מכתבים למערכת
מכתבים למערכת בעקבות המאמר "ההלכה והלכותנידה" מאת דניאל רוזנק, דעות 32, סיוון תשס"ז
המצוקה האישית שלי
(בעקבות המאמר "ההלכה והלכותנידה" מאת דניאל רוזנק, דעות 32, סיוון תשס"ז)
אנו שומעים עוד ועוד, וביתר שאת, על הבעיה שד"רדניאל רוזנק עסק בה במאמרו המעניין – בעיית "העקרות ההלכתית". אני מכירהבאופן אישי לפחות ארבע נשים הסובלות מבעיה זו, ובהתחשב בכך שאיני רופאה ושאין זהנושא שנהוג לדבר עליו עם כל אחד – בשל החשש והאינטימיות שכרוכים בכך – זה נראה לימספר לא מבוטל.
שתיים מהנשים האלו עברו טיפול הורמונלי תקופותממושכות, והטיפול גרם להן קשיים נלווים רבים, כגון דיכאון, כאבי ראש, עלייה במשקלוכד'. בשני המקרים האחרים הנשים קיבלו טיפול, ותוך זמן קצר נכנסו להריון.
אני עצמי חווה את אותה בעיה בדיוק, וימיהפוריות ("הביוץ") שלי אינם תואמים את ימי הטהרה, מה שמוביל לחוסר יכולתלהיכנס להריון בדרכים טבעיות. רופאי האישי התנגד נמרצות לטיפול ההורמונלי, והסבירלי את החסרונות של טיפול כזה.
עקב כך החלטתי להתייעץ עם "יועצת נישואיןלטהרת המשפחה", והיא המליצה לי על טיפול טבעי ובירכה על החלטתו הנבונה שלהרופא האישי, שלא לתת לי את ההורמונים.
אינני יודעת אם יש להלכה תשובה כלשהי לבעיהשלי, או שמא נגזר עליי פשוט להשלים עם מצבי?
בברכה ובתודה רבה,
סילביה, ירושלים
[השם המלא שמור במערכת]
לא לפתח ציפיות
(בעקבותהמאמר "ההלכה והלכות נידה" מאת דניאל רוזנק, דעות 32, סיווןתשס"ז)
קראתי באמפתיה גדולה את מאמרו של ד"ר דניאלרוזנק, והזדהיתי עם כאבו כאדם וכיהודי הרואה עצמו מחויב להלכה. ואולם יותר מכל נגעללבי השיח~לא~שיח שד"ר רוזנק ניסה לקיים עם רבנים שונים, אשר ברובם אינם חרדיםקיצונים. נדמה לי שד"ר רוזנק, בדומה לרבים אחרים בציבוריות הדתית בישראלובתפוצות, מניחים ש"האשמה" ב"חוסר הגמישות" של הרבנים תלויהבמידה רבה ברבנים עצמם, אשר מחמת "יראת הוראה", "עקשות", פחדמפני הביקורת של העולם החרדי וסיבות נוספות, נוטים לפסוק ל"חומרה" אףבמקום שבו אפשר, לכאורה, לגלות פתיחות גדולה יותר, "על פי ההלכה", למציאות"הלכתית" הגורמת צער רב ואפילו עוול וסיכון בריאותי לנשים ולבנימשפחותיהן.
שנים רבות עסקתיבניתוח "סביבתו החברתית" של הפוסק ופרסמתי גם כמה מאמרים בנושא המורכבהזה[1].מסקנותיי אמנם אינן "מזכות" את הרבנים מכל "אשמה", אולם אניסבור כי הטלת מלוא כובד המשקל הזה אך ורק על כתפיהם של רבנים, גורמת אי~צדק לא רקלהם, אלא גם לעניין עצמו. פסיקה הלכתית היא אקט משפטי מורכב שאי אפשר לבודד אותואך ורק לתחום האישי של הפוסק, יהא גדול, אמיץ לב ובעל "כתפיים רחבות"ככל שיהיה. אין ספק כי לסביבה ההלכתית~חברתית – או ליתר דיוק, לסביבות ההלכתיות~חברתיותשבהן נמצא הפוסק במסגרת החברה המודרנית, יש משקל מכריע על הפסיקה ההלכתית ועלמגמותיה. אל לנו לראות את הפוסק כאיש "בודד" הניצב לבדו אל מול הקודקסההלכתי. הפוסק~הרב, כמו השופט, הוא יצור חברתי. הוא חבר בגילדה של רבנים הפועלתבהכרח מתוך אידאולוגיה דתית מחד גיסא, ומאינטרסים חברתיים, כלכליים ודתיים, מאידךגיסא. הוא חלק מהותי ממסגרות ומחוגים חברתיים מורכבים (כמו המעגלים המשפחתיים,חברי בית הכנסת שלו, קבוצות ההתייחסות החיוביות והשליליות שלו וכו'), והוא חייבלהתחשב בהם ובתגובותיהם לכל מעשה או מחדל שלו בתחום הפסיקה.
אבל יתירה מזו, במאמרושל ד"ר רוזנק (בדומה למאמרים אחרים שיש להם מגמה דומה) לא ניתנת, לדעתי,תשומת לב מספקת לעובדות ההיסטוריות~חברתיות הנוגעות לתמורות הרדיקליות בתהליךהפסיקה במסגרת החברה המודרנית, עם התפוררותה של הקהילה "הגאוגרפית" – שבמרכזהעמד הרב וכללה את כל האנשים הגרים במסגרתה – ועם התפתחותה של הקהילה"הוולונטרית" (שמא מוטב לומר – הקהילות הוולונטריות), העשויה מעגלים~מעגליםשבתוכם נע הרב, ה"מתאים" את פסיקתו תדיר ללחצים המופעלים עליו.
"לחצים" אלהבהכרח אינם בעלי עוצמה שווה, לא באופן יחסי ולא באופן מוחלט. יתירה מכך, ביןהקהילות הוולונטריות האלה (שהן הקהילות המאפיינות את התקופה שאנו חיים בה, גם כאשרהרב נחשב ל"רב מקומי" ול"מרא-דאתרא") ישנן קהילות שעניינן בדתובהלכה נתפס בעיני חבריהן כמרכזי לאורח חייהם, עד כדי נכונותם ל"הקרבהמקסימלית", נכונות לקבל על עצמם ועל בני ביתם את כל ה"יש מחמירים"שב"שולחן ערוך" וב"משנה ברורה", תוך דחייה של ה"ישמקילים", הנתפשים כ"פשרנות דתית~הלכתית". כנגד אלה, יש יחידיםוקבוצות שעניינם בפסיקה הוא פחות "קריטי" ופחות מרכזי, והם מוכניםל"פשרה" בעיקר במישור האישי~אינדיווידואלי שלהם. מכאן שלעתים קרובותיהיו הרבנים חשופים יותר ללחצים מצד ה"קהילות המקריבות" ש"האשבוערת בקרבן" – לחצים שהם חזקים הרבה יותר מהלחצים של ה"פשרנים"וה"מקילים" למיניהם.
דוגמה טובה לכך אפשרלמצוא אפוא בדיון ב"גזירת ר' זירא" ו"העקרות ההלכתית" הנלוויתאליה לכאורה, לדברי ד"ר רוזנק. ברור לי, כמו שוודאי ידוע לרוב האנשים המביטיםבמציאות שבסביבתם בעין פקוחה ונכוחה, שרבים בציבוריות הדתית ה"פשרנית" (ואוליגם "המחמירה" – הרי מדובר בעניינים שבצנעה…) יבחרו לעשות "התאמותאישיות" כאשר יעמדו בפני הבעיה, זאת במידה ויהיו מודעים אליה. מצד שני, רובםשל אלה המוכנים ל"הקרבה מקסימלית" יעדיפו כנראה – או לפחות יצהירו כך – אתהפתרון האחר (של הורמונים וכיו"ב), ואילו הרבנים ייטו – מטבע הדברים ומחמתהלחצים הצולבים והלא~שווים במשקלם, שהם נתונים בהם – 'לטובת' המוכנים ל"הקרבהמקסימלית", דהיינו "המחמירים".
התעלמות מן המציאות הסוציאלית שבה נתונים הרבנים, מובילה לדעתי לאי~הבנה ולפיתוח ציפיות לא ריאליות מהרבנים לרמותיהםהשונות – עובדה המשתקפת בשיח~לא~שיח שמתנהל בין הרופא ד"ר רוזנק וביןהרבנים, כולל ה"נאורים" שבהם, דוגמת הרב בני לאו.
התפתחותה של הרבנות,ועמה הפסיקה ההלכתית בעידן המודרני, שבו מתגבשות קהילות וולונטריות מחמירות ובעלותתחושה של "שליחות דתית", כשמולן נמצא ציבור אמורפי למדיי המוצא לעצמו"פתרונות הלכתיים" בלא קבלת לגיטימציה רבנית "רשמית" ופורמלית- יוצרת בהכרח מציאות שבה הפסיקה נוטה לחומרה דומיננטית גם במסגרות הדתיות המודרניות.
פרופ'מנחם פרידמן
המחלקהלסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
אוניברסיטתבר~אילן
גישה הלכתיתמאוזנת יותר
בתגובהלמאמרו של דניאל רוזנק ראוי להציע לכל אלה שמעוניינים בהסתכלות חדשה בהלכות נידה לעייןבתשובתה של הרב מרים ברקוביץ:, "Reshaping theLaws of Family Purity for the Modern World", הנגישה באינטרנט[2]:
תשובתה של הרב ברקוביץ[3]מתייחסת גם היא לקשיים שבשמירת הלכות אלו. עם זאת, גישתה נראית לי מאוזנת הרבהיותר מגישתו של ד"ר רוזנק, הן בכבוד שהיא רוחשת לתהליך ההלכתי מחד גיסא, והןבכך שהיא אינה מתעלמת מבעיותיהן של נשים מסוימות הרוצות להיכנס להריון, מאידך גיסא.הרב ברקוביץ, רבקונסרבטיבית, נוקטת עמדה המנוגדת לדעת אלה בתנועתה שחפציםלוותר על "חומרא דרבי זירא". עמדתה בוחנת גם את האפשרויות להקל הקלותשונות במידת הצורך, וכן הקלות בענייניהרחקות, דם חימוד (שהיא תופסת כבלתי רלוונטיבימינו) ודם בתולים, ובכל המקרים – תוך נאמנות מוחלטת למסורת ולתהליך ההלכתיים.היא מדגישה שאנו, כיהודים "רבניים", ולא קראים או יהודים השומרים מסורתלפי התנ"ך, איננו יכולים לסגת אחורה לאורח חיים לפיהתורה גרידא, רק לשם הנוחות.
הרב ברקוביץ מסבירה את ההבחנה בין הלכות טומאה וטהרה,שאינן חלות היום בלי בית מקדש, ובין הלכות איסורי ביאהשחלות היום כבעבר. לכן, היא מעדיפה להשתמשבלשון המשקפת את ההבדל, מתוך רגישות לעובדה שיש נשים שנפגעות מן המונח"טמאה", על אף שמונח זה מתאר מצב הלכתי ותולא, ואין בו כשלעצמו משמעות שלילית. הרבברקוביץ מסבירה שההתייחסות לכל אישה מדממת מהמקורכאל 'זבה גדולה' אינה רק מנהג, אלא הלכהשנתקבלה על ידי חז"ל והפוסקים; בין המקורותשלה היא מציינת את הסוגיה בבבלי ברכות לא,ע"א (ורש"י והמאירי שם) ואת דברי אביי שם, המביא את דברי רבי זיראכדוגמה להלכה פסוקה. בעקבות דיון בעובדה זו ובפסיקה שבעקבותיה בכל ספרות ההלכה,היא פוסקת שיש תקפות להלכה זושל שבעה נקיים. לצד זאת, הרב ברקוביץ מסבירה מדוע לדעתהיש מקום להקל במספרהבדיקות ובהרחקות, במיוחד בחדר לידה בזמן לידה. נוסףלכך היא מציינת שרבנים יכלו מאז ומעולם להתיר הקלות לזוגות כשלאישה יש קשייםבפוריות והיא רוצה להיכנס להריון, אבל אין צורךלשנות את ההלכה בשל המצבים המסוימים האלה.
דבריי כאן נוגעים כאמור רק בכמהנקודות חשובות, וכדאי לדעתי לקרוא בעיון אתתשובתה.
דבורה קורן,
ירושלים
משבר נפשי ואיום על התא המשפחתי
(בעקבות המאמר "ההלכה והלכותנידה" מאת דניאל רוזנק, דעות 32, סיוון תשס"ז)
מתוך שיחה אקראית במקום עבודתי בנושא "עקרותהלכתית" והשלכותיה בקרב אוכלוסייה השומרת את דיני טהרת המשפחה, העמקתי אתידיעותיי בזכות קריאת מאמרו של ד"ר רוזנק בנושא, ועובדות אלה הן שהובילונילתגובה זו.
ראשית אומר שלדעתי אין ספק כי כל דמות מקצועית,מבחינה רפואית או הלכתית, שיש לאל בידה לסייע בהובלת מהלך מקדם שיסייע לצורכיהן שלנשים ש"נפגעות" מעקרות מסוג זה, חייבת לעשות כל אשר ביכולתה.
מתוקף מקצועי כמיילדת זה כ-20 שנה, ועקב העובדה שאנימתגוררת באזור שכונתי~קהילתי המאוכלס בציבור דתי~לאומי, קבעתי לי כגמ"ח אנושיקטן לסייע לנשים במהלך טיפולי פריון, הזקוקות להזרקות בזמנים בלתי שגרתיים, וכןלשמש עבורן אוזן קשבת ויועצת. הדבר חשף אותי לחוויותיהם של זוגות אלה במהלךהטיפולים. במהלך השנים הייתי עדה לשבעת מדורי הגיהינום שאיתם מתמודדים זוגותצעירים, שכל רצונם וכמיהתם הם הגשמת פסגת הזוגיות – הורות.
אחד המקרים הקשים ביותר שהייתי עדה לו היה שלזוג צעיר שכבר חווה בהצלחה הריון ספונטני ותקין, ואולם לאחר כשנתיים, כשרצו בניהזוג להביא לעולם ילד נוסף, הדבר לא עלה בידם (עקב מועד ביוץ מוקדם שלא תאם אתתאריך הטבילה). בני הזוג נאלצו להיכנס למערך טיפולי פריון, שהובנה על זריקותהורמונים, עד שרגעים שאמורים להיות ייחודיים ואינטימיים הפכו בעבורם למעשה מלאכותיוטכני.
טיפולים אלה הובילו את האישה בסופו של דברלמשבר נפשי קשה, שגרם גם לשינויים קשים באישיות ולהתקפי חרדה, עד שהיא נאלצה להפסיקלאלתר את הטיפול ולהתחיל בטיפול פסיכיאטרי. לאחר פרק זמן המשיכו בני הזוג בטיפול, והםובני משפחותיהם נטלו על עצמם את הסיכון לאפשרות של משבר נפשי נוסף.
אין לי ספק שאם בסיס הזוגיות והבשלוּת הרגשית שלבני הזוג לא היו יציבים מספיק, יש סיכוי סביר שהם היו מוצאים את עצמם ברבנות,בהליכי גירושין. על כל פנים, הם נרתמו למטרה, ולאחר ארבע שנות טיפול, שגזלואנרגיות נפשיות, פיזיות וכלכליות והותירו סדקים עמוקים ביותר במערכת המשפחתית, זכובני הזוג לפרי בטן ונולד להם ילד נוסף. בעיניי, הכאב העז בסיפור זה מתמצה בכך שבניהזוג גמרו אומר שלא להמר שנית בתוכנית טיפול שכזו, והחליטו לאחר כמה שנים להרחיבאת המשפחה על ידי אימוץ, מתוך חשש לקחת סיכון נוסף של טיפולי פריון, שהיו עשוייםלגרום להם להתמוטטות כללית, להרס ולאובדן כל התא המשפחתי.
הקִדמה הרבה בטיפולי הפריון מקדמת בוודאי אתאפשרויות הפתרון לבעיית העקרות, אלא שלמיטב ניסיוני, איש אינו נמצא עם בני הזוגכדי להיווכח מה הם עוברים, מה גודל ההימור שהם לוקחים על עצמם במישור הזוגי, ומההמחיר שעתידות לשלם הנשים המטופלות בגיל מאוחר עקב טיפולים אלה, בשעה שאפשר לשנותאת התנהלות הדברים בעזרת פתיחות מחשבתית הלכתית.
בברכה,
ע'ע'
אחות מיילדת ואחותלבריאות האישה,
[השם המלא שמור במערכת]
[1]ראומאמרי: מ' פרידמן, "מסורת שאבדה – כיצד ניצחה האות הכתובה את המסורת החיה – עיוןבפולמוס השיעורים", בתוך: ע' ברהולץ (עורך), מסע אל ההלכה – עיוניםבין-תחומיים בעולם החוק היהודי, תל אביב 2003, עמ' 218-196; וכן ובעיקר מאמרי:
M.Friedman, "Halachic Rabbinic Authority in the Modern Open Society",in: J. Wertheimer (Ed.), Jewish Religious
Leadership – Image andReality, New York 2004, Vol. II, pp. 757-773.
[2] http://www.rabbinicalassembly.org/docs/Berkowitz-Niddah.pdf
למיטב ידיעתי, בקרוב יראה אור ספרה של הרב ברקוביץהעוסק בהלכות נידה.
[3]התשובה עצמה כתובה בשפה האנגלית, בעוד שהמקורות המובאים בה מופיעים כולםבעברית.
