"מי אנחנו?" – שאלה אחת, כמה
תשובות
יונתן
בן הראש
סקירה בעקבות הכנס "בין
חרד"לים לקונסרבדוקסים" – על טשטוש וחידוד גבולות בציונות הדתית
בשבת "בראשית"
התכנסו חברי תנועת "נאמני תורה ועבודה" לשבת קהילתית. בשבת התקיימו
שיעורים רבים, ולכולם הגיע קהל רב. שיאם של האירועים היה בדיון החותם של השבת, שהתקיים
במכון הרטמן והתמקד בשאלה: "האם עוד אורתודוקסים אנחנו?". את הפאנל הנחה
העיתונאי יאיר שלג, והשתתפו בו (הרב) ד"ר אריאל פיקאר, ד"ר משה מאיר ופרופ' אליס שלווי. בדיון נשמעו
אמירות חדשניות ומרתקות, ובדברים שלהלן ברצוני לסקור שתי עמדות קוטביות שהועלו בו –
עמדתו של ד"ר אריאל פיקאר ועמדתו של ד"ר משה מאיר. לדעתי אפשר לראות בהן
שתי תשובות אפשריות לשאלה שסביבה התנהל הדיון.
* * *
השאלה המרכזית
שריחפה באוויר לאורך הדיון כולו הייתה: מיהו אותו "ציבור" שהדיון נסב סביבו?
נראה שגם בתום הערב לא היה אפשר להכריע בשאלה זו. האם מדובר באלה שמזהים עצמם עם
תנועת "נאמני תורה ועבודה"? בקהל קוראי "דעות"? בציבור הדתי הירושלמי
המתגורר בשכונות בקעה וקטמון? ובכלל, האם ציבור זה מגדיר עצמו חלק ממשפחת
"הציונות הדתית", או שמא עדיפה עליו ההגדרה השאולה מיהדות צפון אמריקה –
"אורתודוקסיה מודרנית"? ואולי, כפי שנרמז בכותרת הפאנל, התרחק הציבור הזה
מכל הגדרה "אורתודוקסית-דתית" כלשהי, והוא אינו מעוניין עוד לשייך עצמו
עם מעגל זהותי-דתי כזה או אחר? הקהל שנכח בדיון התלבט בין התשובות השונות שהעלו הדוברים,
ונראה כי השאלה נותרה פתוחה.
עמדתו של אריאל פיקאר בשאלה זו הייתה
ברורה: על אף שמבחינה חברתית הוא שייך לקהילה הציונית-דתית, הוא אינו מזדהה עם
השקפת עולמה, הן הדתית הן הלאומית. פיקאר סבור שאט-אט הולכת ונרקמת לה קהילה
אלטרנטיבית, והגיע הזמן להפסיק לבחון כל העת מה הזרם המרכזי של הציונות הדתית חושב
עלינו ואילו רבנים "מאשרים" או "מחרימים" את בחירותינו. לדבריו,
דעתם של אלה המכונים "גדולי הרבנים" בציונות הדתית אינה רלוונטית לגבי
חלקים הולכים וגדלים של הציבור ואינה משפיעה על צעדיו.
משה מאיר הביע עמדה הפוכה. לדעתו, תהא זו טעות חמורה להתנתק מן המעגל הזהותי
הרחב של "הצינות הדתית". מחירה של התנתקות כזו גבוה מדיי, והוא אינו
מוכן לשלם אותו. לדבריו, מחירה של בחירה זו הוא ויתור על הפנייה לציבור רחב המצוי
בקהילות שונות בכל רחבי הארץ, מזוהה עם הציונות הדתית, ומחפש קול דתי שונה מן הקו
החרד"לי המרכזי ששולט היום בכיפה. מאיר הוסיף כי ציבור רחב הנמנה עם "הגרעין
הקשה" של הציונות הדתית, ומתגורר ברבים מן היישובים ביהודה ושומרון, מחפש את
הזהות הדתית האלטרנטיבית שאנו יכולים להציע. אמירה דומה השמיע מאיר בנוגע לקשר עם
תנועת הנוער "בני עקיבא", שהוא מוסיף לראות בה תנועת הנוער המרכזית של
הציונות הדתית על כל גווניה. מאיר טוען כי יש לפעול ולהשפיע בתוך "בני
עקיבא" כדי שהתנועה לא תושפע רק מן הדתיות החרד"לית הקיצונית, ויישמע בה
גם קול של דתיות פתוחה וסובלנית יותר.
פיקאר אינו שותף לדעתו של מאיר בסוגיית הקשר עם "בני עקיבא".
לדעתו, לא צריך להיות לנו עניין מיוחד בהשפעה על הנעשה בתנועה. "נראה שההכרעה
כבר נפלה, ולא אנו נכריע את הכף לצד זה או אחר", כלשונו. לטענתו של פיקאר,
הנוער הוא שצריך להכריע באיזה אופן הוא מעוניין לפעול. את דבריו בעניין זה סיכם פיקאר
בטענה כי "תנועת הנוער צריכה להיות ביוזמתו של הנוער. צעירים המזדהים איתנו
יכולים, אם יחפצו בכך, להקים תנועת נוער חדשה או להמשיך בתנועות הדתיות הקיימות.
צריך להשאיר זאת בידיים שלהם ולתת להם את התמיכה ואת הכלים כדי שיוכלו לעצב את
הדרך שבה הם רוצים לפעול".
סוגיה אחרת שעלתה בדיון הייתה האפשרות כי למעשה, זהותנו הדתית קרובה יותר
לתנועה הקונסרבטיבית מלציונות הדתית. לחיזוק הטענה הזאת סיפרה פרופ' אליס שלווי על
המעבר הזהותי-דתי שהיא עצמה עברה: אחרי שהייתה אחת המנהיגות המובילות בציונות
הדתית החליטה שלווי לעבור למעגל זהותי-דתי אחר, והייתה לחברה ולפעילה מרכזית בתנועה
הקונסרבטיבית. בעניין הטענה הזאת דווקא אפשר היה למצוא הסכמה יחסית בין מאיר לפיקאר.
לטענת מאיר, הצעד שעשתה פרופ' שלווי אינו צעד שהוא עצמו היה בוחר לעשותו, ולמרות
המורכבות הכרוכה בדבר, האורתודוקסיה נותרת בעיניו מעגל זהותי שחשוב מאוד לקחת חלק
בו, ולא "לשבור את הכלים ולוותר על המערכה", כלשונו. מכיוון אחר טען פיקאר
כי הוא אינו מסכים עם הצעד שנקטה שלווי, פשוט משום שהוא אינו מעוניין "להחליף
תנועה ומוסדות מסוג אחד בתנועה ומוסדות מסוג אחר". לדבריו, "טוב לי שאין
לי שיוך ממסדי לתנועה עם מוסדות ורבנים. בעולם שבו אנו חיים צריך היחיד החי בקהילה
לעצב יחד עם בני ובנות הקהילה שלו את אורח החיים ואת עולם הערכים שלהם, ולאפשר
מרחב פעולה מגוון לאנשים שונים ולקהילות שונות".
* * *
עד כה נגעתי בקצרה
בעיקר באמירה הזהותית-כללית, שנוגעת לשאלת ההשתייכות או האי-ההשתייכות
ל"ציונות הדתית" או לתנועה הקונסרבטיבית. ואולם, העניין העיקרי שמאיר
ופיקאר דנו בו קשור באופייה של האמירה הפוזיטיבית המגדירה את זהותם הדתית העצמית, ובאמצעותה
אפשר לעמוד על ההבדל בין השניים. לטענתו של מאיר, המשימה החינוכית החשובה ביותר בתהליך
עיצוב זהותנו הדתית היא גיבוש מודל של דתיות בעלת "מלאות קיומית". מאיר
הסביר כי בעיניו, אחת הבעיות המרכזיות היא שהשקענו מאמצים רבים מדיי בשלילת כל
מרכיבי הדתיות ה"בעייתית", בלי שגיבשנו אלטרנטיבה דתית משמעותית שיהא
בכוחה למלא את החסר. הצעתו של מאיר היא שמצד אחד, עלינו לחזק את ערכי הספקנות
והביקורת בתור מרכיבים מרכזיים בזהותנו, ואולם בד בבד עלינו לשקם ולחזק את אהבת לימוד
התורה "לשמה", את המשמעות האישית-קיומית בתפילה ואת ההתלהבות הדתית-חסידית.
"רק כך נוכל להציע אלטרנטיבה דתית מלאה ומשמעותית לאופציה הדתית-חרד"לית
שכנגדה אנו יוצאים", טען מאיר. נוסף לכך, מאיר העיד על עצמו כי הוא מזהה עצמו
בתור "דתי-חילוני", כלומר, מי שמכיל בקרבו הן ערכים מן העולם הדתי הן ערכים
מן העולם החילוני. רק בשילוב הזה הוא רואה את עתיד זהותנו הדתית. לסיום הוסיף מאיר
כי "למרות הפער והקרע הקיים בין שני העולמות הללו, צריך לחנך לכך שקרע זה הוא
אינהרנטי לזהותנו הדתית".
פיקאר, לעומת זאת, הביע
הסתייגות מן הכמיהה לאותה "מלאות דתית" שמאיר מייחל לה. חששו העיקרי הוא
כי המודל של "מלאות-קיומית" שמאיר מציע יהפוך במהרה לדוקטרינה חדשה של
דתיות, שתכפה "אמיתות" חדשות שיעמדו במקום האמיתות הישנות. בשובו לשאלה
שבה נפתח הדיון הציע פיקאר כי "אולי המשותף לכל היושבים כאן הערב הוא שכולנו בוחנים
את מעשינו על פי אמות מידה שגיבשנו לעצמנו מתוך המסורת היהודית שבה גדלנו ומתוך
דיאלוג עם התרבות הכללית שבה אנו חיים". נראה כי באמירה זו טמונה עמדתו
המרכזית של פיקאר ביחס לתהליך העיצוב של זהותנו הדתית. פיקאר סבור כי תם העידן שבו
היה עוד צורך בדמות סמכותית של "רב" שתפסוק את האסור והמותר בהתוויית
דרכנו הדתית. לדעתו, עיצוב הזהות הדתית הוא בעיקרו מעשה של אחריות אישית של בני
אדם החיים בתוך קהילה, והוא אינו צריך להיעשות בהתאם ל"דּוֹגְמָה" כזו או אחרת. בהמשך לכך טען פיקאר
כי עמדתו זו היא שהובילה אותו להסתייגותו מלהיקרא "רב", על אף שהוסמך לרבנות
ועל אף שבעבר שימש רב הקיבוץ הדתי "שלוחות". כיום הוא רואה בעיה מהותית
בתואר זה. לדברי פיקאר, "הבעיה בתואר 'רב' היא שתואר זה מורה על תפיסה הטרנומית-סמכותנית
הקובעת את אמת המידה הנורמטיבית להתנהגותו של האדם הדתי, ואילו אני סבור כי מקור
הסמכות היחידי עבורי הוא שיקול הדעת האוטונומי שלי כאדם". עם זאת, פיקאר הדגיש
כי יש חשיבות רבה להימצאותן של דמויות של מנהיגים ומחנכים שיש באפשרותם לייעץ
ולחוות דעה – כל עוד לא מדובר בסמכות הנובעת מאמת אבסולוטית שאין בלתה, אלא במתן
כלים ואפשרויות שונות לרשות השואל, כדי שזה יכריע את הכרעותיו האישיות. פיקאר שב והדגיש
שבעיניו, הקיום היהודי הוא קיום קהילתי; היחיד מעצב את זהותו במסגרת חברה ומתוך
אחריות ושותפות בה, והחברה זקוקה להנהגה ולמסגרת, אך עליה לשמר את מרב החופש
להכרעות האישיות של היחיד.
בסקירה זו ניסיתי לעמוד בקווים כלליים על הכיוונים השונים שהועלו בדיון
המרתק שעסק בשאלת זהותנו הדתית. שאלה זו הייתה ונותרה שאלה סבוכה, ובוודאי עוד יעלו
הצעות רבות בניסיון להשיב עליה. בדבריי הבאתי שתי הצעות מרכזיות שעלו באותו ערב – האחת
היא הצעתו של משה מאיר, שברוח האקזיסטנציאליזם המודרני קרא לגבש ולעצב אופציה של
"מלאות דתית-קיומית" שתשמש חלופה לאופציה החרד"לית השלטת היום
בכיפה; ההצעה השנייה היא זו של אריאל פיקאר, שבדרכו הפוסט-מודרנית הציע שכל אדם
יעצב לעצמו באופן אוטונומי את המודל הזהותי המתאים לו, בלי שהדבר ייכפה עליו
כ"צו הטרונומי" על ידי תנועה או ממסד כאלה או אחרים.
לא אוכל לסיים את הסקירה
בלי שאדגיש כי אין בדברים אלו כדי לקרוא להכרעה כלשהי בסוגיה הנדונה, וכי עיקר מטרת
הדברים בהעלאת השאלות ובחשיפה של כמה מן האפשרויות העומדות לפתחנו בחיפושנו המתמיד
אחר תשובות הראויות בעינינו.
