפים המכילים בתוכם את המשמעות הנפשית של ההתפתחות התרבותית הכלל עולמית.
בכך שהוא פיתח את ההתבוננות על יסודות נפשיים כלל אנושיים שהם גם על אנושיים, פתח יונג את הפתח לניסיון הבנתם של אוצרות תרבותיים -הן מהתרבות המערבית, והן מתרבויות אחרות שאותן חקר- כמשקפים תהליכים של התפתחות נפשית שרבדיה הקדומים מצויים גם בתוכנו.
ספר בראשית מהווה מבחינתנו, היהודים, את התשתית הגנאולוגית והתרבותית-רוחנית של עמנו.
בו מסופרים תולדותיהם של אבות האומה ואמהותיה. מעבר לפשטות הכתובים נערמו בהלך הדורות תלי תלים של מדרשים ופרשנויות שניסו להבין ו/ או להוסיף רבדים של משמעויות לסיפורים המופיעים בספר.
מתוך שלל הדמויות המרכזיות והמעניינות המופיעות בספר בראשית, בחרתי להתייחס לשלישי והאחרון מבין האבות-יעקב, האב שמתוכו הפכנו ממשפחה מצומצמת לעם ושמספר נרחב של פרקים מוקדש לסיפור תולדותיו ומסעותיו בספר בראשית. בניגוד לאברהם, ראשון האבות, שמוכר לנו מתוך המקרא כאדם בוגר בלבד, אודות יעקב מספק לנו המקרא מידע גם על ילדותו ובחרותו, מה שמקנה את האפשרות להתייחס לשלבי ההתפתחות והתבגרות שלו כשייכים למוטיבים ארכיטיפליים אותם תיארו יונג וממשיכי דרכו בעבודותיהם. מתוך התיאורים הרבים המופיעים אודות יעקב בחרתי להתמקד בפרקים הנוגעים למאבק בין יעקב לתאומו- עשיו.
באמצעות המושגים אותם הגדיר יונג בכתביו ושהורחבו בעבודותיהם של ממשיכי דרכו, ניסיתי לתת פירוש לסיפור זה. לשם כך השתמשתי במדרשים שנבנו סביב הפרקים הרלוונטיים ובפרשנות חסידית מכתביו של האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת".
את מהות ה"תאומות" של יעקב ועשיו, סיפור המאבק ביניהם וסיפור המפגש ביניהם אפשר להסביר ולהבין היטב דרך המושג היונגיאני של ה"צל".
מושג ה 'צל' היונגיאני:
על פי הגדרתו של יונג, הוא החלק הנחות של האישיות. הוא צירוף של כל היסודות האישיים והקולקטיביים אשר עקב אי התאמתם לעמדות של המודע הם נדחים מן החיים הגלויים ולפיכך שוקעים לתוך "אישיות נוספת", אוטונומית במידת מה, השרויה בלא-מודע. הצל נוהג באופן קומפנסטטורי (מפצה) למודעות. כדברי יונג :"..אי בזה קיים אח מאוים ונורא ,היינו בן-דמותנו עצמנו ובשרנו, המכיל ואוגר בזדון את כל מה שאנחנו היינו רוצים להעלים מתחת לשולחן" . בספרו "הארכיטיפים והלא מודע הקולקטיבי" מתאר יונג את הצל כ"נושא את כל מה שהיחיד מסרב להכיר בו בתוך עצמו ועם זאת, הוא תמיד כופה עצמו על האישיות באופן ישיר או עקיף" .
אין זה נכון לראות את הצל כנושא תכונות שליליות בלבד. הוא מכיל את מכלול ההיבטים ההיסטוריים של הלא-מודע. הוא כולל גם תכונות חיוביות, כמו: אינסטינקטים נורמאליים, דפוסי תגובה מקובלים, תובנות מציאותיות, דחפים יצריים ועוד .
דרכי ההתמודדות עם הצל:
בין הדרכים הקיימות להתמודד או להתייחס אל הצל מזכיר יונג: הדחקה- התעלמות מוחלטת ממנו. כניעה- מתן מקום רב לצל תוך סירוב לקחת אחריות עליו. קבלה ביקורתית- הבנה כי הצל הוא חלק מהאישיות ועל כן יינתן לו מקום מבוקר. השלכה-שחרור מהחרדה שמעוררים התכנים המצויים בצל על ידי ייחוסם למושא חיצוני. יונג טוען שהדרך הנפוצה ביותר להתמודדות עם קיומו של הצל היא ההשלכה. חשוב לציין שמנגנון ההשלכה אינו פועל בחלל ריק. המשליך זקוק למושא: הטבע, מאורעות כלשהם או דמויות אנושיות שהן בעלות מאפיינים מסוימים שיש בהם רמז כלשהו לתוכן המושלך. "יתרונה" של ההשלכה הוא שעל ידיה הופך תוכן נפשי אישי של הפרט או של הדמות הארכיטיפלית לנגיש ומודע, על ידי שיקופו באדם אחר. על כן, אחת הדרכים המרכזיות לפגוש את הצל היא ניתוחם של מושאי ההשלכה.
יעקב ועשיו- הגיבור וצילו:
ההפרדה הדיכוטומית למדי, הנעשית במקרא ומורחבת במדרשים ובפרשנים, בין דמויותיהם של יעקב ועשיו מייצגת, לדעתי, מצב של השלכת הצל. דרייפוס ורימר מציינים שבמיתוסים רבים מופיעים האחים המנוגדים, שמקורם אחד, כאויבים הנלחמים זה בזה ומשלימים זה את זה, כשהאחד מסמל את הגיבור והשני-את ה"צל" שלו. "זאת כיוון שהתפיסה האנושית לא יכלה עדיין לעכל את קיומם של טוב ורע בדמות אחת, ויצרה את האחים הנפרדים בכדי להבחין חד-משמעית בין טוב לרע. על הגיבור המיתי לגבור על צלו ולהכיר במציאותו בקרבו, ולא כבמהות חיצונית שהצל מושלך עליה" . יעקב מתואר כדמות מוארת- "איש תם יושב אוהלים", רבים המדרשים המתארים את טובו וצידקותו. הוא זה הזכאי, באופן ראשוני, לקבל את ברכת אביו. עשיו, לעומתו, מצטייר כאיש מגושם ופרימיטיבי שלא מובן כיצד התגלגל להיות בנו של יצחק ורק עוורונו הפיזי והמנטלי של יצחק מאפשר לו קיום בבית אביו וקבלת ברכה ממנו. כל זאת, לדעתי, על פני השטח. דרך חדירה לנבכי הסיפור המקראי ושימת לב למספר פרטים אפשר לראות, שמעבר להשלכה ולהפרדה הדיכוטומית הזו ניכרת התמודדות עם ה"צל", כלומר עם עובדת היות עשיו והכוחות שהוא מייצג, חלק מבית יצחק וחלק מיעקב.
יצחק – ה 'עצמי'/אחדות הניגודים:
יצחק, הוא האב שכולו כלי להעברת רעיון המונותאיזם שהחל באברהם, רעיון מציאותו של אל אחד וקישורו לבני האדם. מאחר והוא כמעט הוקרב לאל הוא קשור אליו בקשר מוחלט. ארכיטיפ מאוד בסיסי בתורתו של יונג הוא אחדות הניגודים/ השלמות/ האל/ העצמי. בעוד פרויד דיבר על הומאוסטזיס-איזון שבו אין יותר דחפים, דיבר יונג על שלמות פעילה-שאיפה מתמדת לשלמות. על פי יונג, דימוי האל מוטבע בנפש האדם והוא סמל של העצמי- של אחדות הנפש. זוהי המגמה הבסיסית החיובית הפועלת בנפש ומכוונת אותה לפרוגרסיביות וליתר מודעות ואינטגרציה.
ההחלטה איזה בן יקבל את ברכת האב מהווה אמירה חשובה ואפילו קריטית לגבי מקומם וחשיבותם של הכוחות המיוצגים על ידי כל אחד מהתאומים בקיום האישי של אדם מישראל ובקיום הלאומי. הפסוק הפותח את סיפור גניבת הברכות מציין (בראשית כ"ז, א'): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות" הדימוי של זקן עיוור מייצג גם הוא, על פי יונג, בחלומות, בדמיונות ובמיתוסים את העצמי. העצמי, כדברי יונג ,הוא נדבך עליון של האני המודע. הוא מקיף לא רק את הנפש המודעת אלא, גם את הרובד הלא מודע. העצמי כסמל השלמות הוא איחוד הפכים המכיל בקרבו אור וחושך בו זמנית . על פני השטח, עוורונו של יצחק מיצג גם עיוורון מנטלי שמטעה אותו בבחירת הבן המבורך. אחד ההסברים שנותן רש"י לעיוורון הוא "סידור" של ההשגחה שנעשה "כדי שייטול יעקב את הברכות". לפי עניות דעתי, מתחת לפני השטח, יצחק הוא הרואה האמיתי. בייצגו את העצמי, את השאיפה לכוליות האישיות, הוא היחיד שרוצה לברך את עשיו. הוא היחיד שרואה בחשיבותם ובמקומם הראוי של הכוחות המיוצגים על ידו, הוא הקול הפנימי יותר של יעקב המייצג את העצמי המתמודד באמת עם הצל ומנסה לעשות אינטגרציה מודעת ומבוקרת שלו לתוך האישיות הפרטית והלאומית. כדברי יונג: "התפקוד הטרנסנדנטי של האישיות אינו נעדר מטרה, אלא, הוא מביא לידי התגלות האדם המהותי…טעמו ומטרתו של התהליך הם הגשמת כל צדדיה של האישיות, שראשיתה בגרעין העוברי" . רעיון דומה מבטא ה"שפת אמת". על הפסוק "שא נא כליך…" הוא דורש: "יש לומר כי יצחק אבינו ידע מעשה עשיו. אך רצה להשיבו בתשובה. ואם היה נגמר כן היה מעלה כל הכלי ציד לה' והיה תיקון השלם. וזה שא נא כליך. כי בודאי הכל היה יפה בעתו. כי רצון יצחק היה לתקן כל צד הגבורה והקליפה. אך כי אין העולם יכול להתקיים במידת הדין. וכתבנו במקום אחר כי כך צריך להיות הרצון לתקן במידת הדין ובפועל, צריכין לשתף מידת הרחמים. לכן לא נגמר בפועל מחשבת אבינו יצחק…". כשצדדים מסוימים של האישיות הכוללת נדחקים אל הלא-מודע והופכים להיות לצל, התהליך הטבעי של האינדוודואציה חוזר ומעלה תכנים אלה- חל פה מצב של קיזוז.
בריחתו של יעקב לחרן- הבריחה מהצל:
הדברים מתגלגלים כך שיעקב זוכה בברכת יצחק. גם עשיו זוכה בברכה, מינורית יותר. כנראה שהיה זה שלב בו האגו/ המודע עדיין לא מפותח דיה בכדי לקלוט לתוכו את הצל. כוחות האגו והמודעות המתלבשים בדמותו של יעקב בורחים מהצל, מהלא-מודע, המסומל בדמותו של עשיו. הבריחה לחרן פותחת שלב של התמודדות והתפתחות בחיי יעקב . בחרן הוא נדרש להיאבק על לחמו ועל מקומו, לשאת שתי נשים להיות לאב ולברוח מלבן חזרה לארץ כנען. הצל עומד כל הזמן ברקע, ככח מקזז, עדיין לא מודע .לבסוף, יעלו כנגדו כוחות הצל בסיטואציה של מאבק מאיים, בו תיוותר ליעקב ברירה יחידה של התמודדות. כלומר, למרות שהעצמי דורש את הכלתו של הצל בתוך מערך האישיות, ההתמודדות בה בוחר האגו בשלב בו אינו מפותח דיה וחסר את הכוחות היא התמודדות של בריחה. כלומר, הדחקה/ התעלמות. כיון שהצל הוא חלק מהאישיות, השאיפה להיפגש עם הצל קיימת ועומדת, כוחות הצל לא נותנים מנוח.
המפגש המחודש עם עשיו-התרפסות מודעת כלפי הצל:
על רקע נדרו של יעקב (לאחר ההתגלות שהייתה לו בבורחו מעשיו), שכשישוב בשלום ממקום המפלט הוא יגיע לבית-אל, מקום ההתגלות, ויעבוד את האלוקים הנראה אליו, ועל רקע הצגת המקרא את תכלית בריחתו של יעקב מבית לבן "לבא אל יצחק אביו ארצה כנען" . בולטת העובדה שהמפגש הראשון אותו בוחר יעקב לקיים בחזרתו לכוון כנען הוא המפגש עם עשיו.
תזמון זה היה כמעט מאוחר מידי. יעקב מגלה שהצל כבר "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" . לאורך כל תיאור המפגש מבליט הכתוב את פחדו של יעקב מפני עשיו ואת ההתרפסות שלו כלפיו. למרות הרצון שהבשיל ביעקב להיפגש עם עשיו- עם הצל, מפגש זה עדיין מאיים ומפחיד שכן, מדובר בכוחות שזיכרון העוצמה והויטליות שלהם חקוקה עדיין בשורשי עצמיותו והחיכוך עמם, דווקא לאחר זמן כה ארוך של בריחה, הדחקה וניתוק, עלול ליצור מצב שהם יפגעו בו, כלומר, ישתלטו עליו. למרות הפחד הגדול, וגם לאחר בשורת המלאכים "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו", יעקב לא בורח, אלא, נשאר להתמודד, להיפגש. הוא נושא תפילה לאלוקי אבותיו- מתחזק מתוך הכוח העמוק המניע לשלמות אישיותית ולהכלתם של כוחות הצל בתוכה. במישור הממשי עובר יעקב מאסטרטגיה של בריחה לאסטרטגיה של היכנעות והתרפסות. הוא מעדיף הכנעות מבוקרת על הבלעות חסרת שליטה. ההכנעות וההתרפסות מהוות מפלט ודרך מעודנת יותר לבריחה אך אינן מביאות את האגו והמודעות למפגש אמיתי עם הצל, בכדי להגיע למפגש כזה, חייבים כוחות האגו להתעמת בצורה חזיתית וכואבת עם כוחות הצל. בדומה לכך, דורש ה"שפת אמת" על הפסוק :"וירא יעקב מאד ויצר לו" :"ובמדרש, וירא שמא יהרוג ויצר שמא יהרג, רמזו על הנ"ל. כי ירא שמא אם יתרחק ממנו לגמרי יהיה נדחה עשיו על ידו. ואם יתקרב אליו, פן יזיק לו לקדושתו. לכן כתוב ויחץ כי לא היה יכול להיות בהאחדות האמת כשהרשע לנגדו…".
המאבק עם המלאך- מפגש חזיתי עם הצל:
בתוך תיאורי ההתרפסות מופיע סיפור מאבקו של יעקב עם המלאך. שהוא לדעת רבים מהמדרשים, שרו של עשיו . זהו מפגש חזיתי עם הצל. לאחר שיעקב גובר על המלאך הוא דורש ממנו ברכה. משמעותה של הברכה היא האצלתם של הכוחות הקיימים במברך אל המבורך. הברכה שמקבל יעקב היא שינוי שמו: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" . בשינוי שמו של יעקב יש משום שינוי פסיכולוגי- נפשי שהוא תוצאה של המאבק עם המלאך. כפי שמסבירים דרייפוס ורימר: "פעולת נתינת שם לאדם או לחפץ היא בעלת משמעות… הנוגעת ישירות לבריאת האישיות. היא מעין הגדרת כוחות הנמסרים לאדם בתוקף משמעות שמו…בנתינת שם מסוים לאדם מקיף אותו שמו ומעניק לו חיות נשמה ותוכן" .
מהותו של השינוי הנפשי אותו עובר יעקב היא הכלתו של הצל, שעמד עד כה מנגד לו, ויוצגו על ידי עשיו, בתוך נפשו ואישיותו שלו.
עמידה על משמעותם השונה של שמות יעקב תוכל להבהיר גם היא את משמעות המפגש עם הצל. האטימולוגיה אותה מציג התנ"ך לשם יעקב היא :"וידו אוחזת בעקב עשיו" . האחיזה בעקב, בעיקר כשנעשתה בעת הלידה, בצורה אינסטינקטיבית, היא אחיזה לא מודעת. כלומר, קיימת זיקה כלשהי בין האוחז לבין מה שמוכל מעל ל"עקב" הנאחז אך אין הכרות ומודעות מספקת לאשר נמצא שם. האטימולוגיה שמציג עשיו לשמו של יעקב קשורה בתכונת הרמאות שלו, בעובדה שהוא מנסה להשיג את אשר שייך לעשיו בדרכים עקיפות ושקריות. שוב, אין פה עמידה מודעת נוכח עשיו, אלא, ניסיון להרחיק/ להדחיק אותו ואת שהוא מייצג דרך נישולו מזכויותיו (הבכורה והברכה). לעומת זאת, האטימולוגיה המוצגת לשם "ישראל" היא "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" . כלומר, עמידה מודעת נוכח כוחות הצל אפילו במחיר הסבל של הכאב- תקיעת כף הירך. פה מתחיל התהליך של הכלת הצל באישיות.
המפגש עם הצל כתהליך אין-סופי:
אחרי המאבק עם המלאך מתקיים המפגש הממשי עם עשיו, אך מיד לאחריו חלה שוב פרידה.
אין זה מפגש תמידי שמוליד קיום משותף. להצעתו של עשיו: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" המהווה הזמנה של עשיו את יעקב לבא להתיישב במקומו, משיב יעקב "יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדוני שעירה" כיוון שיעקב לא התכוון באמת להצטרף אל עשיו ולאחר המפגש הוא שם פעמיו לכוון ארץ כנען, מציג המדרש את ההעברה שעושה יעקב בזמן, מזמן עכשווי לזמן עתידי: ""עד אשר אבא אל אדוני שעירה"- אפשר יעקב אמיתי היה ומרמה בו? אלא, אימתי הוא בא, לעתיד לבא". כלומר, יכולתו של יעקב-המודעות לחיות עם עשיו-הצל אינה יכולה להתממש בשלב הנידון כמצב תמידי. המפגש עם עשיו הוא רק תחילתו של תהליך ארוך, של אינטגרציה של הצל לתוך האישיות. זהו תהליך שיסתיים, לעתיד לבא, בזמן רחוק ולא ידוע. מה שהופך אותו לתהליך תמידי, אין-סופי.
בעוד נזרק האור על חלקים שהיו עד כה לא מודעים, נוצר צל חדש במקומות אחרים.
בבלוגרפיה שבה השתמשתי לצורך כתיבת המאמר:
-גונקל הרמן, אגדות בראשית. מבוא לספר בראשית, ספרות המקרא. ספרית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ח.
-דרייפוס.ג, ורימר.י, אברהם אדם וסמל, עיונים לאור משנתו הפסיכולוגית של ק.ג.יונג. הוצאת אופיר, ישראל 1993.
-יונג. ק.ג., הפסיכולוגיה של הלא-מודע, הוצאת דביר תל-אביב, 1987.
-יונג.ק.ג., על החלומות, הוצאת דביר תל-אביב, 1982.
-יונג.ק.ג., האני והלא-מודע, הוצאת דביר תל-אביב, 1990.
– מדרש רבה, ספר בראשית, דפוס ווילנא, הודפס ע"י ב.ב הוצאה לאור ירושלים.
-"שפת אמת" על התורה, ספר בראשית, ירושלים תשל"א.
– תנ"ך שלם, ספר בראשית, פרקים כ"ה, כ"ז-ל"ג. הוצאת קורן, ירושלים 1986.
Jung,C.G. Aion .The collected works of C.G.Jung. Volume 7. Routledge & –
Kegan Paul. London.
Jung, C.G., Symbols of Transformation. The collected works of C.G.Jung. Volume 5. Routledge & –
Kegan Paul. London.
