אוטוביוגרפיה או אוטומורטוגרפיה –
עיון בשיר של דן פגיס
יוחאי שורק
אוטוביוגרפיה/דן פגיס
מתי במכה הראשונה ונקברתי
בשדה הטרשים.
העורב הורה להורי
מה לעשות בי.
משפחתי מכובדת, לא מעט בזכותי
אחי המציא את ההרג
הורי את הבכי,
אני את השתיקה.
אחר כך נפלו הדברים הזכורים היטב
ההמצאות שלנו שכללו, דבר גרר דבר
הוצאו צווים. היו גם שהרגו לפי דרכם,
בכו לפי דרכם.
לא אזכיר שמות
מתוך התחשבות בקורא
כי בתחילה עלולים הפרטים להבעית
אבל בסופו של דבר הם מיגעים:
אתה יכול למות פעם, פעמים, אפילו שבע פעמים
אבל אינך יכול למות רבבות.
אני יכול.
תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום.
כאשר החל קין לפרוץ על פני האדמה
החלותי אני לפרץ בבטן האדמה
ומזמן עולה כחי על כחו.
0גדודיו נוטשים אותו ומצטרפים אלי,
ואפילו זה רק חצי נקמה.
אוטוביוגרפיה או אוטומורטוגרפיה –
עיון בשיר של דן פגיס
יוחאי שורק
'מתּי' – מתוודה בפנַי דובר השיר "אוטוביוגרפיה", ובאחת הוא עוקר את הציפיה אשר התעוררה בי, הקורא, לחוות שיר שעניינו סיפור חייו של הדובר. אינני עומד, אם כן, בפני סיפור חייו של הדובר אלא בפני "סיפור מותו" – סיפור אשר ישא, כפי שיתבהר בהמשך, אופי של עדות, ואף של ווידוי. אני סבור כי הקונפליקט הזה אינו דורש התרה אלא, כשירים אחרים של פגיס, הוא מהווה תאור חוויה אקסיסטנציאלית בלבד, ובתור שכזה יש לקרוא בו – באופן חוויתי ואישי, ובגוף ראשון.
הבית הראשון מתאר סיטואציה אשר מעלה בי בעיקר השתוממות נוכח הכרוניקה הסטרילית, כביכול, בה נוקט הדובר לתאור מותו, וכן תהייה; מהי ה'מכה ראשונה' שקטלה את הדובר באותו "שדה טרשים" מטאפורי, קשה ומנוכר, לפניו גם אני ניצב, ובו עלי להלך בין המילים מתון וזהיר. לא מובן גם מדוע היה צריך העורב להורות להורים, במצלולו, בניקורו ובנבירתו בגופת הבן המוטלת, 'מה לעשות' בה – קרי, לקוברה. הרהור נוסף יעלה באופן טבעי שאלה מציקה יותר, העומדת, לכאורה, ברקע הסיטואציה כולה: מדוע הוכה הדובר?
מתוך האירוניה הפגיסית – 'משפחתי מכובדת' – מתבררת ועולה זהותה של המשפחה, וכן זהותו של בנה הדובר. זוהי המשפחה הבראשיתית – אדם וחווה, הבל וקין. מודל זה מוכר בשירתו של פגיס (ראו – "אחים", "אדם המערות שותק", "כתוב בעפרון בקרון החתום" ועוד) והוא משקף את מיצוי טבעו של האדם, תכונותיו, אופיו, ומוגבלותו ביחסיו עם "אחיו" ועם עצמו. במסגרת מודל זה מוצג כאן קין כממציא ההרג, אדם וחווה – כממציאי הבכי והאבל, והבן הדובר, הבל -כממציא השתיקה. המצאתו של קין מובנת על רקע הסיפור המקראי, כמו גם המצאת האבל של אדם וחווה, הנבוכים והמזועזעים נוכח מותו הראשוני של בנם. אולם חידוש יש פה – המצאתו של הבל. על אף שתפקידו של הבל בסיפור המקראי, כפי שכבר האירו פרשנים, איננו אלא להיות הבל ותו לא, ועל אף שעל רקע תפיסה זו ניתן לראות במבט ראשון את שתיקתו של הבל כסבילות, ואפילו כדממה שפרושה מוות – המצאת השתיקה שלו מוצגת במעמד שווה להמצאות שאר בני משפחתו. הוא ה"זוכה" בתואר ממציאה של שתיקת-המוות, ולא אחיו הורגו, אשר הוא שהשתיקו.
שתיקתו של הבל, אם כן, איננה שתיקת אלם, אלא התגובה בה בוחר המת – שתיקה פנימית, שמהווה הימנעות פעילה, קיומית, אל מול עצם המצאתם-מציאותם של הרצח והמוות, המופיעים בשיר במנותק מהקשר סיבתי או עילה כלשהי – שלא כבאירועים שבסיפור המקראי. ואכן השאלה 'מדוע הוכיתי' כלל אינה עולה על שפתֵי הבל המת, השותק, הדובר ועֵד-מותו שלו בשיר.
'אחר כך נפלו הדברים הזכורים היטב' – ממשיכה הנימה הכמו כרונולגית שננקטה עד כה. "נפל דבר" – המוות הומצא כגורם אונטולוגי, אך לא רק ככזה, אלא גם ובעיקר כיסוד תודעתי מכונן בנפשו של האדם ושל צאצאיו. נראה שהבל מדגיש בפני כי אותה ה'מכה הראשונה' שהרגה אותו היא אם אמות המכות שעתידות לבוא על צאצאי האדם ולהרגם נפש.
אפשר גם שאין הוא אלא כמקונן על 'דברים שנפלו', בבחינת נפלו חלל, אבדו, ולא ישובו (והוא ביניהם). מרגע שתפס המוות מקום בתודעת האדם הרי באה כליה כלשהי, אבד דבר מה – תום, פשטות, יושר וכדומה, ובמקומם בא השכלול: היגררות דטרמניסטית, הוצאת צווים ועצמאות רצחנית. הוצאת הצווים נתפסת כשיא ה'שכלול', היעילות ותיעוש המוות, ומתקשרת, כמובן, באופן אסוציאטיבי למכניקת הרצח של הנאצים, אשר פגיס עצמו, הדובר מגרונו של הבל, חווה על בשרו, כאשר שהה בין השנים 1941-1944 במחנה ריכוז. אחרי ארועים שכאלה, אומר פגיס-הבל, שוב אין לרבים אלא לגלות עצמאות מסוג אחר ו'לבכות לפי דרכם'. השתיקה, לעומת זאת, אינה מתפתחת – היא תמיד אותה השתיקה, כי היא ביטוי העצמאות של הנרצח, בו בחר מתוך סירובו הראשוני לקחת חלק ברצח על כל תופעותיו.
בהקשר זה השורש טו"ב ('הזכורים היטב') מעלה בדעתי את תמרור האזהרה הנבואי המופיע בסיפור המקראי: "אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ…" (בראשית ד': ז'). 'זכורים היטב', אם כן, לא כשיפוט איכותי (=זכורים באופן בהיר וחד) אלא כטענה מוסרית: הדברים הזכורים כטוּב מוחלט, נעדר רֹע, נפלו, אבדו, נשכחו, ובכך התגשמה האפשרות "אם לא תיטיב". בבית זה מתגלה הזיכרון, ובפרט זיכרון המוות, כמחולל ומכונן – מחד, וכאובדני – מאידך.
הבל פונה אליי לפתע. הוא איננו מעוניין 'להזכיר שמות' [אולי בניגוד ל'ספר תולדות האדם 'רצוף השמות והפרטים, הבא מיד אחרי מותו של קין – (בראשית ה')]. הוא מתחשב בי, ונימוקיו עמו: לא להבעית, אך יותר מכך – לא ליגע. משמעותה של הזכרת שמות היא אכן ירידה לפרטים,בבחינת כל אדם פרט, והבל-פגיס אינו רוצה בכך משום שהוא מבקש להציג בפני את המוות שבקרבו ברמה העקרונית, המטאפיזית כביכול, במלוא האימה שבו. כאשר תעיין במותו של האדם הפרטי, אומר פגיס, תמצא עצמך בתחילה מבועת, אך יגע 'בסופו של דבר' (וכאן מבקר פגיס-הבל בשדה המלולי שבו 'סופו של דבר' עשוי להתפרש גם כמוות עצמו). אתה, אומר לי הבל-פגיס, אינך יכול למות רבבות פעמים כפי שאני יכול, אלא לכול היותר 'שבע פעמים', כאמור: "כל הֹרג קין – שבעתים יוקם" (שם, ט"ו) (וכאן, אולי, מובעת אירוניה כלפי "נקמת-הקיינים" באשר הם, וכלפי אותו איום אלוהי ריק).
עכשיו אני נרתע, ונזקק לריחוק מסויים, כי על ידי שימוש במִספר המיתי 'רבבות' חורג הבל-פגיס מהצגתו עד כה כ"אב טיפוס" של המת. הוא הופך לַמוות עצמו, אשר צרת הרבים של היותו היא בעיניו רק חצי נקמה ("חצי נקמה" זו בשורה האחרונה מושגת גם בשבירת המבנה הקבוע של ארבע שורות בכל בית, ובכך מתריסה כנגד הסימטריה וההתנהלותה"תקינה").
על אף שנשמר, כביכול, איזון דק משהו, חצי-חצי, בין המוות המבקש לכלות הכל ובין קיומו המתמשך של אותו קין אשר שבעתיים יוקם – בכל זאת בסוף השיר מוכרז כי במאבק הניטש בין החיים והמוות, מנצח המוות. בודאי בהיבט המִספרי הפשוט. ככלות הכל כל אדם ימות יום אחד ויצטרף לגדודי הבל, בין אם היה "טוב" או "רע", רוצח או נרצח.
אולם, נצחונו של המוות ניכר עוד יותר בעובדה ש'תאי המחתרת' שלו, כגרורות סרטן, 'מגיעים לכל מקום' על פני האדמה ובקרב החיים. הם מקיימים היסטוריה של רצח ותודעה של מוות, ועל האדם להתמודד עמן תוך שהן מאיימות לפרק ולפרוק ממשמעות את פרטי חייו (וביניהם האם רוצח הוא או נרצח)/ (כגון הפרט האם הוא הרוצח או שמא הנרצח) ובכך ליטול כל משמעות גם מחייו עצמם.
ברובד הראשון והמיידי, השיר הינו שיר עדותו של הבל המתאר את רציחתו – הולדת האונטולוגיה של המוות – המתבררת ומתפתחת אט אט לאורך ההיסטוריה כשושלת בעלת נוכחות אלטרנטיבית לזו של שושלת החיים. האוטוביוגרפיה שהוא כותב היא למעשה "אוטומורטוגרפיה" – סיפורו של המוות, העומד בניגוד לסיפור של החיים עצמם.
ברובד הנוסף, העמוק, אכן ישנה כאן במהותה אוטוביוגרפיה פנימית, רוחנית, של פגיס המשורר, שהיא במהותה מעין וידוי של האיש, ניצול השואה אשר חי בתודעת-מוות כזו, בה מהווים הרצח והמוות גורם אקזיסטנציאלי מתמיד. הזיכרון העומד ביסוד הכרתו של פגיס, הוא זכרון המוות – המעמיד את קיומו בסימן שאלה מתמיד, מותיר אותו בידיעת חדלונו, משתק ומשתיק, אך בה בעת דווקא מעורר לעדות, לנחמה פורתא שבוידוי ולדיבור שיעניק תוכן ומשמעות לחייו.
ראוי להדגיש שוב, כי ב'אוטוביוגרפיה' מתאר פגיס את חווית נוכחותו של המוות בלי ההקשר האוטוביוגרפי-סיפורי הפרטי שלו. פגיס – כפי שהוא מודה במפורש במהלך הבית הרביעי – מבקש לחמוק כאן מן העיסוק בפרטי חיים ומוות: שמות, תאריכים, מקומות וכן הלאה, הקשורים ב"מותו". אלו רלוונטיים ברמה מסויימת של הסיפור ההיסטורי-ביוגרפי, העדותי, אך מעמדם משני במובן התשתיתי, הפילוסופי אקזיסטנציאלי-ביוגרפי של פגיס הניצול, ושלי, הקורא, כשורד עקיף של השואה/כשורד שואה עקיף, וכאדם. על כן, אף שהם עומדים ברקע השיר הזה וברקע יצירתו של פגיס כולה – הם אינם מוצאים כאן ביטוי לירי מפורש.
שוב, כבשירים רבים של פגיס, מופיע כאן מוטיב "המת החי" או אם אדייק – מוטיב "החי המת" (ראו – "חקירה שניה", "עדות", "עקבות" ועוד). הבל וקין אינם רק ממציאים, "אבות הטיפוס" של הנרצח והרוצח כבסיפור המקראי, אלא גם מייצגים את המוות ואת החיים. ככאלו, מובן שהם אינם נדרשים לשאלות "הקטנוניות" העשויות להתעורר – מדוע, איך ומה היו הגורמים. פגיס, ככל אדם, הוא הבלי וקייני כאחד – חי ומת, רוצח ונרצח. הוא מבקש להתמודד עם מורכבות זהותו וקיומו, ומשום כך עליו לשתוק שירים.
