מחריג לנורמטיבי/ יוסקה אחיטוב
הערות למאמרו של הרב מרדכי גפני
מאמרו של הרב מרדכי גפני המונח לפנינו הוא קריאה לא שגרתית למהפך במארג העמדות של אדם דתי כלפי המסורת הדתית. לשם כך הוא מנצל מימרות אחדות בחז"ל בעלות חזות פרדוכסלית והופך אותן לאבן פינה ולתשתית שעליהן הוא מבקש לסמוך את קריאתו ל"גישה מחודשת להלכה", תוך גיוס מאמריהם של ר' חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, של ר' מרדכי יוסף מאיזביצא בעל "מי השילוח", ושל תלמידו ר' צדוק הכהן. גישה מחודשת זו עולה בקנה אחד עם רטוריקה אופיינית שבה יש גודש של שימוש באוצר מונחים הלקוחים מעולם הרגשות הרווחים בקרב בני נוער רבים בימינו. ברטוריקה זו מרבים להשתמש במילים כמו אהבה, בטחון אישי, ודאות, ספק, חירות אותנטית, ממלכת אי הודאות, אינטרסים של האגו, העונג שבוודאות, וכיוצא בהן. רטוריקה זו רחוקה מהרטוריקה של בעלי המקורות שעליהם הוא כביכול מסתמך. מאמרו מסתכם בטענה הפסיכו-תיאולוגית כי מי שהולך בנתיב ההלכה מסוגל "לשמוע את הקול האלוהי הפנימי, שעשוי לקרוא [לו] להתעלות עליה", וש"האפשרות המקודשת לשמוע ולהיענות לקול גבוה מההלכה, מנקה ומטהרת את ההלכה עצמה". מתוך זיקה לר' צדוק הכהן, טוען הרב מרדכי גפני כי מי ש"מגיע לרמה הגבוהה ביותר של מודעות רוחנית", "נעשה מודע לחלוטין לכך שאלוהים פועל דרכו", ואז עבודת אלוהים "נמצאת לגמרי מעבר לשפת הציות והעונש".
רטוריקה שהיא זרה למקור, בדומה לתרגום קלוקל, עלולה ליצור פריזמה מעוותת ולשחרר את הכותב מאחריות כלפי הטקסט שעליו הוא מסתמך. אכן, כך נהגו חז"ל וכך נוהגים דרשנים מאז ומעולם. הדרשן איננו מחוייב ל"פשט" הכתובים, ומותר אפילו להעיז ולומר כי דווקא שחרורו ממחויבות למשמעות הסמנטית המקובלת של הכתובים על רקע הזמן והמקום שבו הם נכתבו, היא המעניקה לו כוח יצירה שלעיתים היא מפתיעה ונועזת בחידושה. שימו נא לב כיצד דורש בעל "מי השילוח" את שתי המילים התמימות: "ויחנו באובות" שהביא בפנינו הרב גפני. כללי משחק דרשניים אלה הם מקובלים ולפיכך הם משחררים את הדרשן גם מהחובה להעיר לקורא על סטייתו מהפשט. "זכויות" אלה אינן שמורות לכותב בן ימינו. הוא רשאי כמובן לכתוב בשם עצמו, והוא גם רשאי ל"דרוש" את מקורותיו ולהטות אותם למטרותיו בתנאי שיעמיד את הקורא על ההטיה שהוא עושה למקורותיו, שמא יגזור לעצמו סמכות מדומה מהאסמכתאות שהוא מצטט.
הערתי המתודולוגית השנייה נוגעת למעשה ההכללה של מקור חריג והפיכתו לבנין אב נורמטיבי. שימוש במתודה זו יכול להוליך, למשל, את מי שמעונין בכך להפוך את הלכת "קנאין פוגעין בו" לנורמה כוללת, או את האופציה הנתונה כש"השעה צריכה לכך" להיתר כולל להפר את כללי הפרוצדורה המשפטית המקובלת ולהפוך את קערת שורת הדין על פיה.
אני מבקש בהערותיי להלן להתייחס בקצרה לאסמכתאות שעליהן מתבסס הרב מרדכי גפני, ולאחר מכן לתאר את קרקע הגידול שמסוגלת להצמיח טענות ועמדות כאלה.
א.
לאחרונה יצא לאור ספרו החדש של פרופ' נחום רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים וכדרכו בחיבוריו הרבים, הוא כלל בו דיון מקיף וממצה של כל המקורות ההלכתיים וההגותיים העוסקים בסוגיית עבירה לשמה ובשאלה הכללית של הגדרת מטרה ראויה לדחיית הלכה ושורת הדין. כל המקורות המובאים במאמרו של הרב גפני מצויים בו ונידונים על רקע תקופתם ומקומם, תוך שמירת הפרופורציות הראויות להן. אמנם צפוי שנקודת מבטו של משפטן תהיה שונה מזו של הוגה דעות, ועם זאת הקורא בספר זה יחוש מהרה בהטיה שעושה הרב גפני למקורותיו. בין השאר יתברר כי אי אפשר לומר שהרעיון הזה נדחק לקרן זווית בימי הביניים.
1. המקורות התלמודיים והרב שמואלביץ
שלוש הדוגמאות התלמודיות של עבירה לשמה; יעל, בנות לוט ותמר, מציגות חטאים בתחום המיני למען מטרה כללית שנחשבת חשובה יותר. לפיכך הן שימשו בנין אב למקרים שהאדם עומד אל מול הכרעות בדילמות הלכתיות ומוסריות שונות, והמבקש דוגמאות לכך ימצאם בספרו של רקובר.
הרב חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, אכן מדבר על "החסד הגדול שעשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם תורה שמראה לאדם את דרכו הברורה". הרב גפני מוצא צורך לנסח את לשונו, הברורה מצד עצמה, בפרפרזה הבאה: "מתנת האהבה העיקרית שהעניק אלוהים לאנושות היא מתת הוודאות דרך התורה". גם אם נקבל את התרגום הפרפרטי של ה"חסד האלוהי" אצל הרב שמואלביץ ל"מתנת אהבה" ואת "ישראל" ל"אנושות", עדיין אינני מוצא בדברי הרב שמואלביץ המקוריים אסמכתא להמשך הפרפרזה של גפני: "עבירה לשמה משמעה שאני אוהב את אלוהים ואת הקהילה כל כך, שאני נכון לסכן את בטחוני האישי הרוחני למענם". העילה האפשרית לעבירה לשמה לפי דברי הרב שמואלביץ, איננה מזכירה לא את 'אהבת האל' ולא את 'אהבת הקהילה'. לדידו של הרב שמואלביץ, אדם עלול להתיר לעצמו לעבור עבירה אם הוא סבור "שיתקן תיקונים גדולים בכל העולמות ע"י מעשה איסור", והרב שמואלביץ מגביל את ההיתר לבצע את האיסור אם יש חשש כלשהו, אפילו בלתי מודע, לקבלת טובה הנאה כלשהי ממעשה העבירה. זהו חשש אופייני לשיח של בעלי המוסר. סיטואציה של "אי ודאות" היחידה שעליה מדבר הרב שמואלביץ היא במקרים ש"אין הדין הפסוק בשו"ע פותר", והיא רחוקה ממושג "אי הודאות" או מסיכון "הבטחון האישי הרוחני" שעליה מדבר הרב גפני. בפילוסופיה המודרנית מדברים על החוויה הקיומית האנושית של אי הודאות, ועל חוסר יכולתו העקרונית של האדם באשר הוא אדם להתיימר לדעת את רצונו של האל. במאמר שלפנינו לא הובהרה בדיוק טיבה של "ממלכת אי הודאות" שעליה מדבר הרב גפני. אני מניח שהיא הובהרה יותר בספרו ספק. אבל בין כך ובין כך היא רחוקה מרחק רב ממה שניתן לגזור מהמקורות שהביא לפנינו.
2. עבדות וחירות.
הדיון בשאלה עד כמה יש בקבלת עול מצוות משום קבלת עבדות, והאם אכן אי אפשר למצוא את מרכיב החירות אלא במקרים של "עבירה לשמה" – יכול להיות דיון מעניין וחשוב כשלעצמו. הרב גפני קיבל כנתון את תפיסתו השלילית של שפינוזה. כנגדה ניתן כידוע להציג עמדות אחרות, ולמוֹתר להזכיר את דברי חז"ל ("אל תקרי חרות אלא חירות") ואין כאן המקום לפתח את הדיון הזה.
אני מסכים עם מסקנתו של הרב גפני כי "ההלכה איננה מספקת ודאות מוחלטת". אבל זהו מצבה האובייקטיבי של כל מערכת משפט באשר היא, כפי שכבר עמד על כך אריסטו וכפי שהרמב"ם יישם הכרה זו על התורה. אף סוגיה זו רחוקה מן ההטיה הסובייקטיבית-אינדיווידואלית שהרב גפני מטה אותה אל עבר ה"מקדש הפנימי שלנו של תובנה ואינטואיציות קדושות".
3. עבירה לשמה אצל הרב גפני גם אם לא הופרו חוקי ההלכה.
דרכו של הרב גפני על המסלול של 'ודאות' ו'ספק' הוליכה אותו, כמעט בעל כורחו, לנסח בסוף מאמרו משפט פרדוכסלי ש"חשיבות העבירה לשמה מושגת גם אם לא הופרו חוקי ההלכה". בלשון העם לפנינו "הפוך על הפוך". הרב גפני מגיע למסקנה כי ה"עבירה לשמה" היא כל התנהגות מתוך חירות פנימית, ומתוך הכרה פנימית ב"קולו של אלוהים". בנקודה זו היינו יכולים לפתוח דיון מרתק ולחזור מחדש לדיון על עמדתו של שפינוזה אל מול עמדתם של הוגים אחרים המדברים על חוויית החירות של מי שמקבל עליו עול מצוות. במקרה זה הייתי רואה בשימוש במושג 'עבירה לשמה' אולי תחבולה לגירוי לדיון, בעוד שכל שימוש אחר במושג זה הוא דרשנות, שעל אופייה הערתי לעיל.
ב.
1. מאז ומעולם צפוי מתח בין תנועות ויחידים שעולמם הדתי בנוי בעיקרו על חוויה דתית ובין מי שאין לו אלא ד' אמות של הלכה. אנו עדים למתח כזה החל בחסידים ואנשי מעשה כמו חוני המעגל, שננזף על ידי שמעון בן שטח ("אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי"), ועד לתנועת החסידות הבעש"טיאנית, שננזפה על ידי המתנגדים ובראשם ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, שחששו מפני פריצת המסגרות ההלכתיות על ידה, ואוימו אף הם בנידוי. העלאת ערך הדבקות לראש סולם הערכים הדתיים והתניית קיום מצוות במוכנית הנפשית של האדם לכוון את הכוונות הראויות לשם שמים, מאיימות הן על סדרי לימוד התורה והן על ההקפדה לשמירת המצוות לפרטיהן. ר' חיים מוולוז'ין ראה בה תעלול מסוכן של היצר הרע(!) "המתחפש בכל מיני תחבולות", ומנסה לפתות את האדם "שכל עיקר העבודה הוא שיהיה רק לשם שמים, וגם עון וחטא למצוה יחשב, אם הוא לשם שמים לתיקון איזה ענין… וגדולה עבירה לשמה." וכבר העמידנו חוקר החסידות מנדל פייקאז' על המגמות הרדיקליות בראשית החסידות כמו גם על המעבר לשמרנות החל במחצית המאה התשע עשרה. והדברים ארוכים.
2. האורתודוכסיה על כל גווניה, כולל האורתודוכסיה המודרנית העצימה את מושג ההלכה והעניקה לה מקום ראשון כמאפיין זהות ייחודי, שיש בו יכולת להדיר קבוצות וחוגים אחרים המחפשים את דרכם שלהם לחיים יהודיים משמעותיים, ללא הצהרה על מחויבות טוטאלית להלכה ולסמכויות רבניות מסורתיות. בתהליך העצמה זה הועמד מושג ההלכה בעיקר על היבטים פורמליים-לגאליסטיים.
3. תהליך זה של העצמת מושג ההלכה הלך והתפתח לא רק מהכיוון הסוציולוגי -תרבותי ומחמת האיום של הרפורמה וההשכלה, אלא גם מכוח תובנות פילוסופיות בנות זמננו שהבהירו את חוסר המובנות של היגדים דתיים, מבחינה זו, שהם אינם יכולים לשמש אמצעי לביטוי טענות. שיקולים אלה הותירו דווקא את ההלכה וקיום המצוות כביטוי היחיד האפשרי של האמונה הדתית. די אם נזכיר לקוראים את עמדותיו של ישעיה ליבוביץ המנוח ואת ההבהרות החשובות שסיפק לנו אליעזר גולדמן.
4. על סיפה של תקופתנו הולכים ומתרחשים שינויים והתפתחויות מרתקות נוספות במלֵאות של החיים הדתיים. הולכים ומתעצבים סגנונות שונים. חלקם מונעים דווקא על ידי חיפוש וכמיהה למרכיב החווייתי בעבודת ה'. תנועות ניאו-חסידיות ואחרות משלבות מרכיבים שונים מן הקבלה המתעוררת לתחייה ומזמינות את המצטרפים אליהם להתחבר אל עולמות עליונים. תנועות אחרות מושפעות יותר מקבלה עממית, ואחרות משלבות גם השפעות והשראה מהמזרח. רובן מפתחות טכניקות שונות של תהליכי הפנמה רוחנית אישית, ובסך הכל גובר משקלה של האוטונומיה של היחיד. הולכת ונוצרת שפה רוחנית יהודית שמתיימרת להיות משותפת לדתיים ולחילונים, שכובשת לה מקום גדל והולך מנקודת המבט המורכבת של הלגיטימיות של הגדרות שונות של הזהות היהודית. תודעה זו מחלחלת גם אל תוך חוגים אורתודוקסיים מסוימים, ואלה נדרשים לרה-אינטרפרטציה של זהותם שלהם. הגבולות הקשוחים של פנים וחוץ ביהדות של זמננו הולכים ומיטשטשים, וממילא הולך ונחלש תפקידו ותיפקודו של מושג ההלכה כשומר החותם הבלעדי. התהליכים הללו הם בעיצומם וטרם ניתן למצות אותן.
דומה שמאמרו של הרב גפני, המשקף כמיהה לריענון ולהתחדשות דתית, מייצג את אחד הגידולים של קרקע זו, שראוי להתבונן בו ולהתמודד עמו.
