קראתי לסבתא מרים פשיסטית הרבה פעמים. בפניה. בחיוך, ברור. הרי אהבתי אותה והיא אהבה אותי.
קראתי לה פשיסטית כי היא אמרה שהערבים הם כמו הגרמנים. שאם יתאפשר להם לשחוט אותנו, הם יעשו את זה בשנייה.
לשחוט! מי ישמע. צחקתי. הדבר הזה הוא נחלת העבר והגולה, אמרתי לה. טרמינולוגיה משוגעת.
ואמרתי לה שהיא חושבת ככה כי היא הייתה בשואה וניסו לרצוח אותה, והיא מסיקה שכולם כאלה.
וסבתא מרים אמרה לי, כשמישהו אומר לי שהוא שונא אותי ורוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו. כשמישהו מנסה להרוג אותי, אני שונאת אותו.
גם מזה צחקתי. אמרתי לה, לא יאמן שאת כזו סבתא טובה וגם פשיסטית. וחשבתי, טוב, זה הטראומה, היא לא מבינה כלום.
זו לא הייתה הטראומה, וסבתא שלי הבינה הכל טוב מאוד. אני הייתי צעירה וטיפשה שלא הקשבתי לזקנת השבט שלימדה אותי מניסיונה. אני לא הבנתי כלום.
סליחה שלא הקשבתי לך, סבתא מרים אהובה שלי. לא היית פשיסטית, רק רצית לחיות.
וגם אני רוצה לחיות. וראיתי את הרוע חי על פני האדמה. את האנשים שיעשו כל שביכולתם כדי להרוג אותי ואת כל בני עמי. לא אכפת להם מה אנחנו חושבים, במה אנחנו מאמינים, מה הדעות שלנו, למי הצבענו, על מה אנחנו חולמים.
הם רוצים ומוכנים לשחוט אותנו, בדיוק כמו שסבתא שלי אמרה. זו לא נחלת העבר והגולה. זה קרה על רגבי שער הנגב, המקום שבו נולדתי וגדלתי ועדיין הוא ביתי, ותמיד יהיה.
ואת זה אי אפשר לשנות. את הידיעה הזו אי אפשר למחוק.
סליחה, סבתא. ותודה שלימדת אותי. תודה לאל שהדברים שאמרת עדיין חיים בתוכי. שהם משמשים לי כעת מצפן.
אבל באמת אני לא מצליחה, סבתא. אני מחפשת בתוכי, בנפש, את החלק שמסוגל לשנוא אנשים, ולא מוצאת. הכל מאובן ודומם. ורק מתחת מלחשש הזעם. איזה זעם נורא. ואני מפחדת שהוא ישרוף אותי מבפנים. אני מפחדת מהדבר החדש הזה בתוכי.
אבל מהם, מהאנשים בסרטון, זה שעשה, אלה שעזרו, ההמונים שצפו, שהריעו לזוועה – מהם אני מפחדת יותר.
*רוני גלבפיש היא סופרת וציירת, ילידת קיבוץ ברור חיל שבנגב המערבי
