ימים ההולכים ומתארכים מאז האסון שפקד אותנו בחג שמחת תורתנו אני משרת בצוות רפואי בפלוגה מגוונת למדי של פיקוד העורף: דתיים וחילונים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים שהשתחררו מן הצבא הסדיר לפני חודשים ספורים. על אף השוני, כמעט מכל הפיות, וכך גם בכלי התקשורת ובדברי נציגי ציבור רבים, נשמעת מילה אחת שוב ושוב בצורות שונות: נקמה.
אנו מצויים בתהליך הכתיבה המחודש של שלבי ההתמודדות עם מה שהדעת אינה סובלתו, עם מטען של אימה המוכר לרבים ורבות מאתנו רק מסיפורי ההיסטוריה ולא מתוך חוויה כה קרובה ומתועדת. דומה שטבעם של המעשים המחרידים שנעשו לנו בזדון לב, גורם לכך שלאחר או במקביל לשלב קצר של הכחשה (ובמקום שלב הכעס, לפי המשגתה של קובלר-רוס), מתעורר ועולה רגש טבעי ומובן של בקשת נקם.
מבקשים ללמד לקח, למחוק את החמאס, לשטח את עזה; מדברים על שינוי ביחס ל"נזק האגבי" שאותו ניתן לקבל, על כך שהלב הנשבר מסוגל לשאת בהרג חפים מפשע, על כך שיש להעניש את עזה כולה, אשר יש בה "הרבה משתים עשר רבו אדם… ובהמה רבה". ולא רק על עזה מדברים. ערבים בשטחי ישראל נופלים קרבן לפשעי שנאה, ובדידי הווה עובדא שאנשי צוותי רפואה דנים בהימנעות ממתן טיפול לערבים בכלל, ובפרט למחבלים שנותרו בחיים.
ברגע הזה, ומתוך הכאב והשבר, מתוך הראייה הבהירה של העוול המוסרי, עלינו לזכור שלא לנו הנקמה. לא לנו שמחה על הדם, ואפילו לא בנפול אויבינו. בתארו את הקדוש ברוך הוא, אל קנא ונוקם, אומר המדרש (מכילתא דר"י, שירה, ד) כך:
״יש גבור במדינה שקנאה וגבורה לובשתו, אפילו אביו אפילו קרובו מכה והולך בחימה. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן. אלא ׳ה׳ איש מלחמה, ה׳ שמו׳ (שמות טו,ג) – ׳ה׳ איש מלחמה׳ שהוא נלחם במצרים. ׳ה׳ שמו׳ שהוא מרחם על בריותיו."
בניגוד למימרא מצוטטת לרוב בדבר המרחם על אכזרים, המכילתא מזהירה שהנוקם בקנאה ובגבורה עלול להכות בחמתו גם את אביו ואת אימו. אולם מידתו של הקב"ה אינה כן – הוא איש מלחמות שרחמיו על כל מעשיו. גם בשעת לחימה. המדרש ממשיך ומלמדנו שבניגוד לגיבור המלחמה הרגיל, שמשעה שירה את חציו אין הוא יכול להחזירם, הקב"ה עשוי להשיב את חציו לפני שיפגעו במטרתם אם שוב אין בהם צורך.
במקום אחר מנחה אותנו המדרש לדבוק במידותיו של האל ואומר (שבת קלג, ע"ב): "זה אלי ואנוהו – הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". ספרי המצוות אף מנו את ההידמות לאל ואת ההליכה בדרכיו הטובות במניין מצוות העשה. ויש לתת על הלב: נאמר רחום וחנון, לא נאמר קנא ונוקם. "לי נקם ושילם", לי ולא לכם.
הנקמה היא רגש טבעי וחזק והיא שלב מובן בהתמודדותה של הנפש בשעת אסון. אולם אסור לנו להשתקע בשלב הזה, להתמסר אליו ולהישאר בו. עלינו לבקש להידמות למי שאמר והיה העולם ולראות את רחמיו על מעשי ידיו גם כשאלו הם צרים ואויבים. "ה' שמו" אומרת מכילתא, הוא "ה' ה' אל רחום וחנון", שהוא מרחם על בריותיו. בשעת התמעטות ופגם גדול בשמו של אלוהים נבקש שיתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא.
*יעקב קרויזר-פלד, בוגר ישיבת מעלה גלבוע, דוקטורנט לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית ועוזר מחקר בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב
