מול שתי פסגות הזהות האחת
יצחק מאיר
יצחק מאיר הוא מחנך, משורר ומחזאי. איש שירות החוץ של מדינת ישראל; תפקידו האחרון היה שגריר ישראל בשווייץ.
עם פרוס שנת השישים למדינה, שחוגגת את חגה מתוך תחושה של הישגים מופלאים ומעוררי השתאות בעולם כולו, הגוברת לשעה על האכזבה הנוראה מירידתה של קרן תדמיתה כמדינה של תחייה לאומית ושל שלום, ועל ייסורי חשבון הנפש על כשלים שנראה שאפשר היה למנוע, ניצבת המדינה מול היקר מכול – זהותה. ומבוכתה קשה מנשוא
מגילת העצמאות מכריזה עליה, על מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית. אפילו לא הכריזה כן, היה שמה הנבחר של המדינה חשוב כהכרזה, כי על כן מדינת ישראל, סומך ונסמך, משמעה מדינת עם ישראל, בארצו או בפזורה. כך, ולא כפי שנוטים לעתים לטעות ולפרש – מדינה ששמה ישראל. אכן, אף על פי שבלעז שמה של המדינה הוא THE STATE OF ISRAEL, כמעט כל העולם כולו מסתפק בנקיבת ISRAEL בלבד, ומעלים בלי משים את מהות המהויות של המדינה – היותה מדינה של עם ולא מדינה של אזרחיה. ברור לחלוטין – ולא יכול להיות כל הרהור או כל ערעור על כך גם לפי העניין וגם על פי הכרזת אבותיה המייסדים של המדינה – כי כל אזרחי המדינה, יהודים ושאינם יהודים, הם אכן אזרחיה; אבל באותה מידה ברור כי הם אזרחיה של מדינה שנועדה, על פי הגדרת קוויה, מקימיה ולוחמיה, להיות מדינה של העם היהודי באשר הוא שם, אפילו אין כל בניו אזרחיה. במובן זה אין מדינת עם ישראל יכולה להיות "מדינת כל אזרחיה".
הדברים ודאי אינם פשוטים. הערבים במדינותיהם לא הכירו מעולם במהות הזאת של המדינה. ההנהגה של הפלסטינים אזרחי ישראל מוחה על הגדרת המהות הזאת מתוך כס אזרחותם ותובעת להכריז על המדינה מדינת כל אזרחיה בלבד, כדי לנתקה מכל זיקה לעם היהודי שאינו יושב בארצו וכדי לפסול את הלגיטימיות של המחויבות של בני דת יהודית לארץ שאין הם יושבים בה בתור אזרחים. בהכריזה במגילת היסוד שלה כי היא מדינה יהודית, מכשירה ישראל לדידם את הלויאליות הכפולה הבלתי נסבלת מלכתחילה, אף שהיא נוגדת את הצדק הטבעי, את המוסר ואת מערכות המשפט בכל מדינות העולם המתוקנות.
אך לא רק ארצות ערב והפלסטינים הישראלים דוחים את המהות היהודית של מדינת ישראל; 60 שנה אחרי ההכרזה עוד נטושה מערכה קיומית בין ישראל ובין העמים הנתבעים להכיר בישראל בתור מדינה יהודית. רוב אומות העולם – בין שהן דוחות את התביעה המפורשת הזאת ובין שהן משלימות עמה – נוטות היום לראות את הגשמת המהות היהודית של מדינת ישראל דרך הפריזמה הדמוגרפית. מדינה שיש בה רוב יהודי היא יהודית, ומדינה שאין בה רוב יהודי היא מולטי-אתנית או רב-לאומית. סכסוך שנחשב פעם טריטוריאלי הוערך כבר-פתרון באמצעות חלוקה. סכסוך שעבר כביכול מטמורפוזה והיה לדמוגרפי, אי אפשר להתירו לדידן של רוב האומות – לדעת מבקרי מדיניותה של ישראל – , אלא או על ידי גירוש, או – לדעת תומכיה – על ידי שלום בין שתי ישויות לאומיות אוטונומיות. קשה לומר כי אומות אלה מבינות מה ישראל באמת תובעת כשהיא דורשת הכרה במהותה היהודית. גם בקרב הישראלים עצמם רווח לאחרונה שימוש יתר בארגומנט הדמוגרפי. דאגות כמו "להבטיח את הרוב היהודי בישראל" או בין הים לירדן, או בירושלים, זוכות לעדנה, ומהותה האותנטית של מדינת ישראל כמדינה יהודית מיטשטשת.
הקונסנזוס הישראלי הוא כי אין זה סביר לצפות מן המדינה כי תכרות שלום עם ישויות שאינן מכירות בעובדה ש"מדינת ישראל" – מכל מקום – כשמה כן היא, "מדינת עם ישראל". מכוח המהות הזאת החליטה המדינה לחוקק את חוק השבות, ולא מכוח היותה מדינה בעלת רוב יהודי. מכוח המהות הזאת היא מעודדת עלייה מארצות שחיים בהן אזרחי מדינות ריבוניות, ואינה חוששת פן תואשם בהתערבות בענינים לא לה; מכוח המהות הזאת היא שלחה זרועות חובקות עולם כדי להציל יהודים מארצות שבהן הם נרדפו או שהשלטונות בהן מנעו את זכות ההגירה החופשית מאזרחיה היהודים; ומכוח המהות הזאת היא קלטה וקולטת ורואה עצמה מחוייבת לקלוט בעתיד את בני עמה כאילו הם אזרחיה שלה מלכתחילה. על פי כל קנה מידה מקובל, זאת אנומליה. אין לה אח ורע בעולם. היא מעוררת שאלות שהתשובות שניתנות להן לעתים אינן סימפטיות. אולם זה ייחודה של המדינה הדמוקרטית הזאת. היא יהודית.
התיבה "דמוקרטית" אינה מופיעה במגילת העצמאות, אולם הדמוקרטיה עצמה מונחת בה כתשתית בניינה השלטוני והערכי של המדינה; שלושים ושבעה חותמי המגילה היו נציגי המוסדות הנבחרים של היישוב; במגילה כתוב כי מוסדות הקבע השלטוניים ייבחרו על ידי כל אזרחיה, כי המדינה הקמה תהיה מושתתת על הצדק ברוח נביאי ישראל, על השוויון ועל כיבוד זכויותיהם של כל תושביה ועל ההכרה בערכים המכוננים של הקהילייה הבין-לאומית. כמו ש"יהודית" היא מהות, כן "דמוקרטית" היא מהות, וכמו שכל אחד משני האברים של הצמד הזה הוא מהות, כן צירוף שניהם כאחד הוא מהות אחת. אין בנוסח המגילה ולוּ צל של מיני שאלות כמו האם יש סתירה בין "יהודית" ובין "דמוקרטית"; האם "דמוקרטית" יכולה על פי עצם מהותה להיות יהודית, או האם "יהודית" יכולה להיות דמוקרטית.
הקשיים האפשריים בוודאי לא נעלמו מעיניהם של מעצבי הזהות של המדינה. הם ידעו ידוע היטב כי אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם המגדירה עצמה כמדינת דתה, ואף על פי כן הגדירו את המדינה בצומת ההיסטורי שניצבו בו כיהודית. הם לא שגו בהכחשת המציאות ועובדות חיים בקובעם שהמדינה שיש בה אוכלוסייה ערבית הקשורה קשרי דת ולאום לערב העוינת, והיא גופא לחמה ביהודים ובציונות עד לעצם יום ההכרזה – היא דמוקרטית עכשיו ולאורך ימים. מותר להניח במידה רבה של ודאות כי מעצבי זהותה של המדינה היו ערים לעובדה כי מתח בלתי נמנע מובנה בעצם הציוות של "דמוקרטית" עם "יהודית". הם היו ערים לכך שמחד גיסא, הציוות הזה יעורר ציפייה כי הדמוקרטיה תמנע מן הדת לחרוג מן המתחמים הבית-כנסתיים או הקהילתיים ותפרוץ לכרמי הדת; ושמאידך גיסא, הוא יעורר ציפייה תקיפה באותה מידה כי הדמוקרטיה תיתן אזיקי דת על ידיה שלה (של הדמוקרטיה), ותימנע מלהרים אותן בהצבעות שבהן יש לאתוס החילוני רוב. מעצבי הזהות חשבו שהמתחים החזויים מראש יפיחו רוח חיובית, ורק ידגישו את ייחודה ההכרחי של מדינת ישראל. הבריחה מן המתחים האלה הייתה הופכת למנוסה אל מרחב צחיח, והפריחה של ישראל מודרנית עמוסת מסורות יהודיות בתוך קהל העמים, הייתה מתגלה עד מהרה כבלתי אפשרית מכול וכול.
גם "יהודית", גם "דמוקרטית". זו לצד זו ושתיהן כאחת היו ל"ליבת הזהות" של מדינת ישראל – בראש ובראשונה בעיניה היא, ועל כן כמובן, על פי דרישתה, גם בעיני זולתה. אין – ואולי לא תהיה, חרף ניסיונות רבים ומכובדים – הגדרה מקובלת ומוסכמת למשמעותה של המילה "יהודית" בהקשר הנדון, אולם נעלה מכל ספק הוא כי ההגדרה "יהודית" בתוך מדינה "דמוקרטית" אינה יכולה להיות הלכית אלא היסטורית, תרבותית, ספוגה בהשראה של מסורות ישראל. היא מותנית בקבלת ייחודיותה של תופעת קיום העם בתור יחידה המזהה עצמה כיהודית דרך הדורות והגלויות, ודרך שיבת ציון בימינו ותחיית הלשון, ועוד ועוד, מרכיבים שבנינו ובנותינו נכונים לחרף נפשם עליהם, אפילו לא הוגדרו כדינים וכהלכות. יהודים רואים בדבקותם בתואר "יהודי", שהם מתעטרים בו עטרות שונות ומגוונות, את תמצית לאומיותם ואת עיקר הווייתם. את מדינתם "כמות שהיא" הם רואים מעבר ל"כמות שהיא", כיהודית לעומקה ולגובהה, לאורכה של הארץ ולרוחבו של עולם. זה אולי לא מובן מאליו, זר כנראה לא יבין זאת, אבל זה ברור כקונם ושבועה.
אבות המדינה, שומרי מצוות וחופשיים משמירתן גם יחד, הבינו הבן היטב כי הם מצווים להעניק לפרהסיא של המדינה מממדי הזהות שנתקדשו בהלכה, אף על פי שהמדינה אינה מדינת הלכה. הדברים לא היו פשוטים מעולם, ועם זאת, שבת הייתה בהסכמה ובחקיקה ליום המנוחה של המדינה. הכנסת אימצה את ה"שולחן ערוך" "אין קורפורה" במרחב החוקים המסדירים נישואים וגירושים. צה"ל היה לצבא שקיבל על עצמו להתנהל על פי דיני הכשרות. בה בעת ידעה הציבוריות הדתית הציונית כי אלה הם מרכיבים בזהותה היהודית של המדינה, אבל השלימה עם העובדה כי אלה אינם כל המרכיבים כולם. הזהות מתקיימת גם בהיעדרם של רוב נדבכי ההלכה בפרהסיא, ועל אחת כמה וכמה בהיעדרם בתוך מתחמי הפרט. היא תתקיים גם לאחר הפסיקה המתירה הצגת חמץ במקום ציבורי שנטען עליו כי הוא בבחינת הצמדת אקדח לרקתה היהודית של המדינה, כשם שהיא מתקיימת במציאות של מסעדות שאינן כשרות והן מוכרות ומציגות לראווה את תבשיליהן בימי חול, בשבתות ובמועדים, ולא נטען עליהן שהן בבחינת מצמידות אקדח לרקתה היהודית של המדינה. העיתונים וערוצי התקשורת האלקטרוניים מפריחים לתוך מטבחי ישראל מתכוני טריפה באין מפריע, לעתים קרובות בניהיליזם לתיאבון, פוגעני, ואין בכך הצמדה לרקה; תאטראות ובתי קולנוע פתוחים בשבת; הרדיו משדר, הטלוויזיה מקרינה, המוניות נוסעות; קניונים ממסחרים ומסחררים את ימי המנוחה המקודשים בחדוות צרכנות המונית. זה מצער את לבו של כל מי שדבק במתן כיסוי הלכי, ככל שהוא אפשרי בזמננו ובמקומותינו למושג "יהודי", אולם המבקש לתקן אינו יכול לתקן אלא במאבק ציבורי המושתת על מאמץ חינוכי יצירתי ורב תושיה.
אם מפני המציאות הבלתי הלכית בעליל הזאת יראו עצמם מנהיגי הציבור הדתי, החרדי והציוני שחברו זה לזה, מצווים ועומדים לשלול את זכותה של ישראל לראות בעצמה מדינה יהודית, הם יימצאו שומטים חלילה במו ידיהם את הקרקע מתחת לבסיס קיומנו הלאומי בארץ המסוכסכת הזאת, היחידה שיש לנו ולכל ישראל באשר הוא וכפי שהוא. הזהות היהודית, על פניה הרבות, הייתה באורח כמעט פלאי לציפור נפשם של יהודים שראו עצמם משוחררים מעולן של מצוות. אכיפת ההלכה כמגדיר הלגיטימי הבלעדי של הזהות היהודית על הכלל היא התכחשות לעומק יהודיותה של המהות היהודית ביהודי באשר הוא. התפיסה הזאת נובעת מדווקנות עבת דוֹגמה וצרת אופק, או מעיוורון מראות את הברק הנוצץ בכל אחד מח"ן ליטושיה של אבן החן היהודית.
גם הדמוקרטיה, אחת משני פסיגיו של גרעין הזהות הישראלית, אינה מוגדרת הגדרה מוסכמת. יהודיותה של המדינה מעמידה שאלות של מהות לפיתחה – עתים מכוח הפן הביטחוני של קיומנו היהודי; עתים מכוח הפן של שיווי הזכויות המלא לאוכלוסי המדינה הרואים בעצמם שותפים לזהות עם שוללי זכות קיומנו הלאומי בארץ הזאת; עתים מכוח המחויבות לדורות, כאילו מחויבות זאת גוברת על המתבקש מכללי קבלת הכרעת הרוב בהווה. הדברים אינם אמורים לגבי זילות בערכים הדמוקרטיים הנסבלת על ידי הציבור – אם מחוסר אונים ואם מהשלמה, שלעתים קרובות אינה חסרה מיני צידוק רציונליים מפוקפקים המוצאים שלפיהם יש ברכה ותועלת בחוק אחד להון ובחוק אחר לאביון; זילות אינה מיוחדת לדמוקרטיה. היא זוחלת אל כל אשכולות הערכים – החברתיים, החינוכיים, הדתיים, הלאומיים. אין לה עניין בזהות. היא לא עוסקת בה. כתולעת הניזונה מן הפרי, היא נזונה מן המידות הכלליות, מן הסדר הטוב, מן התקינות, ומפרקת אותן ביצריות סתמית; הדברים אמורים כלפי מי שעוסק בדמוקרטיה בתור מרכיב זהותי. בכסלו התשס"ז השיב הרב זלמן מלמד לתלמיד ששאל אותו אם על פי דין תורה מותר להחזיק בשטחים שממשלה השולטת מכוח הרוב מצווה לפנות, והוא השיב: "אנו מקווים שבמשך הזמן אנו נהיה רוב, ועל כן עלינו לשמור על כל הארץ שבידינו בשביל אותו זמן". על פי רציונל דומה יכול אדם לטעון להכרעת הרוב הנשען על מי שחי בעבר והוריש מורשת ועל מי שעתיד לבוא על פי ביטחוננו במימוש אמונותינו. הלכה למעשה יש בכאן התרת תוקפה של דמוקרטיה שלטונית בלי לפגוע כביכול בכבודה.
לא אחת חוזר השיח הרבני על הטיעון כי פינוי שטחים אסור מן התורה כאיסור שבת וטריפות ונבילות וכהזנחת טהרת המשפחה, וכי כמו שאם תאמר לו המדינה לאדם 'עבור על אלה', הוא לא יעבור עליהם ויקיים התורה, כן עליו לסרב למדינה האהובה שהנהגתה הנבחרת דורשת פינוי ישובים, ולשמור על התורה הקדושה, כפי שהנהגתה הממונה פוסקת לשמור עליהם ולישבם. ברי שאין הדברים דומים בעליל. אין להיפותזה הזאת אחיזה בשום מציאות – גם מפני שאין המדינה חשודה כסמכות עכו"מית חלילה שגוזרת על התורה באשר היא, וגם מפני שאין בנמצא שום סמכות הלכתית שמתירה שבת או מאכלות אסורים או הלכות טהרת המשפחה, אך יש גם יש סמכויות רבניות המתירות פשרה טריטוריאלית – אם משום פיקוח נפש, אם משום קביעה כי הדבר מסור להחלטת הרוב.
הרב ש' יוסף וייצן מכיר בכשרותם התורנית של רבנים מעין אלה, בזכות תרומתם לחינוך ולהארה תורנית בכלל. הוא מורה לכבד אותם משום תורתם, אך מצווה לא להשגיח בפסיקה שלהם בעניני ארץ ישראל כי האמת איננה איתם. כך הוא משיב לתלמיד שהציג לו שאלה בתשרי התשס"ה: "בעזרת ה' עוד יתברר תורתו של מי אמת. אולם כל עוד שאין בירור מוחלט אלוקי על פי סנהדרין ורוב חכמי ישראל, אין דין זקן ממרא וכי'ב (וכיוצא בזה) בעניין הזה"! רוצה לומר: "יהודית" ו"דמוקרטית" הצירוף "יהודית ודמוקרטית" אינו אפשרי בעליל. הוא מתקיים בהדי הדדי מכוח נסיבות של עליונות פוליטית זמנית וכניסיון ששומה על המאמין לעמוד בו.
בתשובה אחרת, שנכתבה שנה מאוחר יותר, אומר הרב כי חטא הריסתם של יישובים הוא חטא חמור יותר מחטא המרגלים(!), וכי: "הדבר העיקרי שעוסק [בו] הקב"ה במאה שנה האחרונות הוא להחזיר את ישראל אל אדמתם והנה עם ישראל מורד בקב"ה ולא מכיר בטובה ופועל ממש נגד ה'. יש בדבר הזה חומרה גדולה יותר משאר העבירות שעשו בדור [הזה]"! על אילו חומרות אחרות מדבר כבוד הרב? על החילון? על הפער הסוציו-אקונומי שהולך ומתרחב? על האלימות הגואה? על העליות שלא התממשו? הניקוז של הגדול בעוונות לתוך התעלה שבה זורמת ה"דמוקרטית" לא עִם אלא נגד הזרימה ה"יהודית", הוא קשה מנשוא. הזהות הדו-פסיגית של המדינה סופגת מכה אנושה. היא אינה יהודית שכן היא מורדת בקב"ה, היא אינה דמוקרטית כי היא אינה משגיחה במי שיהיה לו רוב בעזרת השם לעתיד לבוא, והקב"ה בכבודו ובעצמו אינו עוסק לא בפיתוח המדינה, בקידום המדע, בעידון האמנויות, בהעמקת המחקר, בקיבוץ הגלויות ובחידוש השפה עם הדמוקרטיה הישראלית כולה, אלא ביישוב ארץ ישראל בלבד.
האורתודוקסיה החרדית התאפיינה בייאוש מדעת ממשמעה היהודי של הזהות הישראלית, וראתה את שליחותה ההיסטורית בשמירת כיס זהות "אותנטי" בתוך המרחב של המדינה שנתפשטה מיהודיותה. האורתודוקסיה הנאו-לאומית, שהתאפיינה באמונה ביהודיותה של המדינה וראתה את שליחותה ההיסטורית בהבטחת הזיקה הדינמית המרבית האפשרית של ישראל לצנתרוֹת זהותה ממקור תורתה ובעיצוב הפרהסיה של ישראל, אינה בטוחה עוד בשליחות זאת, ויש בה כוחות רבי עוצמה המושכים אותה לקיום זהות יהודית בדלנית בתוך כלל ישראל שבגד בזהותו.
מדינת ישראל יצאה לדרך כשתקווה גדולה נושבת לתוך מפרשי "היהודית והדמוקרטית" של דוגית קיומה הרפה. היא נעה היום בגלים המקיפים אותה, גדולה יותר, חזקה יותר, מנוסה עד למאוד, אך דומה כי התקווה מהוססת יותר, ולא לשווא היא חוששת כי הרוח הנושבת ב"דמוקרטית" אינה נושבת ב"יהודית" וזו שנושבת ב"יהודית" אינה נושבת ב"דמוקרטית".
ייתכן כי הישראלי הציוני-הדתי נושא בעולו של הצמד "דמוקרטית-יהודית" – או, למי שמעדיף, "יהודית-דמוקרטית" – יותר מכל אדם. כדמוקרט אין הוא יכול לאכוף על אחיו היהודים החיים על פי צווי מצפון או דעות יהודיים שאינם יונקים מן ה"שולחן הערוך", את צווי ההלכה המחייבים לדעתו את כלל ישראל; כיהודי, הסר לצווה של ההלכה, אין הוא יכול להניח בהשלמה לרוב לקבוע בעבורו מה מותר ומה אסור על פי תורה. הוא חי במצב שבו האטומים היהודיים על פי הלכה והאטומים הישראליים על פי הדמוקרטיה מפציצים אלה את אלה יום יום בזירת לבו ובזירה הריאלית יותר, של עירו, רחובו, מקום עיסוקו ותלמודו, צבאו ובית דינו.
הישראלי החילוני, שדיני ה"שולחן ערוך" אינם מתנגשים בלבו בדבר, כי הם נעולים מִבוא, והישראלי החרדי, שערכי הדמוקרטיה ומערכות זכויות האדם על פי הנורמות האתיות של ימינו אינם מתנגשים בלבו במערכות ההלכה, כי הם נחשבים מותנים במקרה הטוב וטפלים להלכה בכל מקרה, ועל כן אין להם רשות כניסה ללב – פטורים ממלוא מסת הדרמה היהודית המודרנית שהישראלי הציוני-הדתי עומד בה כל שעה.
המבחן הוא לחיות את הדילמות בלי להמציא להן נוסחת פתרון. המבחן הוא לחיות בהרמוניה את מה שנראה בעיני החופשי או החרדי כסתירה מיני וביה. כוחה של הישות הציונית-הדתית בדברי ימי טרום המדינה ובימי רוב שנות קיומה היה בעובדה כי היא חיה את הצמד "דמוקרטית-יהודית" בעוצמה יצירתית נדירה, וכי היא לא הודחה לשאול מה קודם למה, ולא התפתתה להשיב על השאלה הזאת כלל. השתיים היו לאחת בידה. תרומתה המעצבת של הישות הזאת, לעצמה ולזולתה, הייתה ייחודית. היא העניקה עומק למדינה ומרחב לתורה. זאת מסורת גדולה, ואל לו לקוצר הרוח להתיך אותה. המחיר יהיה נורא גם לה, כי היא תיבדל, וגם לכלל ישראל, כי מה הוא כלל ישראל אם לא כל ישראל…
