"ומצילות אותנו מן החטא":
פירושים נשיים לסוגיה תלמודית
ד"ר ענת ישראלי*
א.
עם נפילתן של חומות המגדר סביב לימוד התלמוד, נכנסו בדור האחרון לא מעט נשים, הן לתחומי המחקר האקדמי של התלמוד, הן לתחומי הלימוד הישיבתי-המסורתי. כניסתן של הנשים העלתה את שאלת קולן המיוחד, או במקרה זה – פירושן המיוחד: האם קיים "לימוד נשי" או "פירוש נשי", אחר מהפירוש הגברי המסורתי? ואם כן – מה מאפייניו? השאלות הללו נידונות לא מעט בשיח הפמיניסטי הכללי והיהודי בשנים האחרונות, ודומה שגוברת הציפייה לחידוש שיביא עימו הלימוד הנשי, הן בראייה אחרת, חדשה ורעננה של המקורות, הן בחידושן של המסגרות והמתודות הפרשניות.
ב.
בית-המדרש "ניגון של נשים" פועל אחת לשבוע ב"מדרשה באורנים", ומאגד יחדיו קבוצת נשים חילוניות ודתיות, העוסקות בלימודי יהדות, ביחסי דתיים-חילוניים, בלימודי מגדר וביצירה משותפת. שעות הבוקר מוקדשות ללימוד סוגיה תלמודית, שבמהלכה חשנו לא פעם תחושה של התחדשות ואולי אף פריצות-דרך קטנות בהתהוותו של "לימוד נשי" ייחודי, לימוד שהתאפיין בהיעדר היררכיה או אבחנה כלשהי בין "משכילות" ו"בורות", בחלוקת הזמן בין לימוד לשמו ובין שיחה חופשית ואסוציאטיבית על היחידה הלימודית, ובמעורבות אישית רבה של המשתתפות. התוצאה היתה זויות-ראייה חדשות ומגוונות של הסוגיה הנלמדת, שנוצרו מתוך דיאלוג מפרה בין המשתתפות, כשכל פירוש מצטרף לקודמיו ומעשיר את חויית הלימוד והפיענוח. דוגמא לפרשנות דיאלוגית כזו עשוי לשמש הסיפור על ר' חייא, בן אחותו רב, ונשותיהם:
ג.
בבלי, יבמות סג ע"א:
(1) רב הוה מיפטר מרבי חייא. אמר ליה: "רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא". ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק, דק ואשכח 'ומוצא אני ממר ממות את האשה' וגו' (קהלת ז, כו).
(2) רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה "עבידי לי טלופחי" – עבדא ליה חימצי, "חימצי" – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: "איעליא לך אמך!" אמר ליה: "אנא הוא דקא אפיכנא לה". אמר ליה: "היינו דקא אמרי אנשי 'דנפיק מינך – טעמא מלפך'! את לא תעביד הכי, שנאמר 'לימדו לשונם דבר שקר העוה' וגו' (ירמיהו ט, ה)".
(3) רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי הוה משכח מידי – צייר ליה בסודריה, ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: "והא קא מצערא ליה למר!" אמר ליה: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא".
תרגום:
(1) רב היה נפרד מר' חייא (שהיה דודו ורבו בא"י, אולי בשעה שרב פנה לחזור לבבל באותה נסיעה היסטורית, שהיוותה למעשה את תחילת היווצרותו של התלמוד הבבלי עם הבאת משנת רבי לבבל בידי רב). אמר לו (ר' חייא, כברכת פרידה): "ה' יצילך מדבר שקשה ממוות." (ותהה רב) והאם יש דבר שקשה ממוות? יצא, דקדק (במקראות) ומצא: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו).
(2) רב היתה מצערת אותו אשתו. כאשר היה אומר לה: "עשי לי עדשים" – היתה עושה לו חומצה, (כשהיה אומר לה) "חומצה" – היתה עושה לו עדשים. כאשר גדל חייא בנו היה הופך לה (את בקשת האב, וכך קיבל אביו את רצונו). אמר לו (רב לחייא בנו): "השתפרה לך אמך!" אמר לו (הבן לרב): "אני הוא שהופך לה (את דבריך)". אמר לו (רב): "זהו שאומרים אנשים (בפתגם עממי): 'זה שיוצא ממך מלמד אותך דעת', (ומוסיף כאן רש"י לדברי רב: "אני היה לי לעשות כן!" אבל) אתה אל תעשה כך (שוב), שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו' (ירמיהו ט, ה. כלומר – שאם אתה אומר בשמי את ההיפך זהו שקר)".
(3) ר' חייא היתה מצערת אותו אשתו. כאשר היה מוצא דבר (טוב) היה צורר אותו בסודרו ומביא לה. אמר לו רב: "והרי היא מצערת את אדוני!" אמר לו (ר' חייא): "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא!"
1. העמדה המסורתית:
ההקשר של הסוגיה ביבמות הוא המשנה שם, סא ע"ב: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים…". הסוגיה על משנה זו עוסקת בהיבטים השונים של מצות פרייה ורבייה בפרט, וחיי הנישואין בכלל, ומצטטת ברייתא (או לפחות מציגה את הציטוט כברייתא) ממקור לא ידוע: "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו… עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אוהליך"… הסיפורים על ר' חייא, רב ונשותיהם, הבאים בהמשך, מדגימים מצבים שבהם אהבת האשה וכיבודה קשים במיוחד עקב הצקותיהן של הנשים, ברם גדולתם של החכמים הללו היא ביכולתם לשאת את גורלם המר ולסבול את נשותיהן, ובמקרה של ר' חייא אף לגמול להן טובה תחת רעה. התנהגות בנו של רב, על-אף שיש בה צד לפגם כי שיקר לאימו, מכל מקום יש כאן דוגמא כיצד אפשר לפתור מתחים משפחתיים ולהמנע מעימותים מיותרים. דברי רב לבנו, המאמץ את הפתרון לעצמו אך אוסר אותו על בנו, הם דוגמא לחינוך נכון לבנים: אין להרשות מצבים של התרגלות לדבר-עבירה (כגון שקר), גם אם העבירה כשלעצמה מביאה תועלת וכוונתה חיובית. הלקחים המשפחתיים והחינוכיים של הסיפורים ברורים: יש לעשות כל מאמץ להגיע לשלום-בית! אך אין להתפשר על חינוך הבנים!
2. "הרמנויטיקה של חשד": העמדה הפמיניסטית "הכועסת":
דומה שלא ניתן להתקדם לקריאות מורכבות יותר של הסיפורים ללא חשיפת השוביניזם העקרוני שהקטע כולו מושתת עליו: היותן של הנשים "רעות" ומציקות היא כאן הנחת-יסוד שכלל אינה מחייבת הוכחה כלשהי. קולן נעדר לחלוטין מהסיפורים (על-אף שיש בהם ציטוטים רבים יחסית), שלא לדבר על עמדתן או רגשותיהן. לעומתן, הקטע יוצר קואליציה גברית "מקיר אל קיר", הן של ר' חייא ורב, הן של רב וחייא בנו, המאוחדים בדעתם השלילית עליהן. הדרך שבה הבן "עוקף" את אמו איננה פתרון של-ממש למתח הקיים בבית, ואיננה מתייחסת למצוקת האם. רב אמנם אסר על בנו "לשקר" לאמו, אך הוא לא טרח לשתף אותה במה שהתרחש מאחורי גבה, ובכך רב מנציח למעשה את ה"ברית" בינו ובין בנו. למעשה הקואליציה הגברית נגדה בתוך ביתה רק מתהדקת כתוצאה מ"הסוד" שהיא איננה שותפה לו, ושמטרתו "לסדר" אותה. הגישה הפטרונית של רב כלפי האשה משוכפלת כאן "בהצלחה" גם בדור הבא.
גם בסיפור על ר' חייא ואישתו, שלכאורה מתאר מערכת-יחסים פחות מתוחה, אין כל התייחסות לסיבת התנהגותה של האשה, וה"פירגון" של ר' חייא לאשתו בעצם סותם גם הוא את התקשורת ביניהם. אמנם ההשתקה כאן היא "בדרכי נועם", אך עדיין הקשר מאופיין בהשתקה. בשני המקרים אין כל עליית מדרגה או שיפור של ממש במערכת הזוגית בסופו של דבר.
3. במבט שני: "הרמנויטיקה של מתח":
בעיון נוסף בקטע מתגלים הבדלים משמעותיים בין שני החכמים: קריאה זהירה מבחינה בין העמדה הקטגורית השלילית של רב, לבין העמדה המתונה והפייסנית של ר' חייא. ההבחנה בין שתי העמדות קיימת למעשה כבר בקטע הפתיחה: ברכתו של ר' חייא נאמרת בלשון-רמזים, ואין אנו יודעים למה התכוון למעשה . הפירוש שהכוונה לאשה הוא כבר פירושו של רב עצמו, ופירושו הוא בבחינת "נבואה שמגשימה את עצמה": כך באמת חש רב כלפי אשתו לאחר נישואיו. תחושת הסובייקטיביות מתחזקת מפירוט "כתב האשמה" נגד אשת רב: מסתבר שחטאה בכך שלא בישלה את "התפריט" המוזמן אלא התעקשה לבשל מה שלא הוזמן. האמנם סבור המספר שזו התנהגות הגורמת לבעלה סבל "מר ממוות", או שמא יש כאן למעשה ביקורת סמויה על רב, שבין השורות נחשפת כאן המיסוגניה (שנאת נשים) שלו, ובניגוד לדודו, שאין בפיו תלונות כלפי אשתו, אלא להיפך: הוא נוהג להביא לה מתנות, ומדברי תשובתו לשאלת רב, "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא", משתמעת הערכה לתפקידים שהיא ממלאת בביתה.
בקריאה המסורתית סיפור רב 'מאפיל' על סיפור ר' חייא, ונדמה כי שניהם מציגים עמדה אחידה ומונוליטית. הקריאה שלנו מחדדת את הבדלי הגישות וקוראת את הסיפורים כשתי אלטרנטיבות שאינן מציגות עמדה זהה, אלא קולות שונים. קריאה כזו מחזקת את האפשרות שהיחס כלפי נשים בתלמוד אינו כה אחיד, והטקסטים התלמודיים מכילים עמדות שונות ואף מנוגדות, המעידות על המתחים התרבותיים שהתקיימו בסביבה בה נוצרו.
4. "הרמנויטיקה של חסד": הקריאה הפמיניסטית ה"מפוייסת":
האבחנה בין עמדת רב לעמדת ר' חייא דודו מאפשרת צעד אחד נוסף, והוא הערכה מחודשת גם של הסיפור על ר' חייא עצמו: העובדה שהתמיהה על התנהגותו "הטובה" של ר' חייא כלפי אשתו, על-אף התנהגותה "הרעה" כלפיו, מובאת מפיו של רב עצמו, מטילה כעת חשד על עצם הקביעה הזו: אפשר ששוב זוהי ראייתו הסובייקטיבית והמיסוגנית של רב, ואין זו "האמת" של ר' חייא עצמו! ר' חייא, המודע לפערים בינו לבין אחיינו הצעיר בהבנת מערכת היחסים הזוגית, עונה לשואל לפי כח הבנתו: אין הוא חושף בפניו את הזוגיות הטובה והאינטימיות השוררת בינו לבין אשתו (כפי שהיא מתגלה בין השורות מלהיטותו של ר' חייא להביא לאשתו תשורות של תשומת-לב…) אלא "דוחה אותו בקנה" בתשובה "פורמאלית" חינוכית.
לפי קריאה זו, לא רק ששני החכמים מציגים עמדות שונות, אלא הן עמדות הפוכות ממש. לפנינו שני דגמי זוגיות: זו הגלויה, השלילית, הנעדרת תקשורת והערכה הדדיים, של רב ואשתו, וזו הסמויה, החיובית, שיש בהקשר של אינטימיות ונתינה, של ר' חייא ואשתו.
הקריאה האחרונה, על-אף שאיננה משתמעת במפורש מהטקסט (וגם לא מיד נגלית לעין), מכל מקום היא אפשרית ומסתברת לדעתנו, ואולי אף חושפת אמת עמוקה שנעלמה מעל פני השטח בפעולות השיכתוב והעיבוד הגבריים שעברו על הסיפורים בגלגוליהם השונים.
5. המדרש הנשי האלטרנטיבי:
בעקבות העיון המשותף בסיפורו של רב כתבה רבקה לוביץ "מדרש-תשובה". המדרש של רבקה הוא כפול: הוא "דורש" מחדש גם את הסיפור עצמו, וגם את הפסוק מקהלת ז, כו:
"מר ממות"
אשתו של רב היתה מגישה לו חימצי
כשהיה מבקש טלופחי,
וטלופחי כשהיה מבקש חימצי,
ועל דברים כגון אלה אמרו:
"ומוצא אני מר ממות את האשה".
וכל כך למה?
– לא משום שפעמים היה אומר לה רב
שיקדים לבוא מבית המדרש מבעוד יום
והיה בא אחרי צאת הכוכבים,
והיתה יושבת אשתו בעליבותה ומצפה לו,
עד שהיה מתעורר עליו רוגזה וכעסה.
ופעמים שהיה אומר לה שיאחר לבוא מבית המדרש
והיה מקדים ובא לפני זמנו,
והיתה אשתו מתרוצצת אנה ואנה להתקין לו סעודתו.
– ולא משום שפעמים היה רומז לה
שיקבעו סעודתם יחדיו
והיה בא מבית המדרש עם תלמידים לרוב,
והיו יושבים להם ואוכלים ונהנים,
וזו עמלה להגיש לכולם,
והם מנעימים פיהם בדברי חכמה וחידוד ולבסוף מברכים את ה'.
ופעמים היה אומר לה שיביא אורחים לסעודה
והיתה עומדת ומבשלת ומתקינה סעודה יפה,
ולבסוף היה בא בגפו.
– אלא משום שכשידע רב שבישלה אשתו חימצי
היה מבקש טלופחי,
והיה מבקש חימצי
כשידע שבישלה טלופחי.
וזו שתקה ולא אמרה לו דבר,
רק שהגישה לו את מה שהיה מתוקן בסיר.
ולא היתה יודעת האשה האומללה
על מה ולמה עושה לה כך בעלה,
הלוא הוא כל עולמה וכל עמלה.
לפיכך היתה מרה ומרירה כל הימים
וכמעט שביקשה למות.
ועל כגון אלה אמרו לה חברותיה:
"ומוצא אני מר ממות את האשה".
המדרש מספר את סיפורה של האשה, ומעלה בפנינו את הקול הנשי, אותו לא שמענו עד כה. אם בקריאה המסורתית האיש הוא הצדיק, ואילו אשתו היא מעין מרשעת שממררת את חייו, במדרש החדש הדברים מתהפכים והאשה מצטיירת כמסורה לבעלה ולביתה, לעומת הבעל אשר מתנהג בחוסר התחשבות ובבוטות כלפי אשתו.
הסיפור של אשת רב הוא הרי סיפורן של נשים רבות אשר עמלות לביתן ולמשפחתן ואינן זוכות להכרה מספקת על כך. לכן חשיבותו של המדרש החדש הוא בראש ובראשונה בכך שהוא מעלה קול אחר שהיה חסר עד כה, ומתייחס לסיפור שלא סופר.
המדרש הפמיניסטי, ככל מדרש אחר, אינו בא להחליף את הטקסט אלא להוסיף עליו. המדרש מבקש לפקוח עין שניה מבלי לסגור את העין הראשונה, על מנת לראות את הדברים לעומק. על פי הדברים הללו, יתכן שאין סיפור "נכון" או גרסה "צודקת". סיפור הדברים מן הצד של האשה בא להדגיש שכל סיפור הוא סובייקטיבי. במקרה שלנו הבעל חש כי אשתו מציקה לו, אך אינו מודע לכך שהוא פוגע בה חזור ושנה. האשה, לעומת זאת, אף היא ממורמרת על מצבה, אך אינה מבחינה בכך שגם היא מצערת את בעלה. אכן, במערכת יחסים קשה אין צד אחד יכול לראות ולהבין את נקודת ראותו של הצד השני. אולם מן הראוי שהקוראים והקוראות יבינו שבמערכות יחסים הדברים הם מורכבים.
המדרש דורש כאמור גם את הפסוק הכל-כך פוגע בקוהלת, "ומוצא אני מר ממות את האשה". על פי המדרש אין כוונת בעל ספר קהלת שאשה עלולה למרר לבעלה את החיים עד מוות, אלא שאשה עלולה להיות ממורמרת ומרירה עד מוות.
ד.
"…זו תרומתו של הפמיניזם היהודי לתיקון הכולל: כאילו היינו עד כה שתומי עין אחת, היא העין הנשית, מתבוננים בעולם ובתורה ובהלכה דרך העין האחרת בלבד, היא העין הגברית, מתעקשים על הבלעדיות והכוליות של המבט המצומצם הזה. והנה אכלנו מפרי עץ הדעת החדשה הזו ונפקחה גם עינינו השניה. ראשית, אנו רואים עכשיו "צלע" שלמה של המציאות שנסתרה מאיתנו עד כה: העולם מתרחב כמעט פי שתיים. שנית, במקום הראייה השטוחה הקודמת, אנו מתברכים עתה בראיית-עומק, מימד חדש של המציאות שאת קיומו לא יכולנו כלל לשער. חלק מאיתנו סבורים כי חטא נורא יש כאן, ונאחזים בכל כוחותיהם ב"גן עדן" אבוד של תמימות נושנה. אחרים רואים באומץ את הפוטנציאל הרוחני האדיר המשתחרר. לטובת כולנו, נשים וגם גברים".
(לאה שקדיאל, "לפקוח את העין השניה", דעות)
המדרש הנשי האלטרנטיבי מהווה עבורנו את שיאו של התהליך: ספרות חז"ל היא התשתית הרוחנית, התרבותית, והדתית שלנו, ואין לנו כל כוונה לוותר עליה. עם זאת, השיח החז"לי כולו הוא שיח גברי. מתוך שתי התובנות הסותרות-לכאורה הללו, ניתן להצמיח, בלימוד מעמיק מחד ובכוחות יצירתיים מאידך, אמירה נשית אלטרנטיבית לאמירה התלמודית, אמירה שתשלים את התמונה הגברית, תרחיב ותעמיק אותה.
המפעל הענק של פירוש-מדרש נשי אלטרנטיבי לתלמוד כולו, על כל מסכתותיו ודפיו, ממתין לנשות הדור שלנו ולאלה שיבואו אחרינו, שיבואו ויפקחו את העין השניה של המורשת היהודית, ויצילו אותה מחטא בלעדיותה של העין הגברית!
