מעשה תורה מאיש שוחק
זאת המעשייה סיפר רבנו בגופו ולא בפיו כשהיה מטורף בייסורים ומטלטל בעולמות תהו ושוחק ובוכה ושוחק.
מעשה-תורה מאיש שוחק
זאת המעשייה סיפר רבנו בגופו ולא בפיו כשהיה מטורף בייסורים ומטלטל בעולמות תהו ושוחק ובוכה ושוחק.
מעשה. במקום אחד היתה ארץ אחת. וארץ טובה היתה. ועל שם שרבים אהבו אותה הארץ היו קוראים אותה טבור העולם. והיתה הארץ ריקה ושוממה. ולא שהיתה ריקה ממש מיושביה – אלא שכיוון שכל תושביה היו אוהבים אותה כל כך – הפכו הם לאין ממש. שבידוע כי עזה כמוות אהבה. ועוד יותר משהיתה אהבת אותה הארץ עזה כמוות, היתה קשה כשאול קנאתה. שמידת הארץ הטובה היתה שכל אדם שהיה עומד עליה, מיד היה אוהבה ולא יכול היה להרפות ממנה והיה עומד ומכריז: 'כלה שלי'. והיתה אהבתו עזה כמוות והיתה אהבת חברו עזה כמוות, וכיוון שהיתה אהבתו עזה כמוות וכיוון שהיתה אהבת חברו עזה כמוות, היתה קשה קנאתו כשאול. וכיוון שהיתה קשה קנאתו כשאול, היתה קשה קנאת חברו כשאול. וכיוון שקנאו לאהבתם, שוב לא אהבו את הארץ. וכיוון שלא אהבו את הארץ נותרה הארץ שוממה וריקה ממש כביכול. וכך היה כל הימים, שכל פעם שהיה עובר בה אדם, היתה נדמית לו בתחילה כארץ צבי, אשר לא עבר אדם שם, שעורה מתוח על כל העולם ורחמה צר לעולם ובאהבתה היה שוגה תמיד. וכשהגיע חברו גם הוא לשם, היה גם הוא אוהבה בעל-כורחו ונצמד בה וחוזר חלילה והיו מקנאים כנ"ל והיו רבים כנ"ל והיתה הארץ שוממה וריקה כנ"ל. ויצא שמעה למרחוק שהיא ארץ טובה ואהובה ושוממה וריקה ומקברת את אוהביה.
וכך היה כל הימים כנ"ל בכל בני-האדם כנ"ל. אלא שבכל בני-האדם כנ"ל לא נמצא איש. שאיש אינו אדם. שבחינת אדם, כידוע, מן האדמה ואיש מן השמים, כפי שאמרה אם כל חי בקין בנה 'קניתי איש את ה'. אלא שקין הגביר מידת אדם שבו על מידת איש שבו, שהיה מקנא באחיו שהגביר מידת איש על מידת אדם. וכך היתה הארץ מלאה אדם כנ"ל ואין בה איש.
עד שפעם אחת בימי חריש נולד באותה הארץ מנחם. שמעשה שהיה כידוע, ביהודי שהיה רועה פרתו שם ועבר עליו אותו ערבי ואמר לו התר מחרשתך שכבר געתה פרתך ושוב אמר לו קשור שורך שנולד גואלן של ישראל. ואותו מנחם היה ערפל חתולתו וענן מרגלותיו והיה הוא כפורח באויר וראשו ולבו בשמים. וכיוון שהיה ראשו ולבו בשמים היה איש. וממידת איש שבו השקיף על בני-אדם וראה שהיו אוהבים את האדמה. ושיער בנפשו והבין כי עבר המון אדם שם, אך כיוון שלא היה שם איש, ממילא לא ישב בה איש. וכיוון שכך, ישב הוא שם. וכיוון שראו אותו בני-אדם שהוא יושב שם – היו מלעיבים בו, שאינו אוהב ואינו מקנא כמותם. והיה הוא יושב למולם ושוחק ומוחא בכפיו. וכיוון שהיה שוחק ומוחא בכפיו כנ"ל היו רואים אותו כמי שיצא חלילה מן הדעת. ולא זו בלבד אלא אף שהיה מנוגע ביסורים גדולים היה יוצא ויושב בארץ האהובה כנ"ל בין בני האדם כנ"ל וממלא שחוק פיו. ולא זו בלבד אלא אף כשהיה חבוש ומדוכא היה מתיר אחד וקושר אחד, שהיה מבקש לגאול את ישראל והעמים. והיה מוחה ימין בשמאל ועליונים בתחתונים ומכריז שלום שלום לרחוק ולקרוב ומבקש לרפוא את הארץ. והיו אותם בני אדם מוסיפים ומרחמים עליו בפניו, ומוסיפים ומלעיבים בתורתו, כרוצים לומר: עדיין מנחם בחוץ. אלא שהוא רק השליך דעת אדם שבו והיה איש. איש שוחק.
והוסיף רבנו ואמר: שיותר משהלעיבו בו היה הוא לועג למו. ועוד הוסיף רבנו: שהיה בו ממידת קונו. ועוד הוסיף ואמר שהאיש השוחק חי וקיים שהלא איש מן השמים כנ"ל. וכל התורה כלה רמוזה בפסוק שכתוב: יושב בשמים ישחק, אדני ילעג למו. וסיים ואמר שמשעלה למרומי מרומים והיו המלאכים ואלקים מלעיבים בו, והוא יושב ושוחק ומוחא כף, שעל דרך האמת אהבת אלהים ואדם שלו גדולה מאהבת האלהים ליצוריו.
וכשבא הדבר לפני תלמידיו אמרו – ובכל זאת, באהבתנו אותו דבק בנו שמץ מאהבתו.
