מכתב הרבנים: הלכה וגבולות הפרשנות
הרב דוד ביגמן
הרב
דוד ביגמן הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע
המאמר מבוסס
על דברים שנאמרו ביום עיון שהתקיים במכון ון-ליר
תחת הכותרת
"מכתב הרבנים: ערעור החברה והדמוקרטיה?", ב-18 בינואר 2011.
מכתב הרבנים
הוא דוגמה אחת מני רבות למצב הבעייתי של פסיקת ההלכה כיום. הבעיה נובעת מפרשנות יתר
של המקורות מתוך מניעים חוץ-הלכתיים, היעדר שקיפות לגבי פרשנות זו, ולעתים גם היעדר
מודעות של הפוסק עצמו להשפעות הפועלות עליו. במקביל, קוראי ההלכה הולכים ומאבדים את
חוש הביקורת שלהם כלפי פסקי ההלכה
כהקדמה הכרחית לדיון העקרוני במכתב הרבנים,
ברצוני להציג סקירה כללית של השיטות ההלכתיות של רבותינו הראשונים בנוגע לאיסור
אשר עומד במרכזו של מכתב זה – איסור "לא תחנם", שחז"ל פרשוהו
כ"לא תתן להם חנייה בקרקע" (בבלי עבודה זרה כ ע"א).
לפי הבנתו של הראב"ד, איסור זה תקף רק
לגבי שבעת עממי כנען המקראיים, ואין לו כל רלוונטיות לתקופות מאוחרות יותר או
לעמים אחרים. בעלי התוספות, לעומתו, סברו כי תחולתו של האיסור רחבה יותר, אך גם הם
הגבילו אותה רק לגבי עמים המוגדרים כעובדי עבודה זרה. הרמב"ם כתב (בפרק י' של
הלכות עבודת כוכבים) כי האיסור נוגע לכל עם זר היושב בארץ ישראל, אך אין להחיל
אותו על גר תושב, כלומר על נוכרי שקיבל על עצמו את שבע המצוות הבסיסיות שנצטוו בהם
בני נח (למשל איסור רצח, איסור גילוי עריות, הקמת ערכאות משפטיות, ועוד). בנקודה
זו דבריו של הרמב"ם ניתנים להתפרש בשני אופנים, סביב השאלה האם הדבר מותנה בתהליך
של גיור פורמלי או לא. פרשנות אפשרית אחת גורסת כי מותר למכור קרקע רק לנוכרי שעבר
גיור רשמי ההופך אותו ל"גר תושב". אך פרשנות שנייה, המסתברת יותר מפשט
דברי הרמב"ם, היא כי אין כל צורך בהליך כזה; בדרך זו הבין את דברי
הרמב"ם גם ר' יוסף קארו, בחיבורו "כסף משנה" על "משנה תורה"
של הרמב"ם.
סקירה כללית זו הנה חשובה, שכן היא מעידה שכדי
להחיל את איסור "לא תחנם" בהקשר העכשווי – מכירה או השכרה של בתים
למוסלמים – כפי שנעשה במכתב הרבנים, נדרש מאמץ פרשני רב, השקול להשחלת פיל בקוף של
מחט: יש לבחור דווקא בהבנה דחוקה של דברי הרמב"ם, וזאת נגד הבנתו של ר' יוסף
קארו, בעל ה"שולחן ערוך"; וגם אז, זהו אימוץ של עמדה הלכתית העומדת לבדה
בתוך מכלול הדעות של רבותינו הראשונים בנושא. יתרה מזו, לצד המקורות ההלכתיים
הנקודתיים ראוי לציין גם היבטים הלכתיים או מטא-הלכתיים אחרים שעשויים להשפיע על
פסיקה בסוגיה זו. הראשון והחשוב שבהם הוא כמובן הכלל "דעליך סני לחברך לא
תעביד" – השנוא עליך לחברך לא תעשה, שהוא עקרון פשוט ונהיר מבחינה הלכתית, והפוסקים
אף ציינו אותו בהקשרים הלכתיים שונים.
ממילא, נשאלת השאלה מה משמעותו של המהלך הפרשני
המשתקף במכתב הרבנים, מדוע הוא נעשה, ובאופן כללי יותר – מה מקומו בתוך דרכי
פעולתה של המערכת ההלכתית.
גבולות הפרשנות ההלכתית
הפרשנות ההלכתית הבאה לידי ביטוי במכתב הרבנים מעוררת
שאלה בסיסית וחשובה בעולמה של ההלכה: מהן מטרותיו הראויות של רב בבואו לפסוק הלכה
ומהי מידת הגמישות הפרשנית-הלכתית שהוא עשוי לנקוט לאור מטרות אלו. מייצג מובהק של
אחד הקטבים סביב שאלה זו הוא הרב סולובייצ'יק, שטען כי ההלכה היא תחום דעת
"טהור", המנותק לחלוטין משיקולים חוץ-הלכתיים, וממילא – מרחב הפרשנות של
הפוסק נמצא בתוך התחום ההלכתי בלבד. בניגוד לעמדה זו, אני סבור כי ההלכה שימשה
בעבר (וצריכה להמשיך לשמש) גם לטובת השגת מטרות חברתיות שונות העומדות לנגד עיניו
של הפוסק כשהוא מפרש את המקורות ומכריע בדבר הלכה; זאת הדרך שנהגה בפועל במאות
ואלפי פסיקות של רבותינו מתקופת התלמוד ועד היום.
לכאורה, מהבחינה התאורטית-עקרונית יש בטענה זו
כדי להצדיק את מכתב הרבנים ואת דרכו ההלכתית. שכן המכתב והחתומים עליו השתמשו בכלים
ההלכתיים שלפניהם באופן יצירתי כדי להשיג מטרה חברתית-פוליטית (שעליה ניתן לחלוק,
כמובן), כחלק מהסכסוך היהודי-ערבי. אך לא כך הוא הדבר, שכן להשפעתן של מטרות
חוץ-הלכתיות על הפרשנות ההלכתית ישנם גם גבולות, ובכך נעוצות מורכבותה ועדינותה של
המערכת ההלכתית.
שכן כאשר פוסק "מותח" את פרשנותו
רחוק מדיי מרוח המקורות ההלכתיים שלפניו, ההלכה מאבדת מעוצמתה. הנמען של הפסיקה
ההלכתית, קרי – האדם מן השורה, מוכן לראות בהלכה מגדלור שמנחה את דרכו בחיים רק כל
עוד הוא חש כי פסקי ההלכה אכן מבוססים בתוך שיח המקורות ההלכתיים היהודיים. כאשר
הקורא מתרשם כי מדובר בפלפול רחוק, בעורבא פרח, ממילא פסק ההלכה הופך לחסר משמעות
שכן הוא מאבד את נמעניו, וכתוצאה מכך – המערכת ההלכתית מפסיקה לפעול כראוי.
לצערי, נדמה כי יותר ויותר פסקי הלכה בדורנו
נכתבים כשפרשנותם המופלגת למקורות ההלכתיים נעשית מתוך מניעים חברתיים ופוליטיים,
וכך קשה לקורא מן השורה להבחין בין פסק הלכה ובין "סתם" דעה של פוסק
בענייני השעה, שאין לה משקל הלכתי. תחושתי היא כי זהו בדיוק המצב בכל הנוגע למכתב
הרבנים, אשר כאמור, שוחה נגד זרמים חזקים בפסיקת הראשונים, ומטרתו הפוליטית בולטת
לעין.
נדרשת שקיפות
ברצוני להיעזר בדוגמה ספציפית שבה באה לידי
ביטוי הבעייתיות בפרשנות הלכתית לאור מטרות חוץ-הלכתיות, ובעזרתה לעמוד על מרכיב
נוסף במערכת היחסים שבין הפוסק, השואל ופסק ההלכה עצמו. בתשובה מפורסמת דן הרב משה
פיינשטיין בשאלה, האם מותר להשתמש במיקרופון המחובר לרמקול בבית הכנסת בשבת.
בתשובה זו הוא מציג את התהליך האלקטרוני של הגברת הקול כספק מלאכה דאורייתא,
וממילא – אוסר את השימוש במיקרופון. אך בספר השו"תים שלו, מיד לאחר תשובה זו
מודפסת תשובה אחרת, שבה הוא מתיר שימוש במכשירי שמיעה לחירשים בשבת, המתבססים
כמובן על אותו תהליך אלקטרוני של הגברת הקול. ואכן, בתשובה זו הוא מתייחס במפורש
לדברים שכתב בנוגע לשימוש במיקרופון בבית הכנסת, ומסביר כי ודאי קוראיו הבינו
שבתשובתו הראשונה הוא לא התכוון ברצינות שהדבר כרוך בספק מלאכה דאורייתא.
דוגמה זו משקפת את הבעייתיות במצב שבו מניעים
חוץ-הלכתיים משתלטים על השיח ההלכתי, ושיקולים רטוריים וחינוכיים מוצגים כדברי
הלכה גרידא. אך דוגמה זו גם מציפה את אחת מדרכי ההתמודדויות החשובות עם תופעה זו:
השקיפות. כנותו של הרב משה פיינשטיין, שהיה אדם בעל שיעור קומה תורני ואישי, גרמה
לו להתייחס בתשובתו באופן מפורש לדבריו בתשובה הראשונה, ויתרה מזאת – להדפיס את
שתי התשובות זו לצד זו בספרו. כך הקורא יכול להבין כי בתשובה הראשונה מדובר בטענה
רטורית בלבד, ואילו בשנייה מוצגת שורת ההלכה לפי תפיסתו של הרב פיינשטיין.
אכן, פסק ההלכה תלוי במידה לא מבוטלת במדיניותו
של הפוסק, באופיו ובהשקפת עולמו; אך ההגינות דורשת ממנו לומר בפירוש מתי הוא מפלפל
ונדחק, ומתי הוא מציג את "דרך המלך" ההלכתית. כך גם אני עצמי נוהג, למשל
כאשר אני כותב תשובות הלכתיות הנוגעות למעמד האישה. כאשר כדי לחזק את מעמד האישה עליי
להדחק מבחינת הפרשנות ההלכתית, אני כותב כי בעניין זה אני מסתמך על דעת יחיד, או
שפרשנות מסוימת שאני מציג איננה הכרחית, או אף נוגדת פרשנות אחרת, מסתברת יותר. במסורת
הפסיקה היהודית אנו מוצאים פוסקים שדגלו באופן שיטתי בשקיפות, ולצדם פוסקים שלא
הקפידו על כך; כיום, במציאות התרבותית שאנו חיים בה, נדמה לי כי ראוי לכל פוסק
להקפיד על שקיפות ועל כנות אינטלקטואלית בפסקיו.
מכתב הרבנים הוא דוגמה כואבת של מתיחת ההלכה
למקום רחוק שאינו טבעי לה, בלא השקיפות הנדרשת. את ההשפעה הזו של המכתב חוויתי
בעצמי כאשר נשאתי דברים בכנס שהתקיים בעקבות המכתב באחת המכללות בארץ, ובו פרשתי את
שיטות הראשונים השונות הנזכרות לעיל לגבי איסור "לא תחנם". הקהל ששמע את
דבריי (הן חילונים והן דתיים) היה המום; הם תפסו את מכתב הרבנים כמייצג את עמדתה
הרשמית של המסורת היהודית, השתכנעו כי הוא מייצג את המיינסטרים ההלכתי, ולא העלו
בדעתם כי ישנו מסלול הלכתי אחר ואף מרכזי יותר. יש לציין כי במקרה זה נגרם גם נזק
נוסף, במעגל רחב יותר, הנוגע להתרשמות הכללית לגבי מידת האתנוצנטריות של ההלכה.
מובן שביהדות ובהלכה ישנם אלמנטים אתנוצנטריים מובהקים, אך הרושם המקובל בציבור
לגבי האתנוצנטריות בהלכה הוא רחוק מהמציאות ההלכתית אליבא דאמת.
אתוס לאומי ואתוס דתי
בעיה נוספת, לצד היעדר השקיפות בפסקי הלכה, היא
היעדר מודעות של הפוסקים למהלכים הפרשניים שלהם עצמם. למשל, במקרה שלפנינו נדמה לי
כי אחד הגורמים לפרשנות העכשווית לאיסור "לא תחנם" קשור למקומו של האתוס
הלאומי לעומת האתוס הדתי בפסיקה העכשווית. יש כאן ביטוי לבעיה כללית הנוגעת
לנושאים הלכתיים רבים ולאין-ספור פסקים שנכתבו בעשרות השנים האחרונות: בתרבות
היהודית לדורותיה התקיים איזון מורכב ועדין בין האתוס הדתי ובין האתוס הלאומי, אולם
בעקבות ההתעוררות הציונית, שסנוורה רבים מפוסקי ההלכה, הלך האתוס הלאומי ותפס מקום
מרכזי בפסקי ההלכה. המקרה שלנו הוא עדות לחוסר המודעות של הפוסקים לשני סוגי השיח
השונים ולמעבר ביניהם. אם נחזור למשל לדברי הרמב"ם לגבי איסור "לא
תחנם", נוכל להיווכח כי הוא לא שיבץ אותם ב"הלכות מלכים", כלומר
בהקשר הלאומי הדן בירושת הארץ, במלחמותיו הלאומיות של עם ישראל וכו', אלא בהלכות
עבודת כוכבים, כחלק מההקשר הדתי הנוגע ליחס האישי לעובדי עבודה זרה, לחגיהם ולמסחר
עמם. ההעברה של האיסור מהמישור הדתי למישור הלאומי מתבצעת בלא מודעות להבדל החשוב
בין שתי השפות הללו. לדעתי, חובת הפוסק להתייחס למציאות שמסביבו כוללת את המודעות
למקומו שלו עצמו בתוך המרקם החברתי, הפוליטי והאידאולוגי שהוא פועל בו. מודעות כזו
הייתה מפשטת מקרים רבים שבהם הדיונים ההלכתיים חורגים מהקשרם הטבעי בהשפעת תנועה
בין שפות שונות.
אך כאמור, מכתב הרבנים הוא רק דוגמה אחת מני
רבות למצב הבעייתי של פסיקת ההלכה כיום, הנובע מכמה גורמים יחד: פרשנות יתר
למקורות מתוך מניעים חוץ-הלכתיים, היעדר שקיפות לגבי פרשנות זו, ולעיתים גם היעדר
מודעות של הפוסק להשפעות הפועלות עליו. באופן טבעי מתרחש גם תהליך מקביל ומטריד לא
פחות, שבו קוראי ההלכה מאבדים את חוש הביקורת שלהם כלפי פסקי ההלכה. שילוב של כל
הגורמים הללו מאפשר מצב שבו כל גחמה של רב עשויה להפוך לפסק הלכה רשמי.
התבוללות וזהות יהודית
בשולי הדברים, לצד הקשיים ההלכתיים העקרוניים
שמשתקפים במכתב הרבנים, ברצוני להעלות בעיה נוספת במישור אחר. אחד המניעים
המוצהרים למכתב הוא החרדה העמוקה מפני ההתבוללות ואיבוד הזהות היהודית במדינת
ישראל. להבנתי, עמדה זו נעוצה באשליה שיצרה הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל – אשליה
שיותר מכול אומצה על ידי אנשי הציונות הדתית – ולפיה מדינת ישראל היא הפתרון
האולטימטיבי לבעיית ההתבוללות ולאיבוד הזהות היהודית.
אכן, נדמה כי מדובר באשליה גמורה: על אף שהמדינה
עשויה לסייע במידת מה לבעיית ההתבוללות, לבעיית הזהות היהודית עשוי להיות פתרון רק
בשדה שונה לחלוטין, שקשור דווקא לציונות מבית מדרשו של אחד העם: הגברת התודעה
היהודית והחינוך היהודי, ורענון וחידוש של התרבות היהודית.
בעיית הזהות שלנו וזהותה היהודית של המדינה לא
תיפתר באמצעות מידור הזר או האחר – אלה פתרונות המונעים מפחד. הם אינם נכונים וגם
אינם יעילים. ובאמת, ספק רב אם מכתב הרבנים יפתור את הבעיה שלשמה הוא נכתב, ונדמה
שברמה הציבורית הוא לא יעלה ולא יוריד. הפתרונות לבעיות הזהות וההתבוללות צריכים
להיות פוזיטיביים, ולהתמקד בעשייה חיובית. רק הגברת השיח הציבורי מסביב לזהותנו
תייצר ישראלים שזהותם היהודית חזקה, שמזדהים יותר עם מסורת אבותיהם, ובסופו של דבר
– זהו גם הדבר היחיד שיכול לסייע במאבק בהתבוללות. על דרך המשל, אני מציע שבמקום
לשאול בחרדה תמידית עם מי יתחתן היהודי, נגביר את העיסוק בשאלה מיהו אותו יהודי
שמתחתן – כמה משמעותית ורלוונטית עבורו זהותו היהודית.
הדבר החיובי היחיד שעשוי להתרחש בעקבות מכתב הרבנים
בהקשר זה הוא פיתוחו של שיח ציבורי מקיף ורחב סביב שאלת הזהות היהודית. שיח כזה
חורג מגבולות הקהילה הדתית האורתודוקסית, ועליו להביא בחשבון מראש כי הוא יכלול
דו-שיח עם תפיסות דתיות ויהודיות שונות, שאינן רואות בהלכה את הלוז של המסורת
היהודית. רק מתוך שיח דיאלקטי וויכוח בין המגזרים היהודים השונים נוכל להגביר את
התודעה היהודית, ובכך לחזק את הזהות היהודית בארץ ובעולם.
