not memberg


ממודל אירופי למודל אמריקאי-ערבי

הזרם המרכזי של החברה הישראלית מקבל לתוכו את הדתיות ומאפשר לה להתגוון ולהתגמש
 ינאי עופרן

 

כנסיות עתיקות וריקות

"לפני כמה שנים בתי ואשתי התלוו אלי למסע עסקים בבזל. ביום ראשון בבוקר יצאנו לסיור בעיר מככר מזפלץ. חלפנו על פני מה שנראה ככנסיה עתיקה. התקרבנו אל האכסדרה שבכניסה. הכנסיה נראתה נעולה. לבסוף מצאנו שלט קטן קבוע בחזית, שהסביר את המצב וגם לימד אותנו משהו על הכנסיות במערב אירופה: Sonntags geschlossen (סגור בימי ראשון)"

הפוסט הזה, שהועלה לאחרונה לפורום האינטרנט התוסס של האגודה הבינלאומית ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת סטנפורד, לא הצליח להצית דיון סוער בין קוראיו האמריקאים. רק מגיבה אחת ציטטה בהשלמה דאובה את קביעתו של אחד מהפרופסורים שמנהלים את הפורום על פיה "אירופה היא יבשת של כנסיות עתיקות וריקות".
כנסיותיה של אמריקה, לעומת זאת צפופות והשפעתן גולשת הרבה מעבר לאכסדרת הכניסה. בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות הקודמות לנשיאות התמודדו שני מועמדים שאינם פרוטסטנטיים: ג'ו ליברמן היהודי וג'ון קרי הקתולי. כדרכם של מועמדים לנשיאות בארה"ב, השניים הדגישו את אמונתם באל ואת דבקותם הדתית. התקשורת האמריקאית, גם היא כדרכה, פירסמה תוצאות משאלים על נכונותה של אמריקה לקבל נשיא שאינו פרוטסטנטי. כבר עשרות שנים עולה מהסקרים הללו אותה תמונה: לסובלנות הדתית של האמריקאים יש גבולות ברורים. ברור לכולם מי שייך ומי דחוי וההסכמה כמעט חוצה את מרכיביו של הפסיפס האמריקאי הענק. על פי סקר של גאלופ, למשל, כ-95% מהאמריקאים יצביעו עבור מועמד מתאים, גם אם הוא יהודי. ל-90% לא מפריע אם המועמד קתולי. 80% יתמכו גם במורמוני. לעומת זאת, 55% מהאמריקאים מצהירים שלא ישלחו לבית הלבן אדם שאינו דתי. המיעוט החילוני בארה"ב הוא דחוי ומתגונן. המחיר שמשלמים אלו שבוחרים לזהות את עצמם כאתיאיסטיים – בין 6% ל-10% מהאוכלוסייה האמריקאית על פי מחקרים שונים – יכול להיות יקר. באמריקה הלטינית ובמדינות ערב הפרופורציות דומות.
התנועה החילונית הקטנטנה בלבנון ובמצרים מורכבת מאידיאולוגים נוקשים ולוחמניים המהווים לכל היותר אתנחתא קומית מבחינת משקלם הסטטיסטי. באירופה, לעומת זאת, כבר עשרות שנים הדת דחוקה לשוליים. השדרה המרכזית של החברה היא חילונית. פחות מ-10% מהצרפתים הולכים לכנסיה באופן קבוע. כ-80% מהשוודים מגדירים את עצמם אתיאיסטיים. הדתיים הם המיעוט הדחוי, המתגונן.
מאזן הכוחות החברתי בין דתיות לחילונות מקבע את מקומה של הדת בזירה הציבורית הרבה יותר משעושים זאת החוקים לקביעת היחס בין דת ומדינה. מי במרכז ומי בשוליים? מה זהותו של הרוב השליט והנינוח ומה זהותו של המיעוט המסתגר והמתגונן? מיפוי יחסי הכוחות האלה משפיע לא רק על זהותה הדתית של החברה אלא גם על אופיין העצמי של החברה הדתית ושל זו החילונית. החוק האמריקאי והחוק הצרפתי דומים מאוד בדרישתם להפריד את הדת מהמדינה. בחוק השוודי או המצרי ההפרדה הזו נוקשה הרבה פחות. ובכל זאת שיקולים דתיים ורטוריקה דתית נעדרים כמעט לחלוטין מהחיים הציבוריים באירופה אך בארה"ב או במצרים הם עומדים ביסוד השיח הציבורי והפוליטי כמעט בכל תחום.

 

ישראל האירופית

את ישראל ייסדו יהודים אירופאים. מודל היחסים שבין דתיות לחילונות בשנות המדינה הראשונות היה המודל ששלט באירופה באותם ימים. הישראלי הפרוטוטיפי היה חילוני. הזרם המרכזי של החברה היה זר לדת ולדתיות. המיעוט הדתי חש דחוי, לא שייך, קצת נרדף. בוגרי החינוך הדתי שרצו להיות ישראלים או שאפו להתקבל לקבוצות המיוחסות של העלית הישראלית היו צריכים לחצות את הקווים ולהיהפך לחילונים. מול האיום הזה, ההנהגה הדתית אימצה את הרטוריקה המתבדלת והמתגוננת שעוצבה על ידי רבני אירופה האורתודוקסים כאשר החילון החל לדלדל את שורת המתפללים בבתי הכנסת במאה ה-19. כמו אצל האורתודוקסים באירופה, הגבהת החומות והעמקת הבידול מהזרם המרכזי, החילוני, הפכו לסימן ההיכר של החברה הדתית בישראל. כדרכם של מנצחים, הרוב החילוני המוצק היה נינוח ואדיש כלפי הדתיים. הוא הניח למיעוט הדתי מקום להתגדר בו. כך נולדו מגוון הסכמות שנודעו כ-"סטטוס קוו" וקיבלו את רוב הדרישות הסקטוריאליות של המחנה הדתי. עד שלהי שנות ה-70 הזהות החילונית של הישראלי הייתה ברורה ובלתי מעוררת. גם מי שלא היה אידיאולוג חילוני מסור ונטה למסורתיות זיהה את עצמו בדרך כלל עם הרוב החילוני (למשל בבחירת מערכת חינוך לילדיו). המגננה שבה היה נתון הציבור הדתי לא איפשרה לו לקלוט אל חיקו גווני ביניים. הצורך להבדל מישראל החילונית הכתיב דרישה לנאמנות מוחלטת. בישראל האירופאית, גם הדתיים העדיפו לספח את "המסורתיים" אל הרוב הלא דתי.

 

המהפכה האמריקאית-ערבית

בשנים האחרונות החלה התמונה להשתנות. ישראל עוברת מהמודל האירופאי אל המודל האמריקאי או הערבי. סקרים ומחקרים מראים שאחוז החילונים או האתיאיסטיים בישראל אמנם אינו נמוך כמו בארה"ב אך הוא כבר איננו גבוה כמו במדינות מערב אירופה. פיל צוקרמן, סוציולוג אמריקאי של הדת, אסף מחקרים, סקרים ומשאלים ממדינות שונות בעולם וניסה לדרג את מדינות העולם על פי מידת החילוניות של אזרחיהן. את ישראל של ראשית שנות האלפיים הוא מדרג בחצי הדרך בין מדינות מערב אירופה לבין ארה"ב. ייתכן שזוהי השפעתם הגוברת של יוצאי מדינות ערב, שבהן מחנה הרוב הסלחני הוא דווקא המחנה הדתי, שמאפשר בשוליו קיום נינוח לציבור מסורתי גדול. ייתכן שזוהי השפעתה הגוברת של התרבות האמריקאית. במסלול ההכשרה של האליטות הישראלית – האקדמית, התקשורתית, העסקית – כלולה שהות של שנים אחדות בארה"ב וסביר להניח שלתקופה הזו יש השפעה על תמונת העולם מובילי הדעה בישראל. כך או כך, הדתיות נוטשת את מקומה בשוליים. הישראלי האולטימטיבי כבר איננו בהכרח חילוני. במקביל, בשנים האחרונות צומחת בישראל תנועה חילונית, אידיאולוגית ומתגוננת שלא משדרת עוד נדיבות סלחנית של מנצחים כלפי ההנהגה הדתית. רק מיעוט מהישראלים מזהים את עצמם כחילונים. בשורות החברה הדתית השינוי הדרמטי הזה הולך ומופנם. צעירים דתיים מזהים את עצמם יותר ויותר כשייכים לזרם המרכזי של החברה הישראלית, ובתור שכאלה הם חשים פטורים מתחושת המאבק והמצור שאיפיינה בעבר את מערכת החינוך הדתית ואת הרטוריקה הפוליטית של הנהגת הציבור הדתי. המשמעת שכפה המאבק בחילונות החלה להתרופף. שורה ארוכה של מחקרים, ספרים וסרטי קולנוע מתעדת את פתיחת השורות שחלה בשנים האחרונות בחברה הדתית. משהוסר האיום, אנשים שונים החלו מבטאים את דתיותם בצורה שונה. ההנהגה הדתית לעומת זאת, טרם הסתגלה למצב החדש.

שאלה: אני מתנדבת במד"א. המשמרת שלי היא ביום שישי,ומסתבר שהיא תצא בתאריך של מצעד הגאוה.
…אז אני רוצה לשאול,האם אנחנו צריכים לעשות משהו בנידון???ואם כן מה??כי לדעתי הצעדים שעושים החרדים הם חריפים ונוראיים גם יחד!!!הם מגזימים,נכון!זה באמת מעשי תועבה!וזה גם מצויין בתורה כ:"תועבה"!אבל,להכריז על מלחמת אחים!?לדרוש מהם ללכת לסדום!?להצהיר ברבים שכל מי שיכול שייקח מקל ויכה כל מי שנראה לו?!זו בעיני הגזמה!!כי הם כן אחים שלנו בין אם נרצה להוקיא אותם מהחברה ובין אם לא.לכל דבר יש צורה ודרך…מצטערת אם נסחפתי קצת מהעניין.
תוכן התשובה
שלום רב,
…אין אני חושב שצריך לכעוס עליהם יותר מאנשים אחרים ששקועים בתרבות החילונית. אינני בטוח שהם יותר גרועים מחייל שגירש בגוש קטיף ואין אני בא לומר ששניהם גרועים אלא ששניהם מסכנים…
שניהם שקועים בתרבות נוראית שגרמה להם להגיע למה שהם הגיעו… אין אנחנו כועסים על ההומואים אלא אנחנו כועסים על התרבות העכשוית שנותנת לזה המון מקום וחושבת שאפשר להתגאות בכזה דבר..
ברור שהמון מהם הם מיסכנים שצריך לרחם עליהם כמו שצריך לרחם על כל חילוני. כל חילוני שנולד בתרבות נוראית שחושב שאפשר לגרש יהודים שחושב שאפשר להתאהב בבנים – וזה נורמלי. שחושב שאפשר לבגוד באישתך ושחושב שלא חייבים להתחתן..

הנערה הנרגשת ששואלת את הרב באתר השו"ת כיצד להתייחס למצעד הגאווה משקפת היטב את המהפך הזה. היא מניחה שלציבור הדתי ולהנהגתו יש יכולת אמיתית לעצב את המציאות ולהחליט מה לעשות עם פלגים סוררים. אסור לנו להקיא אותם מהחברה, היא קובלת. אסור, אבל מובן מאליו שיש לנו את הכוח ולכן עלינו לשקול זאת היטב. השאלה הזו, כמו שאלות רבות של צעירים באתרי השו"ת, מבטאות את תחושת האחריות של מי שבאמת מנהיג את החברה ולא את עמדתו של האידאולוג המתגונן שמציג עמדה רדיקלית, אוטופית ואלטרנטיבית.
תשובת הרב מבטאת את עמדה ההנהגה הדתית, הלכודה עדיין ברטוריקת המיעוט המתגונן. האם זה רק מצעד הגאווה, הוא שואל. אנחנו מוקפים בתרבות חילונית עויינת ומסוכנת. יש לנו מלחמה עם התרבות השלטת שמאיימת עלינו לכלותינו. ההומואים העורכים מצעד, המערכת הפוליטית שאישרה את ההתנתקות, הצבא שהוציא אותה אל הפועל, מערכת המשפט שאישרה את הפינוי, העיתונות שסיקרה אותה, התרבות שמאחרת את גיל הנישואים ובקיצור כל המערכת המדינית והחברתית הישראלית נצבעים במברשת אחת, ביחד עם איזו חברה עלומה שקובעת ש-"מותר לבגוד באישתך", וכולם מזוהים כאויב נוכח ומידי. אבל האמת היא שכל המערכות האלה, כמו ישראל כולה, מלאות היום יותר מאי פעם באנשים שלא מזהים את עצמם עם החילונות. מעולם לא היתה התקשורת הישראלית, למשל, משופעת בכמות כזו של כותבים שדרנים ועורכים שמזהים את עצמם כדתיים או כמסורתיים.

 

פחות הלכה יותר פוליטיקה

המיין סטרים הישראלי החדש הזה, ששוטף גם את המערכת הפוליטית, העסקית והמשפטית, לא יכול להזדהות עם צו הזרות וההבדלות שמנסה ההנהגה הרבנית לשמר. המאבק שמובילים הרבנים והפוליטיקאים הדתיים משמר את תחושת המצור שאיפיינה את החברה הדתית בימי ישראל החילוניים, האירופאים. אבל ככל שהחברה והתרבות הישראלית מתקרבות אל העמדה הדתית, הולכת ההנהגה הדתית ומרחיקה את עדותה. המאבקים הפוליטיים שמובילות המפלגות הדתיות בסיוע ובתמיכה הרבנים נוגעים פחות ופחות לסוגיות דתיות קונקרטיות ויותר לסוגיות אמורפיות של זהות יהודית, או אפילו של גאולה.
המאבק על ההתנתקות הוא מקרה מבחן מרתק בהקשר הזה. הנהגת המפלגות הדתיות חברה להנהגה הרבנית כולה שזיהתה את המאבק בהתנתקות כמאבק של חילונים מול דתיים. למרות שבראשית המאבק היו בשני הצדדים דתיים וחילוניים רבים. בעיני רבני המפד"ל היה זה מאבק על זהותה הדתית של המדינה בין אלה שנואשו מן היהודיות לבין מיעוט קטן ונחוש של נושאי הלפיד. הסיבות להתגייסותה המוחלטת של ההנהגה הדתית למאבק נגד ההתנתקות הן רבות ומורכבות. אבל קשה להתעלם מהשמחה שבה עטה ההנהגה הדתית על ההזדמנות להיות שוב המיעוט הנרדף, הנדכא והצודק. אבל בסיבוב האחרון של המאבק בין החילוניות לדתיות בחברה הישראלית נצחה הדתיות בנקודות. הדתיות כבר אינה עמדה שולית ומתגוננת. גם הדתיים כבר אינם מתגוננים. אך הרבנים והפוליטיקאים, כמו תמיד, הם האחרונים לקבל את החדשות.