מבט על עולמם של חוזרים בתשובה מלמד על מקומם המורכב בחברה החרדית. האם הם השפיעו עליה? מה הם קיבלו ממנה, והאם הם עומדים כמגזר בפני עצמו? אהרן אורן שטרן, בעל תשובה, עסוק בשנים האחרונות בהגדרת טיבה של תופעת התשובה, בזיקות שבין חוזרים בתשובה לקהילה שאליה הצטרפו ובתרומה האפשרית של עולם התשובה לחברה הישראלית
אהרן אורן שטרן הוא חבר מערכת הירחון אדרבה המוקדש לעולמם של בעלי תשובה, ועוסק בחקר מורכבותה של הזהות החרדית
להפוך את הריק לכלי
"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שנאמר שלום לרחוק ולקרוב" (ברכות לד ע"ב)
מאמר חז"ל ידוע זה מורה על איכות מסוימת המיוחדת לבעלי תשובה, ואינה מושגת לצדיקים. כפי שמובא בחסידות, ייחודיותה של התשובה נעוצה בשאלת הימצאותו של הקב"ה במקומות הרחוקים מאלוהות. יותר מכול, ההסתרה היא שמחוללת את הכפירה באלוהים. הכפירה אינה מיוחדת רק לחוטאים, אלא היא מתרחבת לממדים רחבים של ריחוק. רגישותנו לרוע ולסבל, להעדר הצדק, תחושת הבדידות הקיומית והעדר הפשר והמשמעות – כל אלו מגבשים אצלנו מסקנה שאין בעולם נוכחות אלוהית. לעומת צדיקים המתוודעים אל הקב"ה באופן של מלאות ונוכחות ואינם נותנים מקום לריחוק, בעלי תשובה מגלים את האלוהות באופן של מודעות לריחוק.
בעלי תשובה מבקשים את הקב"ה דווקא משום שקודם הם היו רחוקים ממנו. בניגוד לאחרים שאינם סובלים את הריחוק ובוודאי לא את הריקנות המתלווה לו, בעלי תשובה לוקחים את הריק והופכים אותו לכלי. המודעות אל הריק ואל ההעדר מהווה נקודה מרכזית בשאלת נוכחות הקב"ה בעולם. הריק הקיומי מאפשר לנו לשקף את חיינו עד ששאלות של משמעות עולות דווקא כשאנו רחוקים ממהות וחסרי משמעות.
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו) הבחין היטב בכך שהבסיס לתשובה שוכן בתוך תחושת הריק. לדידו, התשובה מבטאת את הכמיהה שאנו כמהים להוויה. דווקא ההבנה שעדיין אין לנו הוויה היא שמניעה את רצוננו 'להיות'. הכמיהה להוויה תלויה ביחס ישיר עם עוצמת ההעדר. כמיהה זו לא תימצא במקומות המייצרים 'מלאות' וחפֵצים בשביעות רצון עצמית, אלא רק במקומות שבהם החסר מודגש. צדיקים משיגים את הווייתם באופן של אמת ויראת שמים ובדרך של מלאות. האמת הולמת את אופיים וטבעית להם. בעלי תשובה, לעומתם, משיגים אמת מתוך סלידתם העמוקה מן השקר. סלידתם אינה מותירה להם מנוח; עבורם, חיפוש האמת והמשמעות הופך לשאלה של פיקוח נפש, לשאלה של 'להיות או לחדול'. התשובה מלמדת יסוד חשוב – אינך יכול לשוב אל האלוהים, אל ההוויה, אם לא תחדל קודם לכן ממה שהנך. מכאן שיש הכרח בריקנות העצמית בדרך אל התשובה, מכיוון שבלעדיה לא ניתן לברוא הוויה חדשה.
בדומה לבריאת העולם, שם החושך והריק קדמו אל האור ואל ההוויה, כך גם התשובה מבטאת, ולו בזעיר אנפין, בריאה חדשה, במובן של פלא העולה ומגיח דווקא מן האין.
העולם המודרני, ובכלל זה גם העולם הדתי והחרדי, מלאים וגדושים ריקנויות נפשיות. אם נבחן היטב נגלה שמאחורי סוגי "מלאות" רבים מסתתרת בעצם ריקנות עמוקה שעדיין לא מצאה לה מקום. מבלי תודעה זו של חוסר, קשה להניע שיח רציני של משמעות.
התבוננות בדברים תגלה שבעל תשובה מגלם יחס אמביוולנטי. מחד גיסא, ככל אדם גם הוא מבקש לעצמו 'הוויה' שתספק מילוי ומענה. מאידך גיסא, הוא גם מודע לכך שערגתו לשורש רוחני יונקת מן התלישות. הוא גם כמה לפשר ולמשמעות הממלאים מילוי רוחני וגשמי, וגם מבין שהחושך הוא חלק בלתי נפרד מן האור. כך שבניגוד לדתיים או לחילונים מלידה (כמובן בהכללה, כיוון שנקודת הריק הזו שוכנת בכל אדם), החפצים בסוג של מלאות שתשכיח מהם את מצוקת השאלה, אצל בעלי תשובה השאלה ולא התשובה אמורה לסמן את נקודת המוצא לחיים. עולם פנימי המכיל מודעות לחסר מייצר ביקורת עצמית הניזונה מן המתח שבין שאלה ותשובה, ריקנות ומילוי, העדר והוויה. מתח זה שבין ניגודים הוא הדוחף לעיסוק תמידי בשאלת הימצאותו או היעדרותו של אלוהים.
שני גלים של תשובה
בדבריי עד כה עסקתי בממד האורך של התשובה. עתה אנסה לעמוד על תהליכים המתרחשים בממד הרוחב.
לאור הצבת הריקנות והריחוק כבסיס קיומי להבנת התשובה, אבקש לאבחן סוגים שונים של בעלי תשובה. את עולם התשובה ראוי לחלק בין אלו שאמונה ומסורת תפסו מקום שולי בחייהם הקודמים לבין אלו שתמיד זיהו בעצמם שורש אמוני ודתי. את הראשונים נמצא בקרב אנשים שגדלו והתחנכו לאור תרבויות מסוימות – בעיקר התרבות האירופית והתרבות הישראלית, המתנכרות למסורת ולדת. את האחרונים נמצא בקרב אלו שינקו מתרבות המשמרת מסורת באופן כזה שלמרות החילון, נמצאו בלבם פינה חמה וכבוד לאמונה ולדת.
בנוסף, בקרב רבים מבני עדות המזרח התגבשה התשובה כתהליך טבעי ההולם את עולם הערכים שלהם. צורת החילון האלים המיוחדת לארצות אשכנז הייתה נוכחת פחות בגלות ספרד. אם בקרב האשכנזים חדר החילון את הקליפה במובן של שינוי אורח חיים, ופגע בליבה הפנימית באופן שנוצר "אני שאינו מאמין", הרי שבקרב בני עדות המזרח, הגם שנפגם אורח החיים הדתי, עדיין נותר "אני מאמין". הבדל זה מקרין על אופן השיבה, כאשר בקרב בני עדות המזרח בא הריק לידי ביטוי באופן שחשו את חסרונה של הזהות הדתית. תשובתם נבעה מקשר טבעי עם הדת, שקודם לכן נעשקה מהם. שיבתם הייתה מונעת מתוך בחירה, וכתולדה מן המודעות שהחילוניות איננה מייצגת נכונה את הווייתם הפנימית.
כך, הגם שעולם התשובה התאפיין כמונע מתחושת ריקנות קיומית, עדיין יש להבדיל ולהדגיש את שונותה של הריקנות. אינו דומה עץ המודע לשורשו לעץ שאבדו ממנו שורשיו. שירת העץ הראשון מבטאת ערגה לשוב אל בית גידולו, אל האמונה התמימה ואל ערכי בית אבא. שירת האחרון מציירת עלה נידף, התר אחר שורשיו דווקא מתוך תודעת הניכור.
אותם המצויים בנבכי עולם התשובה יודעים גם להבדיל בין עולם התשובה של שנות השבעים והשמונים ובין זה שהתפתח משנות התשעים והלאה. אם את תשובתם של הראשונים אפיין שבר (שהיה חלק משבר רחב יותר שנפער אחרי מלחמת יום הכיפורים), הרי ששיבתם של האחרונים הייתה רכה יותר. הגלים המוקדמים של החזרה בתשובה התאפיינו בשבירת כלים, שתוצאתה הפניית עורף לעולם החילוני ולערכיו. כניסתם אל העולם החרדי הצטיינה בטוטליות דתית, המלווה בהקפדה ובחרדה יתרה לכל דבר שבקדושה. טוטליות דתית זו שימשה עבור החוזרים בתשובה מענה לריקנות שסבלו ממנה. דתיותם אמנם דורבנה על ידי אמונתם בהבטחת התורה לקרבת אלוהים גואלת, אך גם בשל העובדה שהם לא הותירו דבר מאחור. את כמיהתם היתרה למשמעות דתית לא ניתן להבין מבלי לשים לב לכך שעולמם הקודם הפך עבורם חור שחור. רצוני לומר שגט הכריתות שנתנו לעולם החילוני, להוויה הישראלית ולערכיה, הוא שהקרין במישרין על עוצמת דתיותם ועל מסירותם לתורה. מתוך האין באו אל היש, עד שהקב"ה ותורתו נתפסו כערך שאינו מותיר מקום לצורכי העולם הזה.
תשובה זו, המונעת מהתכחשות לזהות הקודמת, תבעה מחיר יקר שכלל את ההיטמעות בתוך העולם החרדי. לאלו שעזבו ביתם "הבטיח" העולם החרדי בית וזהות דתית חדשה, הנשענת על מסורות עתיקות ומוצקות. שנים רבות עברו עד שניתן היה להבחין שחלק מן "המלאות" החרדית או הדתית-לאומית נועד בעצם לכסות על חוסר יכולת להתמודד עם חללים ריקים. גם כאן אפוא נחשפה לבסוף אותה שביעות רצון המתלווה לכל חברה שמעדיפה מענה מידי על פני התמודדות עם קונפליקטים וספקות.
הדור השני של התשובה מאופיין בתשובה רגועה ורכה יותר. התשובה כבר לא דרשה שבירת כלים טוטלית. לפתע, כפטריות אחר הגשם, צצו בעלי תשובה במושבים ובקיבוצים, בתל אביב ובפריפריה. עולם חדש של תשובה מצא את עצמו חלק ממרקם התושבים המקורי.
את השינוי הזה באנרגיית התשובה ראוי לראות כחלק משינוי רחב יותר שפוקד את העולם החילוני. אם בתחילתה התאפיינה התשובה בוויכוחים מרים על אמת ושקר, על השאלה האם יש אלוהים אם לאו, כיום השאלות הללו שוב אינן דורשות את סוג הבירור המכריח לנקוט עמדה מחייבת. שאלות של אמונה ודת עומדות לרשותו הפרטית של כל אדם. שיח התשובה השתנה והפך סובלני יותר, פחות נוקב ופחות תובעני ופוגעני. הוא אמנם מכיל יותר, אך גם מחייב פחות. שוב לא נשמע סיפורים על הורים שמשליכים את ילדם מן הבית או על ילד המנתק את היחסים עם הוריו בשל התעקשות על דיני כשרות. ניתן להיות דתי גם מבלי לנקוט עמדה חד-משמעית המביאה לטריקת דלת בפני הורים שנתפסים כחילונים להכעיס. התשובה הפכה פלורליסטית יותר. גם שיח הריקנות התרכך, ויותר משהוא בא לסתור, הוא בא לשלב מלאות ורומנטיקה דתית בתוך החיים החילוניים.
בחינה מחודשת מול החרדיוּת
מהו משקלם הסגולי של בעלי התשובה בהוויה הישראלית, ומהי מידת השפעתם? ראוי לבחון את השאלה על פי שלושה קריטריונים: השפעתם של בעלי התשובה על החברה החרדית; השפעתם על החברה הישראלית החילונית; ומידת גיבושם כקהילה בעלת אפיון עצמי. לפני כמה שנים התארחתי בתכנית רדיו שעסקה במפגש שבין העולם החרדי לבין בעלי התשובה. ציינתי אז את ערכה הרב של התורה שקיבלנו מן העולם החרדי, אך אל הדברים הטובים שקיבלנו היתוספה גם התפכחות, שעליה דרשתי את הפסוק: "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ". איני רוצה להיות כפוי טובה, ועדיין, למרות אור התורה והערכים שקיבלנו, ראוי לציין שמשהו עמוק התפספס ונבלע, וניתן להגדיר אותו כ"אור התשובה". אותו מסר של עולם התשובה, אותה תביעה יקרה לשינוי, לא נקלטו נכון. העולם החרדי לא קיבל מן החוזרים בתשובה את האור, לא את ההתעוררות הדתית ולא את החיוּת הדרושות עבורם כאוויר לנשימה. בשיבתם ראה העולם החרדי עדות לריקנות המאפיינת בעיניו את העולם החילוני, ולא את הכנות האישית הנדרשת לכל אדם. השיח האמוני, ההוכחות לאמתות התורה ואף ההתלהבות שהביאו עמם בעלי התשובה אמנם הוסיפו ידע וביטחון, ועדיין, כל אלו לא חוללו שינויים עמוקים. במילים אחרות: לא היה בהם כדי לחולל תשובה. עולם התשובה לא הצליח להנחיל לעולם הדתי-חרדי את תחושת הריקנות והערעור, שהיא בסיס לבחינה העצמית ועליה נסמכת היכולת לחולל שינויים.
בעלי תשובה רבים מצאו עולם דתי בעל מערכת ערכים שחלקם אינם מקובלים עליהם: ההבדלים שבין ספרדים לאשכנזים; היחס המזלזל כלפי חילונים; קיבוע וניוון מחשבתי; "מלאות" דתית מופרזת המתאפיינת בעיקר בהעדר ביקורת עצמית – כל אלו העלו תהיות לא פשוטות, והביאו להבנה שנדרש בידול. נכון להיום, רבים מבני הדור הראשון של החוזרים בתשובה נטמעו בצורה זו או אחרת בתוך העולם החרדי. ועדיין, יותר ויותר עולה ובוקע מין חשבון נפש. נקודות שהן טאבו בעולם החרדי כמו היחס אל המדינה ואל החילונים, וביתר שאת הפסיביות, קידוש העוני והסירוב לקחת אחריות, שוב אינן מתקבלות כפשוטן, ואף מבקשות בחינה מחודשת. עיקר חשבון הנפש נוגע להבדל שבין הקשר עם הקב"ה ותורתו ובין זהות. כבעל תשובה אני יכול לומר שחיפשנו יותר אמת ומשמעות, ופחות את הזהות שמציע העולם החרדי. שנים רבות לא ידענו להציב בצורה נכונה את הקו המבדיל בין תורה ויראת שמים לבין זהות חרדית. כל אדם זקוק למשמעות שהזהות שלו מעניקה לו, אלא שהזהות החרדית מייצרת גם הרבה אמירות שנתפסות לעתים כחסרות רלוונטיוּת ומקובעות. רבים כבר מודים שכוחות נפש רבים נבלמו ואף דוכאו.
בעולם שהמוטו שלו הוא פסיביות ושמרנות, לא נמצא מקום לכל אותם כוחות חיים המחוללים שינוי ומהפכה, ועומדים בבסיס היכולת לכונן שינויים אישיים וחברתיים. בחינה מחודשת זו של זהותם מייסרת ומטרידה כיום בעלי תשובה רבים, וככל חשבון נפש, גם בחינה זו דורשת מאמצי נפש כבירים. האם אלו שבצעירותם חוללו שינויים מפליגים בחייהם יוכלו, עשרים ושלושים שנים אחר כך, לצאת שוב למסע של משמעות? האם שוב יוכלו לאמץ את כוח הריקנות ולהשתמש בו עבור עצמם, והפעם כלפי העולם הדתי שהיה עבורם בית? האם כוחות חיים מתפרצים הממאנים לקבל גבולות שרירותיים יקומו שוב לתחייה? הפעם, בניגוד לעבר, כבר לא נדרשת שבירת כלים מוחלטת. שוב אין להשתמש בריקנות אלא במידה, באופן שבו יש שילוב נכון בין מלאות התורה לבין החיים כפי שהם מתגלים במציאות העכשווית, שילוב בין התורה לבין כוחות החיים הטמונים בנו ומבקשים לצאת לחירות.
הנקודה שעולה מבין השורות היא התביעה ל"חזרה לטבעי". האדם הדתי, ובפרט האדם החרדי, התנתק מאוד מהריתמוס הטבעי של החיים, וכעת נשמעת הקריאה להחדיר את האל האימננטי לתוך האדם, כקריאה לחיבור "חיים טבעיים" עם "טעם עליון".
באשר לעולם החילוני – כבר לפני שנים רבות טען באוזניי עיתונאי חילוני שתופעת התשובה שוב איננה תופעה זניחה. כמעט כל חילוני מכיר אותה באופן אישי: לכל אחד יש קרוב משפחה או חבר שחזרו בתשובה. שיח התשובה הפך להיות תופעה נרחבת, והיא מעוררת שאלות בקרב רבים. כפי שציינתי, גם החילונים כיום הם כבר פחות 'חילונים', ולכן קשה לאמוד את השפעת תנועת התשובה על הציבור החילוני. את ההתקרבות אל הדת ואת הסובלנות היחסית כלפיה קשה לתלות רק בבעלי התשובה, ובפרט שאת עולם התשובה של שני העשורים האחרונים ניתן לראות כתולדה מן השינוי העובר על החברה הישראלית. בהקשר זה ראוי לציין את תופעת הזמרים החוזרים בתשובה. "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות – לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות", שר שולי רנד. לרנד ולאחרים יש היכולת לשלב מסרים של אמונה יחד עם תודעה של ריקנות קיומית. בנוסף, ניתן גם למצוא אמנות של בעלי תשובה המשלבת מוטיבים של אמונה ודת יחד עם מסרים של מי שניכר מיצירתו שהיא נובעת מתוך עצמו. הכנות הזו מדברת מאוד אל לבו של הציבור החילוני, אל לב כולנו.
להציב את הרווח הנדרש
האם בעלי התשובה מהווים מגזר בפני עצמו? האם הם מייצרים הגדרה המספקת זהות עבור עצמם, ושבכוחה לאתגר זהויות אחרות? זו שאלה מורכבת, והיא תלויה בשאלה בסיסית יותר, והיא: כיצד בעלי התשובה רואים את עצמם? האם הם חלק מן החברה הדתית שאליה הסתפחו, או שמא הם ישות נפרדת?
אני סבור שנכון להיום בעלי התשובה אינם מרכיבים מגזר בפני עצמו. חלקם עברו תהליך של היטמעות בעולם החרדי או הדתי-לאומי, ואת חלקם, אף שלא נטמעו לגמרי ושמרו על ייחודיותם, עדיין לא ניתן לראות כחלק ממגזר עצמאי. משמעות הדברים היא שתהליך התשובה עודנו נתפס כתהליך פרטי ואישי, ואיננו קולקטיבי. משום כך, גם השפעתם של החוזרים בתשובה על החברה הכללית זניחה יחסית, ואינה מתעלה מעל סוג ההשפעה הנוצר במפגש בין-אישי ספציפי. רצוני לומר: אם אנו רגילים לומר שחילונים, חרדים ודתיים-לאומים מרכיבים מגזר מובחן המאופיין באמירה מסוימת, לבעלי תשובה אין את האמירה המיוחדת שלהם. הם מציינים תופעה, אך הם אינם מהווים "שם" שבכוחו לכלול פרטים יחד, והם אינם אלא פרטים בעלי שם משותף. קיים פער גדול בין "התשובה" כתופעה רחבה לבין יכולתה להציב מסר קונקרטי.
בשנים האחרונות, בין היתר סביב כתב העת אדרבה, החלה להתגבש קבוצה של בעלי תשובה הרואים את עצמם כבעלי זהות ייחודית, שאיננה באה לידי ביטוי באף אחת מן הזהויות שהוזכרו. ועדיין, אין די בהבנה שאתה משהו אחר כדי לגבש זהות. כעת נדרש לבטא נכון מהי הייחודיות של הדבר השונה הזה.
בעיניי, ייחודם העיקרי של בעלי תשובה טמון ביכולת שלהם להכיל עולמות מנוגדים. אדם שנולד חילוני והפך לדתי הוא אדם שמכיל מורכבות. מורכבותו מאפשרת לו להבין מגוון רחב יחסית של ניגודים בחברה היהודית והישראלית. כוחות מנוגדים של אמונה וכפירה, חרדיות וישראליות, צניעות ופריצות, הכנעה וחירות, הם חלק אינטגרלי מעולמו וממהותו. רבי נחמן לימד שבלי ניגוד לא ניתן לחבר ניגון. הניגון אינו אלא ההרמוניה העולה ומתהווה דווקא היכן שניגודים משתלבים. דווקא הניגודים שבין 'דו-רה-מי' ובין החליל והתוף או הבס, הטנור והסופרן, הם שיוצרים ניגון. לכן אין לדבר על יצירת ניגון בלי שראשית יוקדם לו ניגוד. ריק והוויה, ניגוד וחיבור – אלה עומדים בבסיס תודעתו של השב, אך בעלי התשובה עדיין אינם מודעים לגמרי לכוחם זה לקיים ולשלב ניגודים.
אלא שראוי לשאול: מהו סוד הניגון? מהו הדבר המאפשר את החיבור, למרות הניגוד? כאן אני שב אל נקודת הריקנות שבה פתחתי את מאמרי. ניגון איננו רק המלאות שהצלילים מבטאים. סוד התהוותו טמון בחלל העומד בין הצלילים. את ההפסק שבין צליל לצליל ניתן לכנות בשם חלל וריק שבלעדיהם לא ניתן לחבר ניגודים וליצור רצף. ניגוד נוצר בשל חוסר היכולת לחבר, כאשר חוסר היכולת נובע במישרין מחוסר היכולת להפסיק ולתת רווח.
עד שלא תרפה מן המיתר, לא תוכל לצרף את הצליל הבא הממשיך אותו הלאה. כלומר, דבר אינו ממשיך הלאה אם אינו מפסיק את עצמו. התפתחות רוחנית וחברתית כרוכה ביכולת האישית לשים מעצור להווייתך. משל הניגון מלמד על מקומה של הריקות ביצירת ההוויה. בלעדיה לא ייווצר המקום המאפשר לתו הבא להיות. איננו שמים מעצור לעצמנו אלא היכן שאנו מודעים לחסרוננו. בניגוד להוויה האלוהית שהיא אחדות פשוטה, ההוויה האנושית לעולם מתגבשת כאחדות מורכבת. אין בידינו 'להיות' אם לא נצרף לעצמנו עוד ועוד חלקי הוויה. יכולת זו לצרף היא העומדת בבסיס התשובה.
אם ראשית התשובה אופיינה בטוטליות לדבר אחד, בעלי תשובה כיום מכירים יותר בכך שהם מכילים כוחות מנוגדים. חילוניות וחרדיות מתערבבות בתוכם, אמונה ויראת שמים יחד עם חירות ועם שאר כוחות החיים המתפרצים המיוחדים לעולם החילוני. ערבוב הכוחות המנוגדים לא ניתן לשליטה ולגיבוש, אלא אם נלמד להציב מעצור לכוחות השרויים בתוכנו. חרדיות, דתיות-לאומית וחילוניות אינן מתחברות יחד, היות והן אינן יודעות לחדול מעצמן. חסר בהן סוג המודעות המכונן הפסק עצמי, ומאפשר להפוך צליל לניגון שאי אפשר להשיג אותו בלי הרגשת הריקות והכרת החיסרון. המוצא בעצמו רק מלאות, משאין בו את ההפסק, מלאותו אינה מצטרפת לניגון.
זה אומר: ראו אותי כמה מלא אני, שאני ליברל, הומניסט ודמוקרט; השני אומר: ראו אותי, כמה כנוע ונאמן אני לה' ולתורתו; השלישי מדגיש את נאמנותו ומסירותו ליישוב הארץ, לצבא ולעם. כל צד מביא אתו איכויות, ועדיין חסר ההפסק, זה שבלעדיו לא ניתן לדבר על המשכיות ועל התפתחות אישית ובוודאי לא על חיבורים רחבים יותר. חסרונו של ההפסק ניכר ובלעדיו לא ניתן ללמוד ולקבל מן הזולת. אדם, חברה, תפיסה אידיאולוגית או דתית שאינם מניחים, לצד מלאותם, מקום להעדר, אינם מסוגלים להתפתח והם נידונים לניוון. לחיות בלא ריק משמעותו להיות אך עצמך, כל הזמן ובכל מקום, ולכן בודד, נטול אפשרות לצמוח וכמי שאינו חלק מניגון. העדר ההפסק משמעו העדר חיבור. שמא זהו מקומם של בעלי תשובה: להציב את הרווח הנדרש, להודיע לכל 'מלא' על ריקנותו.
תנועת התשובה משמשת סמן לתופעה רחבה המשותפת לכלל החברה הישראלית. התשובה מבטאת את הכמיהה האנושית לחידוש, להיות משהו אחר, לברוא עולם חדש טוב יותר, להיות באמת. השאלה כעת היא האם בידי בעלי התשובה לצאת ממקומם כחלק מתופעה לעבר מקומם כמוביליה של תופעה.
לידים
בעל תשובה מגלם יחס אמביוולנטי. מחד גיסא, ככל אדם גם הוא מבקש לעצמו 'הוויה' שתספק מילוי ומענה. מאידך גיסא, הוא גם מודע לכך שערגתו לשורש רוחני יונקת מן התלישות. הוא גם כמה לפשר ולמשמעות הממלאים מילוי רוחני וגשמי, וגם מבין שהחושך הוא חלק בלתי נפרד מן האור. אצל בעלי תשובה, השאלה ולא התשובה היא שאמורה לסמן את נקודת המוצא לחיים
בעלי תשובה רבים מצאו עולם דתי בעל מערכת ערכים שחלקם אינם מקובלים עליהם: ההבדלים שבין ספרדים לאשכנזים; היחס המזלזל כלפי חילונים; קיבוע וניוון מחשבתי; "מלאות" דתית מופרזת המתאפיינת בעיקר בהעדר ביקורת עצמית – כל אלו העלו תהיות לא פשוטות, והביאו להבנה שנדרש בידול
ייחודם העיקרי של בעלי תשובה טמון ביכולת שלהם להכיל עולמות מנוגדים. אדם שנולד חילוני והפך לדתי הוא אדם שמכיל מורכבות. מורכבותו מאפשרת לו להבין מגוון רחב יחסית של ניגודיה של החברה היהודית והישראלית. כוחות מנוגדים של אמונה וכפירה, חרדיות וישראליות, צניעות ופריצות, הכנעה וחירות, הם חלק אינטגרלי מעולמו וממהותו
