כל כלי הנפש בניגון
פתיחת דלת לשיר אהבה של אצ"ג
אליעז כהן
אפתח במעין התנצלות: לכתוב בשלהי שנתיים זועמות ומרות דווקא על שיר אהבה של אורי צבי גרינברג זו מלאכה שאינה פשוטה עבורי. מאורעות השנתיים האחרונות (שחוללו גם מתוכי שירים בעלי אנרגיות אצ"גיות טיפוסיות) כמו זועקים לעורר מחדש בשירת האימה והקינה, הקטרוג והאמונה של המשורר.
ובכל זאת, נראה שמה שייוותר בסוף הוא האהבה, אהבה שגם אורי צבי גרינברג השתוקק לשוב ולשוררה כמקודם.
*
השיר שלפנינו יועד על ידי אצ"ג להיכלל ב'ספר העיגול', ספר שאמור היה לכלול את חטיבת השירים הלירית ה'טהורה' שכתב בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד לסוף שנות החמישים, להבדיל מחטיבת השירים בעלי האופי ה'לאומי' שיועדו להיכלל ב'ספר העמודים'. בסופו של דבר, לא נסדרו הספרים ולא הודפסו, ולמעשה מעת פרסום 'רחובות הנהר' בשנת 1951, ספר הקינה העמוקה על חורבן יהדות אירופה, לא הוציא אצ"ג לאור כל ספר שהוא.
'תשוקה לשירי הראשון' גילה לי את 'אורי צבי גרינברג האחר'. באותה השנה, תשנ"ה, ראה אור 'ספר העיגול' ככרך תשיעי במפעל הספרותי של הוצאת כל כתבי אצ"ג לאור במוסד ביאליק, ארבע עשרה שנה לאחר פטירתו.
כבשירים רבים בספר העיגול, גם שיר זה נובע מחזיונות מוקדמים ומחוויות ילדותו ועלומיו של המשורר. ניתן כמעט לומר כי זהו שיר אהבה סנטימנטלי, בו מעורר המשורר געגוע לאהבה רחוקה, ראשונה. ואולם, בקריאה חוזרת ניתן להבחין במה שמעבר – ברמזים שהצפין המשורר בין בתי השיר.
*
ננסה לעמוד על טיבן של המילים הראשונות בשיר, החוזרות גם בפתח הבית האחרון שלו: "שלחני ואשוב לשירי הראשון". האסוציאציה הראשונית שמתעוררת כאן היא לדברי האישה המזנה בהושע: "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם ובקשתם ולא תמצא ואמרה: אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה". (הושע ב, ט)
נתבונן בשינויים שמחולל המשורר בשיבוץ הקדום:
ראשית, באווירה. הקורא הרָגיש ודאי יחוש כי בנבואת הושע יש נימת ביקורת ואף סרקזם מעודן ביחס לעמדתה של האישה המזנה ולדבריה, העוטפים את גרעין הגעגועים שמתעורר בה. אצל אצ"ג הגעגוע שלם. השחזור של חוויית ההתאהבות (שניגע בו בהמשך) הוא טוטלי ופועל אצל כל מי שחווה מצב דומה (או שעורג לכך) לתחושת הזדהות עמוקה.
שנית, שלא כאישה המזנה המכירה במצבה ויוזמת לשנותו ביציאה שלה ממנו ובהליכה אל אישה הראשון – אצ"ג כבול ל'כוח עליון' ואינו מסוגל, למרות רצונו, לשנות לבדו את מצבו, והוא מבקש-מתחנן: "שַלְּחֵנִי".
בזיכרון המקראי שלי משמעה של המילה 'שלחני' הוא: שחרר אותי, התר אותי אל מקומי הראשיתי, אל מקורי. ואכן, אם בודקים את ארבע ההופעות המקראיות של המילה רושם זה מתחזק:
"שַלְּחֵנִי ואלכה אל מקומי וארצי" (בראשית ל, כה) – יעקב 'המוחזק' אצל לבן רוצה לחזור הביתה.
" שַלְּחֵנִי כי עלה השחר" (בראשית לב, כן) – 'האיש' הנאבק ביעקב מבקש שישחררו.
" שַלְּחֵנִי נא כי זבח משפחה לנו" (שמואל א כ, כו) – בקשת דוד בפי יהונתן להתחמק מ"כלוב הזהב" של בית שאול.
שַלְּחֵנִי ואלך אל ארצי" (מלכים א יא, כא) – הדד האדומי מבקש מפרעה לגרשו.
אצ"ג משתוקק אל מקומו הראשוני, אל מקורו, אך הוא אחוז ואסור בדבר-מה אחר. אצ"ג מבקש התרה.
זאת ועוד: אצ"ג מדקדק ובוחר כאן בהטיה הלשונית "שַלְחֵנִי", כאשר בתודעת שירתו (והוא עוסק רבות ובמישרין בתודעת שירתו ) מצויה על פי רוב ההטיה "שְלַחֵנִי" – עשה אותי שליח. זוהי תודעת הדַּבָּר, הנביא, ה'סנה הבוער' שלקח אצ"ג על כתפיו כמשא-חיים מצעירותו ועד ליומו האחרון.
(במקרא: "הנני שְלַחֵנִי" (ישעיהו ו,ח) – קריאתו של ישעיהו בנבואת הקדשתו. אצ"ג אחוז במוסרות הנבואה כתחושה אקזיסטנציאליסטית, יום יומית, והוא אינו מסוגל להשתחרר מכך.
כדי לטעום מעט מתחושתו זו נביא כאן קטע פותח מתוך מחזור שנקרא: 'עִם אֵלִי הַנַּפָּח':
קטע השיר
אנו רואים כי אצ"ג מבקש מנוחה, והיא לא ניתנת לו. בשירנו 'תשוקה לשירי הראשון' אצ"ג מבקש לא רק רגיעה כי אם שחרור.
השינוי השלישי המשמעותי שטומן המשורר בדברי האישה המזנה שבהושע הוא התחינה לשוב לא אל האהבה הראשונה, כי אם לשיר, למצב הפואטי הראשוני והמקורי. וכאן נעיר: מיום עמדו על דעתו כרוכים חייו ושירתו של אצ"ג זה בזה, וחוויות חייו הם מעיין שירתו.
כברבים משירי 'ספר העיגול', נמלט אצ"ג "הרחק וגבוה למחוז חפץ אדם", אל מחוזותיו המוקדמים – בית הוריו, הנופים הרחוקים, וכאן, ב'שירו הראשון' – אל האהבה הראשונה.
*
בקריאה החוזרת על פני כל השיר נראה עתה כי אצ"ג בונה ומשחזר ממרחק שנים רבות את אהבתו הראשיתית, שהולידה בו אז, כפי שהוא מזהה, את הדחף השירי, והוא יוצר למעשה סצנה בראשיתית. מפאת עושרו הרב של השיר לא נוכל במאמר קצר זה למצות את ססגוניותו ועל-כן נסקור את בתיו במבט-על:
בית ראשון – אצ"ג ממקם את 'שירו הראשון' וכבר בשורה השנייה פותר לנו את התעלומה על זהות "הנערה והנער..". מתוארת כאן אהבה היולית, נאיבית, שפועלת על הנאהבים ועל היקום שסביבם פעולה עתידית-אופטימית: מתחת לשלג "עוד שטחי אביב רצוף קיץ מחר..". התיאורים בבית זה ניתנים בקמיצה, בהקפדה רבה, כשכל אחד מהם הוא עולם מלא מחד, ומעשיר את חברו, מאידך.
ישנו תיאור כללי של זוג בראשיתי, רמזים על ברית הנישואין ("חופת חלום", "מגן עדן מקדם") ותיאור מקדים לתיאור המופלא והשוצף שמקדם את פנינו בבתי השיר הבאים.
בית שני ושלישי – מתוארת הליכת הזוג, שכוחה יפה לה בכוחה של אהבה. זו אהבה גדולה, צבעונית, חושנית, חג לאהבה:
"כי חוגגת חגה
אהבת-נפש-בשמת-עלומינו".
המצב של התאהבות, של יצירת עולם מלא בין שני בני הזוג המתנתקים מן "העולם החיצון" ומתגברים בכוח הכיסוף על קשייה של המציאות ומגבלותיה, מתואר בכישרון ואף בנימה דקה של הומור חם ומתגעגע (כמו: "בדיבור עם זולתנו אנו עונים שלא ממין השיחה"). האהבה היא טוטלית, והיא מספקת לנאהבים את כל צרכי הגוף והנפש, ובלא סיפוק…
גם בבתים הללו רמזים בראשיתיים: "את שולחן אבינו ואמנו שכחנו", "הנערה לצלעי כתאנה בחמה" וכו'.
מהאקספרסיוניזם הנאהב והמתגעגע הזה שב אצ"ג ומתחנן בפתח הבית הרביעי – "שלחני ואשוב לשירי הראשון.." – כאן, לאחר שעורר המשורר בו בעצמו ובנו את הערגה להיות שוב נאהבים, הופך המשורר את התשוקה והכיסוף לחומרי הגלם של שירתו. בבית זה, תוך גילוי-לב נדיר ויפהפה מגלה לנו אצ"ג "מאין נוחל הוא את שירו", על משקל השאלה הביאליקית. את הכאב, האובדן והאבל על מה שהיה ואיננו, מן התהום הנפשי הזה עושה אורי צבי גרינברג את שיריו:
"ואשר מכאב בי, הן אינו פוגם:
הוא כינור וקשת באלם".
שירו זה של אצ"ג משתנן בי מתשנ"ה. דרכו נפתחה לי דלת ("ממין שעושים כינורות") גם למחוזות שירתו הלירית וגם לשירתו החזונית הגדולה. דרכו התחוור לי אצ"ג כחוליה אחרונה (בינתיים) בשלשלת משוררי-נביאי ישראל שכמותם נשא בעול הנבואה וכמותם חשק, פעמים, לשוב אל אהבתו הראשונה…
