אני מוצא את עצמי הולך בערב שבת עם מגבת על הכתף, כאילו בדרך לבריכה – כי יש כוח בגוף. ויש כוח בבטלה המוחלטת בתוך המים. ויש כוח למים עצמם, ויש עוצמה בריטואל רוחני שלא מבקש להוסיף אלא להוריד. רשימת הרהור
// עמיחי חסון
עמיחי חסון הוא סטודנט לקולנוע בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, בעל טור במוסף 'שבת' של מקור ראשון ומעורכי כתב העת לשירה משיב הרוח
ביום האחרון אספתי את ספרי הקודש מהמקום שלי בבית המדרש אל תוך ארגז קרטון חום וקטן, והבטחתי לעצמי להמשיך וללמוד בהם לפחות כמו שלמדתי בהם בחמש השנים האחרונות בישיבה. מאחוריי רכן אחד הרבנים המבוגרים על הסטנדר שלו, למד בעין אחת רמב"ם ופזל בעין השנייה אל טקס הפרידה המגושם שלי. אחרי החלפת מבטים קצרה עמדתי מולו עם ארגז הקרטון בין הידיים, כמו בסצנת פיטורים משרדית בסדרה אמריקאית. הוא שאל אם זהו, אם אני הולך, ואמרתי שיש לי כרטיס טיסה לניו-יורק ואחר כך נראה. הוא בחן אותי היטב ואחרי שתיקה תמצת בפניי איך הוא רואה את "האבולוציה ההפוכה" שמתחילה ביום שאחרי הישיבה. במהלך השנים, כך הוא טען בקצרה, חלק גדול מההנהגות התורניות הולכות לאיבוד, הלימוד מצטמצם למינימום של 'דף יומי' במקרה הטוב ולשום דבר במקרה הרע, ולבסוף נותרת שכבה רזה של מצוות-בסיס שמספיקות כדי לחנך את הדור הבא. או במילים אחרות: המעגל מושלם. בן המיזרוחניקים שהוציא את הציציות מהחולצה בזמן הישיבה, חוזר אל כור מחצבתה של הבינוניות הדתית – וגם זה, כך הדגיש שוב, במקרה הטוב.
תמיד יש משהו אירוני בכל אותם רבנים שמעולם לא יצאו מארבע האמות של בית המדרש ומדברים על "היום שאחרי" בביטחון עייף שכזה, אך ממרחק השנים נראה שהצדק אתם. אני מתבונן בשבת שלי היום, ואין בה, למשל, הרבה זמירות או ניגונים, וגם תפילת שחרית במניין הופכת דבר נדיר יותר ויותר. אבל משום מה, אני עדיין ממשיך לטבול כמעט לפני כל שבת. וזה מוזר, בעיקר כי טבילת גברים בערב שבת היא רשות של הרשות, מנהג שלא עומד מול מצוות שבת מובהקות שאני בוחר לזנוח. ובכל זאת – ואולי דווקא בגלל שלא מדובר במצווה כפשוטה – אני ממשיך לקיים אותה כהכנה רוחנית עיקרית. לטהר את עצמי מלמטה כדי שיהיה פתח להיטהר מלמעלה. כאילו שביום שאפסיק לטבול, אפסיק להאמין באפשרות שהשבת תהיה מסוגלת לגאול אותי.
*
ואולי שורש המנהג התחיל כבר קודם. אני לא יודע אם הנושא נחקר אקדמית, אבל נדמה לי שיש קשר כמעט ארוטי בין נערים דתיים לבין מעיינות. כנער בישיבה תיכונית, אחד מהעינוגים הגדולים בחיי היה למצוא "מעיין חדש", כזה שעוד לא נשזף ונשרף ברבבות עם ישראל. לפעמים אני מתבונן באלבומים מהזמן ההוא: חבורת תיכוניסטים בשיער ארוך ובוקסרים מצוירים, מחייכים מאושרים סביב שלולית מים לא מוכרת ברמת הגולן או בהרי יהודה, עם נרגילה בוערת מאחור וגיטרה מלאת סטיקרים ביד. כשהלכנו לישיבות, חלק משירי הגיטרה קיבלו גוון דתי, ובהשראת הנאו-חסידות הארץ-ישראלית, ביקשנו לחזור אל הטבע ולטבול במעיין כריטואל רוחני, למורת רוחן של הבנות שהורחקו מן המים בזמן הטבילה.
אבל נדמה לי שאין טעם לעשות רומנטיזציה. לגבי רוב הגברים היהודים-אורתודוקסים שאינם משתייכים לעולם החסידי, טבילה במקווה איננה דבר יום-יומי או שבועי. הם פוגשים אותה בזמנים מיוחדים, כמו בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, או בטבילת החתן לפני חופתו, מנהג שהפך נפוץ בשנים האחרונות. הטבילה מתרחשת לרוב בבורות מים חצי-מזוהמים או בנקבות קטנות ומקורות, מעשי ידי המועצה הדתית, שמעלות ארומה חזקה של חומרי ניקוי וחיטוי. סיר צ'ולנט חם של בני אדם.
ובכל זאת, אני מוצא את עצמי הולך בערב שבת עם מגבת על הכתף כאילו בדרך לבריכה – כי יש כוח בגוף. ויש כוח בבטלה המוחלטת בתוך המים. ויש כוח למים עצמם (שבניגוד לחומרים אחרים שההלכה עושה בהם שימוש, המים שרדו את אלפיים השנים האחרונות ונשארו כמעט אותו הדבר). ויש עוצמה בריטואל רוחני שלא מבקש להוסיף אלא להוריד.
לפעמים, אני מודה, כל העסק מרגיש כמו תרגיל פסיכולוגי של ילדים, שאם תגיד להם 'אסור', התאווה תגבר, ואם תגיד להם 'מותר', התאווה תשכך. נדמה לי שאם תוסיף בלן, ובדיקות ופרטי הלכות, היופי הפשוט של אדם עירום במים – ייעלם. העדר החיוב ההלכתי הופך את מנהג הטבילה לסוג של "דרך ארץ". הרצון לקיים אותו חוזר אל הצד האנושי הפשוט, הכמעט אוניברסלי, שקושר את טהרת הגוף כאמצעי לטהרת הנפש. כך שבצורה מוזרה, הטבילה מתקשרת אצלי למערכת ההנהגות של בין אדם לחברו, במובן זה שהיא איננה תלויה דווקא בתנודות הנאמנות המשתנה שלי להלכה. אני ממשיך לקיים את הטבילה כפי שאני משתדל שלא להלבין את פני חברי או לגנוב ממנו.
הכוח של טבילת הגברים נובע מהעדר הפרטים שבו, מהיכולת ליצוק כמעט כל דבר לרגע ההתחדשות הסימבולי מתחת למים, ריטואל שמתנהל באוטונומיה המאפשרת את המשך קיומו גם מחוץ לחיים רוחניים אינטנסיביים. ואולי זה לא מקרה שדווקא בפעמים הבודדות בחיי שטבלתי לשם מצווה, לפני עלייה להר הבית, מצאתי את עצמי חסר חשק לטבול, עסוק בשאלה האם יצאתי ידי חובה או לא.
*
שלושה שבועות אחרי אותה שיחת פרידה בישיבה, כשבבית המדרש פתחו את זמן אלול, מצאתי את עצמי באגם בשמורת אדירונדק (Adirondack) שבצפון מדינת ניו-יורק. כמה דולרים ואתה מקבל חצי קילומטר של חוף פרטי לקמפינג, והמים צלולים ונקיים, ואין בהם שאריות תוויות של בקבוקי שתייה קלה, והתפאורה הטבעית מסביב נראית כמו קלישאה מנשיונל ג'יאוגרפיק.
עמדתי ערום בתוך המים וניסיתי לטבול מ"ג פעמים, בעקבות הנהגה שקראתי פעם בספרון צבעוני של ברסלב. המים היו קרים ואני ניסיתי לכוון כוונות פשוטות: להוריד את הכעס, להגביר את האהבה, לבטל את התאווה, להיות נברא. הצמדתי רגליים לחזה כמו עובר, מבקש להיוולד מחדש באגם האמריקאי כמו אינדיאני או פגאני אחר שעשה את אותו הדבר באותה התנוחה באגם הזה לפניי. הרהרתי במוטו הציוני שטבע משה שמיר, 'אליק נולד מן הים'. ומרגיש ככה, אבל בדיוק להיפך: יהודי ישן מבקש להיוולד מחדש כיהודי ישן.
