מינוי הדיינים – מדינה ציונית או מדינה
חרדית?
ח"כ
ניסן סלומינסקי
ניסן סלומינסקי הוא חבר כנסת מטעם סיעת
"האיחוד הלאומי – מפד"ל", חבר בוועדה למינוי דיינים ובוועדת הכספים
של הכנסת.
מחשבות ומסקנות בתום המאבק
הפוליטי והפרלמנטרי למינוי הדיינים, שהסתיים לפני שבועות אחדים לאחר תהליך ארוך
ומפרך.
פתיחה
אנו נמצאים
בעיצומו של מאבק על דמותה היהודית של המדינה. האם היא תשמור על אופייה הממלכתי, על
פי תפיסת הציונות הדתית, או שמא היא תהפוך לחרדית, והציונות הדתית, על תפיסתה
הממלכתית, תידחק לקרן זווית?
האם הרבנות הראשית לישראל תהיה ממלכתית או חרדית? האם בשנת
השמיטה תפעל המדינה באופן ממלכתי, או על פי התפיסה החרדית? האם יפעלו בה חינוך ממלכתי
וחינוך ממלכתי-דתי, או חינוך ממלכתי וחינוך חרדי בלבד? האם מערכת בתי הדין תהיה
ממלכתית-דתית או חרדית? אם לא נתעורר בזמן נמצא עצמנו במדינה שמערכותיה ודמותה
היהודית יהיו חרדיות בלבד! המאבק בנושא מינויי הדיינים ממחיש לדעתי את המאבק הגדול
והאמיתי, המתנהל מתחת לפני השטח וקצת מעליו.
*
* *
שואת יהודי אירופה
גרמה לחלק מהישיבות הליטאיות לעבור לישראל ולהמשיך בלימוד התורה במתכונת
הליטאית-חרדית. הקמת המדינה ושילוב מערכת בתי הדין הרבניים בתוכה חייבו איוש של בתי
הדין. עולם התורה של הציונות הדתית רק התחיל להתפתח, וטבעי היה שרוב הרבנים
והדיינים ייבחרו מהעולם החרדי. יו"ר
הוועדה למינוי דיינים היה אז שר הדתות, ובדרך כלל הוא היה איש המפד"ל והיה
בוועדה רוב ציוני. למרבה האירוניה, דווקא בעבר, כשהייתה "לנו" אפשרות
למנות, לא היה את מי למנות, ועכשיו, כשיש לנו מועמדים בשפע, איבדנו את הרוב
בוועדה.
בשנים אלה עוצבו פניו ואופיו של "בית הדין", המונה
86 דיינים בבתי-הדין האזוריים (המקבילים לבתי המשפט המחוזיים), ושבעה דיינים בבית הדין
הגדול (המקביל לבית המשפט העליון). בשנת 2003, עת נכנסתי לכנסת ונבחרתי לוועדה
למינוי דיינים, היו בכל מערכת בתי הדין רק 15 דיינים המשתייכים לציונות הדתית, שהם
כ-17% בלבד! וזאת 55 שנה לאחר הקמת המדינה!
שלוש סיבות
מרכזיות גרמו לי לפעול ולהיאבק לשינוי המצב:
א.
מאז הקמת המדינה הוקמו בארץ 60 ישיבות
גבוהות "ציוניות" (ישיבות הסדר וישיבות לאומיות), 15 מכינות קדם-צבאיות,
עשרות רבות של "כוללים" לרבנות ולדיינות, ועוד מסגרות רבות ללימוד תורה.
קם עולם תורה ענק של הציונות-הדתית, המשתווה לעולם התורה החרדי, ויכול להתחרות בו,
הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית.
ב.
עולם התורה החרדי מתחרד ומקצין, והרוח
הנושבת בו היא רוח של הקפדה והחמרה. (אמנם ייתכן הבדל בין חסידים לליטאים בעניין
זה, אך הוא אינו בא לידי ביטוי במינוי הדיינים, ולמעשה הכול מתנהל על פי הרב שלום אלישיב).
עולם התורה הציוני-דתי משולב עם הציבור הרחב, אנשיו משרתים בצבא, חיים בעיירות
הפיתוח, פועלים בשכונות המצוקה, ומרגישים את הבעיות של החברה הישראלית. חינוכם התורני
הוא למצוא, במסגרת ההלכה, את הדרכים
לפתור בעיות, ולא ליצור בעיות. העיקרון "גדול כוח דהיתרא" (גדול וחשוב הכוח
להתיר ולפתור) הוא אחד העקרונות החשובים שלהם.
ג.
על פי החוק, מעמדם של בתי הדין שווה לזה
של בתי המשפט; דיין מקביל לשופט ודיין בבית הדין הגדול מקביל לשופט בבית המשפט
העליון. ובכל זאת, מעמד בתי המשפט ושופטיו הוא מעמד רם ומכובד, ואילו בתי הדין
נמצאים בשפל גדול, בלי כבוד ובלי הדר. רבים בציבור אף עוינים אותם. לפעמים הם מתנהלים
כמו "שטיבלעך" – הדיונים לא תמיד מתחילים בזמן, חלק מהדיינים לא תמיד
מגיעים, והיחס לבעלי הדין ולמשפחותיהם לא תמיד ידידותי. (מדובר על חלק מהדיינים ולא על כולם; יש דיינים
מצוינים…). הערכתי הייתה כי דייני הציונות הדתית מודעים הרבה יותר למוסר עבודה,
חיים את הציבור הרחב ומבינים את המנטליות שלו ואת בעיותיו, וממילא ידידותיים יותר לבעלי
הדין ולמשפחותיהם, וכי הם מסוגלים להחזיר את ההוד וההדר והעוצמה לבתי הדין.
לאור זאת, מסקנתי הייתה שיש צורך בעירוי דם
רציני למערכת בתי הדין, ושבמקום להרחיק את הציבור, יש לקרב אותו ולחבב עליו את
המשפט העברי. אולם לצערי, נציגי החרדים רצו לשמר ולקבע את המצב הקיים ולמנוע כל
שינוי וחידוש. בשנת 2004 התעורר צורך במינוי של שישה דיינים. על פי החוק, את הוועדה
למינוי דיינים – בדיוק כמו את הוועדה למינוי שופטים – מרכיבים שני נציגי הממשלה (שר
המשפטים משמש יו"ר הוועדה), שני נציגי הכנסת, שני נציגי לשכת עורכי הדין, שני
נציגי בית הדין הגדול, נשיא בית הדין הגדול ונשיא מועצת הרבנות הראשית. בסך הכול
עשרה חברים (הרב הראשי, יונה מצגר, השתתף בוועדה רק בהתחלה, עד שהחליט להשעות את
עצמו בעקבות הודעת היועץ המשפטי; מאז פועלת הוועדה בהרכב של תשעה חברים). לקראת
כינוס הוועדה התראיינו בוועדה למינוי דיינים ובוועדות המשנה 130 מועמדים בעלי כושר
לדיינות, ומתוכם היינו צריכים לבחור שישה דיינים.
יומיים
לפני כינוס הוועדה נודע לי כי נציגי החרדים ("הליטאים") וש"ס היושבים
בוועדה סיכמו ביניהם בחשאי לבחור שישה דיינים, אך
ורק חרדים – שלושה חרדים ליטאים ושלושה אנשי ש"ס. שיחותיי איתם לא הועילו,
ותשובתם הייתה: "כך הורו לנו הרבנים". מחוסר ברירה נאלצנו ליצור
"גוש חוסם" בוועדה (יו"ר הוועדה – טומי לפיד, השרה ציפי לבני, שני נציגי
עורכי הדין ואנוכי, נציג הכנסת, מול שני הרבנים הראשיים, שני נציגי בית הדין הגדול
וח"כ אלי ישי, הנציג השני מן הכנסת). לבסוף הם רשמו בפתק ההצבעה אך ורק
דיינים חרדים! נוצר תיקו, והישיבה הסתיימה בלי תוצאות.
מאז הבינו כל שרי המשפטים שנציגי החרדים
אכן רוצים לחטוף הכול ולהנציח את המצב הקיים, ולכן הודיעו שהוועדה לא תכונס עד
שנגיע להבנות ולחלוקה צודקת. הגירוש מגוש קטיף גרם לשינויים פוליטיים – המפד"ל
יצאה מהקואליציה, ש"ס נכנסה אליה, וממילא הרכב הוועדה למינוי דיינים השתנה. השר
ישי נבחר – על פי דרישתו – לשמש נציג הממשלה בוועדה, כך שמתוך תשעת חברי הוועדה, חמישה
משתייכים לגוש "חרדים (ליטאים) –ש"ס", ורק ארבעה רוצים בשינויים!
היותם של החרדים וש"ס רוב בוועדה וישיבתם בקואליציה, בעוד אנו באופוזיציה,
הגדילה את תיאבונם. בינתיים פרשו עוד דיינים מבתי הדין, והיה צריך למנות תשעה דיינים
חדשים, ואחר כך 12 דיינים. החרדים תבעו לקבוע את זהותם של כל ה-12! ושוב, שרי
המשפטים, המשמשים יושבי הראש בוועדה, סירבו לכנס את הוועדה עד שנגיע להבנות!
כניסתו של השר דניאל פרידמן למשרד המשפטים שינתה את התמונה.
למרות רצונו להביא לשינויים בבתי הדין ולמרות הבנתו כי חייבים למנות דיינים מהציונות
הדתית, החליט פרידמן על כינוס הוועדה. פניתי אליו והבהרתי לו כי מהרגע שהוועדה
תכונס הוא צפוי לאבד את עיקר כוחו, כי זכות ההצבעה שלו תשווה לכל אחד אחר מיושבי
הוועדה, שבה יש לחרדים רוב של חמישה מול ארבעה, וכי הם רוצים למנות רק דיינים
חרדים; אך כל הסבריי לא הועילו. בינתיים גדל מספר המועמדים מ-130 ל-200 בעלי כושר
לדיינות, ומספר הדיינים הדרושים הוסיף לגדול – מ-12 ל-15.
בדיונים שהתקיימו מאז טענתי כמה טענות:
א.
עולם התורה הציוני-דתי גדול מבחינה כמותית
ומבחינה איכותית לפחות כעולם התורה החרדי.
ב.
ישנם שלושה סוגים של בתי מדרש: חרדי,
ספרדי וציוני-דתי, וכל בית מדרש צריך לקבל ייצוג הולם – שליש ממכסת הדיינים.
ג.
כל בית מדרש יציע את המועמדים שלו
בעצמו.
למרבה הצער, טענותיי
נדחו בזו אחר זו, וההסבר היה ש"זו ההוראה שקיבלנו מבית הרב". זה המקום
לציין כי בניגוד לקביעת החוק ובניגוד למקובל בוועדה למינוי שופטים – שעל פיהם כל
חבר ועדה נחשב סוברני וחייב להחליט בעצמו ועל פי שיקול דעתו – בהליך מינוי הדיינים
חברי הוועדה החרדים אינם פועלים מתוקף שיקול דעתם, אלא בכפוף להנחיות מחצרו של הרב
אלישיב ומבית הרב עובדיה יוסף.
בשלב הזה התחלנו להפעיל
לחץ מסיבי על שר המשפטים ועל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר. הלחץ עזר בכך שהסכימו
לזרוק לנו "פירורים" – רק שניים מתוך ה-15 ובנוסף לכך, שהם יקבעו את
זהותם. הוועדה כונסה בלא הסכמות, ובהתייעצות עם חבריי, עו"ד אלי שמואליאן
ועו"ד שרון שנהב – שעימם פעלתי בעצה אחת לאורך כל הדרך – הודענו שבמצב זה, של
חוסר יושר וצדק, נסרב להשתתף במקסם השווא הזה, ועזבנו לפני קיום ההצבעות! לאחר
עזיבתנו חילק השר ישי לחברי הוועדה הנותרים, החרדים ואנשי ש"ס, את רשימת 15
הדיינים (עד אז אפילו חבריי הוועדה עצמם לא הכירו את רשימת השמות…). בסופו של
דבר, הם נבחרו כמעט פה אחד, בבחינת "כזה ראה וקדש", בהצבעה
"אישית" ו"חשאית"! שר המשפטים השתתף בהצבעה, אך הצבעתו הייתה
שונה.
***
הליך בחירת הדיינים נעשה מתחילתו מתוך זלזול
בתקנות ובחוק. לאחר שנחשפנו לרשימת שמותיהם של הדיינים התברר שישנם גם פגמים
מהותיים בהליך, לרבות 'קשרים במקום כישורים'. מאחר שחברי הוועדה האחרים החליטו לנצל
את הרוב הקטן שהיה להם באופן בוטה ודורסני, ומאחר שאפילו עזיבתם של שליש מחברי הוועדה
לפני ההצבעה והסתייגותו הנמרצת של חבר נוסף לא הדליקה נורה אדומה, נאלצנו להמשיך
את מאבקנו במישור אחר. סייענו לשלשה גופים שהגישו בג"צ נגד הוועדה הן במישור
הטכני – ובו פירוט הליקויים הטכניים – הן במישור המהותי: ארגון רבני "צוהר",
תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה", ולשכת עורכי הדין.
כמעט לא קרה שהיועץ
המשפטי לממשלה או בג"צ התערבו בהחלטות של ועדה סטטוטורית. במקרה שלנו, הנושא
אפילו לא הגיע לדיון בבג"צ. היועץ המשפטי, שקרא את העתירות, פסל מיד את בחירת
הוועדה והורה להתחיל את כל ההליך מחדש, לרבות עבודתן של ועדות המשנה, כלומר לראיין
מחדש את כל 200 המועמדים. כמו כן ציין היועץ המשפטי כי ההליך הטכני כל כך לקוי,
שרק בגינו הוא פוסל את כל ההליך, והוא לא התייחס, בינתיים, לטענות המהותיות. לאור
החלטת היועץ המשפטי החל מחדש הליך הבחירה. בינתיים התפנו עוד שני תקנים. כלומר, בסך
הכול 17 מקומות. לוּ רצו בכך הצדדים, התוספת הזו הייתה עשויה לפתור את המחלוקת. בין
15 הדיינים שנבחרו ונפסלו היו שישה חרדים (ליטאים), שישה מש"ס ושלושה מהציונות-הדתית.
אם לשני התקנים היו מתמנים שני דיינים מהציונות הדתית, היינו מגיעים לחמישה – חלוקה
כמעט שווה. אלא שתאבונם של החרדים אינו יודע שובעה, והם דרשו גם את שני המקומות
הנוספים! שר המשפטים הוכה בתדהמה, אנשי התורה מש"ס לא האמינו למשמע אוזנם, אבל
השר ישי דווקא תמך בדרישה המבישה הזו, ושוב חזרנו למאבק. עתה עבר הוויכוח הנוקב גם
לחצרה של ש"ס, בין אנשי התורה שתמכו בעמדתנו, ובין השר ישי, שתמך בחרדים.
שר המשפטים, שלא
רגיל כנראה לתוהו ובוהו כזה, ניסה להציל את המצב על ידי הוספת שני תקנים – בסך
הכול 19 תקנים, ובתנאי שתוספת זו תפתור את הנושא (התוספת הזו היא על חשבון פרישתם של
עוד שני דיינים בשנה הבאה). אולם התיאבון רק הלך וגדל. השר ישי רצה בתחילה להעניק את
שני התקנים האלה לש"ס (שכן, אם החרדים קיבלו עוד שני תקנים, ולהם יש רק נציג
אחד בוועדה, מדוע ש"ס – שיש לה ארבעה נציגים בוועדה – לא תקבל גם היא עוד שני
דיינים?!). התדהמה הייתה כל כך גדולה, עד שלבסוף הוסכם שדיין אחד מהתוספת השנייה
יהיה מש"ס ודיין אחד מזרם הציונות הדתית, בתנאי שהשניים מהתוספת הראשונה יינתנו
לחרדים (הליטאים) (הפחד מהחרדים – אפקט "דרעי-הרב ש"ך" – והאיום בדבר
נתק אפשרי בין הרב אלישיב לרב עובדיה המשיך להשפיע על השר ישי).
מובן שדחיתי את ההצעה
המבישה הזו, ובאווירה זו התכנסה הוועדה בי"ב תשרי התשס"ח, 24.9.07,
לבחירת 19 דיינים. בעצה אחת עם חבריי בוועדה הודעתי שאם זו תהא ההצעה, אנו נפרוש מהדיונים.
הלחץ של רבני ש"ס על הרב עובדיה היה גדול, וגם השר ישי הבין שפיצוץ נוסף של
הישיבה יגרום ל"חילול ה'" עצום ולעיכוב במינוי הדיינים, כאשר בתי הדין,
ש-20% מהרכבם חסר, קורסים תחת נטל העבודה. לבסוף הגענו להצעה מוסכמת: הזרם הציוני-דתי
יקבל חמישה דיינים ועוד שני דיינים שאמנם אינם חובשים כיפה סרוגה, אך תפיסת עולמם היא
"כשלנו", ופסיקתם היא ברוח העיקרון "גדול כוח דהיתרא" (אחד
מהם אף שימש ר"מ בישיבת הסדר). ישיבת הוועדה חודשה, והדיינים נבחרו בה כמעט
פה אחד! חשוב להדגיש שבאומרי "שלנו" או "הציונות הדתית", אין
הכוונה לחלוקת שלל או לחלוקה מגזרית, אלא לתפיסת העולם הציונית-דתית ולעקרונות
הפסיקה המקובלים בה, וכיו"ב.
* * *
סיכומו של
דבר: מאבק של ארבע שנים הסתיים, והרכבי בתי הדין הושלמו. עם זאת, לדעתי, כיום ברורים
לכולם כמה דברים:
- עולם התורה והפסיקה
של הציונות הדתית הוא עצום – הן מבחינה כמותית, הן מבחינה איכותית. 50% מהמועמדים
שקיבלו את הדירוג המקסימלי בוועדה הם בני הזרם הציוני- דתי, ואילו ב-50% האחרים
מתחלקים החרדים (הליטאים) וש"ס. - בעתיד לא תוכל
הוועדה למנות דיינים בלי להתחשב במידה משמעותית במועמדי הציונות הדתית. - חלה קרבה גדולה
מאוד בין עולם התורה של ש"ס לעולם התורה של הציונות הדתית, והקִרבה
ההלכתית בינינו הרבה יותר גדולה מן הקִרבה בין ש"ס לחרדים הליטאים. - סיימנו את
המאבק עם מינוי של חמישה דיינים מן הציונות הדתית ממש, ועוד שני דיינים הקרובים
אלינו בדרכם, מבחינה הלכתית ומבחינה רעיונית.
השינוי
המיוחל בבתי הדין – הן בדרכי הפסיקה, הן בהתנהלות – עדיין לא מומש במלואו, אבל אנו
עדים בכל זאת לשינוי, ואי"ה הוא ילך ויגבר.
