המאמר מוקדש להוריי, חיה-רבקה בלומרוזן ז"ל, ואברהם יצחק בלומרוזן
מצוות רבות התלויות בארץ שלא נוהגות היום במלואן, לא עברו טרנספורמציה הלכתית לעידן העירוני-תעשייתי ומצומצמות לכדי פרשנות חקלאית בלבד. אנסה להציע הרחבה בפרשנות של מצוות חקלאיות להוראות בתחומים חברתיים של עבודה ורווחה – למצוות ותקנות הקשורות לצדק חברתי ולגזור מהן, בדומה למעשר כספים, מצוות והנהגות לחיים המתועשים-מודרניים.
רבות מהמצוות התלויות בארץ נותרו רק בגדר מצוות חקלאיות, במנותק ממהותן הכללית. גם בשיבת העם לארצו, מצוות אלו נתפסו ברובן כמצוות חקלאיות, אך העם, שרובו עירוני, מנותק ממהותן של מצוות אלו כדיני עבודה ורווחה.
מצוות התלויות בארץ בעידן הטרום תעשייתי
משהתנחל עם ישראל בארצו, הצטרפו איש איש לנחלת משפחתו, ומשפחה משפחה לנחלת שבטה. נחלת עולם, שאפשרה משק אוטרקי עם סיפוק צרכים ראשוניים של כל משפחה, וכללה גם זכויות של "בנים ממשיכים". המשק סיפק את הפרנסה הבסיסית של כל שכבות העם, לצד סחר חליפין בסיסי, ומלאכות תומכות שהשלימו את המארג הכלכלי. במצוות רבות התייחסה התורה לחברה המתנחלת החקלאית, בעידן בו רוב העם חיו והתפרנסו מחקלאות ונגזרותיה הראשונות.
בתורה ישנו מספר ניכר של מצוות חקלאיות ישירות, "מצוות התלויות בארץ", ועוד רבות אחרות שאינן עוסקות בעבודת האדמה אך משתמשות בדימויים מעולם החקלאות. חמש עשרה המצוות החקלאיות באופן ישיר קיבלו בהלכה את הכינוי מצוות התלויות בארץ, ומסכת מיוחדת, מסכת זרעים, יוחדה לדיון במצוות אלו. המצוות התלויות בארץ דנות בהלכות הקשורות לתוצרת חקלאית, הן מבחינת קשר אדם-אדמה, והן בגדר הוראות מוסריות-חברתיות, קשר בין אדם לאדם. בין המצוות התלויות בארץ ישנן מצוות לא תעשה, כגון איסור ערלה או כלאיים; מצוות עשה הנוגעות לתחום של תרומות ומעשרות כחלק מהתמיכה בלוויה ובכהונה: מעשר, ביכורים, הפרשת חלה, תרומה גדולה ותרומת מעשר; ומצוות חברתיות המאפשרות רשת תמיכה בעניים: מעשר עני, לקט, שכחה, פאה, פרט, ועוללות ואף מצוות שביעית ויובל.
במשך השנים העם היהודי החל בתהליך של עיור. הדבר החל כבר בתקופות הבית הראשון והשני, וגדל משמעותית בגלות, בה חלק ניכר מהעם היהודי כבר לא עבד בחקלאות או בעבודות השדה למיניהן. בתהליך התפתחות ההלכה לאורך הדורות, רוב המצוות התלויות בארץ נשארו בגדרן החקלאי המצומצם, ולא תמיד הייתה התייחסות לכך שבזמנים הקדומים המצוות התלויות בארץ היו למעשה דיני חברה ועבודה מחייבים, בהיות כל העם חקלאי באופן ראשוני או שניוני. כך, רבות מהמצוות התלויות בארץ נותרו רק בגדר מצוות חקלאיות, במנותק ממהותן הכללית. גם בשיבת העם לארצו, מצוות אלו נתפסו ברובן כמצוות חקלאיות, אך העם, שרובו עירוני, מנותק ממהותן של מצוות אלו כדיני עבודה ורווחה.
לפי המסורת, התקבלה התורה שבעל פה ביחד עם התורה שבכתב בהר סיני. עם התפתחות המשנה ובתי המדרש בימי בית שני, במרכזים שהפכו לעירוניים יותר, סביב חברה למדנית ומוסדות קהילתיים, התקבעה מסורת הלכתית. עם התפתחות ההלכה, חלק מרכזי מהמצוות קיבל מעמד של בנין אב, ויצא מהקשרו המצומצם. כך בולט במיוחד תחום אבות נזיקין, גורמי הנזק על פי המשפט העברי, המבוססים על דימויי העולם החקלאי "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער". אבות הנזיקין הפכו, במסגרת התפתחות ההלכה, לבסיס הכללי של דיני הנזיקין במשפט העברי. לדוגמא, ניתן להסיק אחריות של בעל מכונית לא תקינה לתאונה מכלל שימוש בכלל ההלכתי של בנין אב מאבות הנזיקין של שור. בתחום מצוות עבודת האדמה רק חלק מצומצם יצא מידי ההגדרה החקלאית לשמש כבנין אב, בתחומים ממוניים-חברתיים מחייבים.
מצוות התלויות בארץ בימינו
את קיום המצוות התלויות בארץ בימינו ניתן לחלק לארבע קבוצות השונות במידת ההצמדות למקור הראשוני-חקלאי. הקבוצה ראשונה, הן מצוות שהתקבלו במלואן, כפי שנהגו בזמן הבית, בהן למשל איסור עורלה. קבוצה שנייה, היא מצוות חקלאיות שלאחר החורבן שימרו את משמעותן החקלאית המקורית, אך ממגבלות הזמן, באין רוב העם היהודי בארץ ישראל, באין בית מקדש, וללא זיהוי ודאי של כהנים ולוויים, מצוות אלו אינן מדאורייתא, ונוהגות כיום מדרבנן, כזכר וייחוד. בקבוצה זו נכללות מצוות תרומות ומעשרות והפרשת חלה. קבוצה שלישית כוללת מצוות התלויות בארץ שלא נוהגות היום במלואן, שנשארו בהקשר החקלאי המצומצם שלהן, ולא עברו טרנספורמציה הלכתית משמעותית לעידן העירוני-תעשייתי. כך למשל דיני לקט, שכחה, פאה, ומצוות חקלאיות נוספות בתת-הקטגוריה של מתנות עניים, כמו פרט ועוללות. הקבוצה הרביעית כוללת מצוות התלויות בארץ שנערכה בהן טרנספורמציה הלכתית לתוך הקשר הרחב יותר, בעיקר בהקשר מצוות צדקה ותמיכה בתלמידי חכמים, כמו מעשר כספים. במסגרת זו, חלק מן המצוות התלויות בארץ, קיבלו מעמד של בנין אב, ופרשנות רעיונית מורחבת שלהן, הרחיבה והוציאה אותן מגבולות הפירוש החקלאי המצומצם. בין מצוות אלו, נראה את מצוות מעשר ראשון, מעשר עני ומעשר שני ונטע רבעי.
הרחבתה של מצוות המעשר (הראשון), היא למעשר כספים. בראשיתה היתה עיקר המצווה הפרשת חלק מן היבול החקלאי לתמיכה בחברת הלוויים והכהנים שמילאה תפקידי פולחן והנהגה רוחנית. עקב המגבלות ההלכתיות על קיום המצווה אחרי החורבן ובאין רוב העם בארץ, ללא זהות וודאית של הכהנים והקושי לאכול קודשים בטומאה, ועם הפיכת העם לעירוני יותר ויותר, שמקיים מסחר עבור כסף במקום סחר חליפין, החל קיבוע של מצוות הצדקה כמצוות מעשר הכספים: "'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה' – אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר. רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר 'את כל'".
כך, מצוות מעשר הכספים שבאה מן העולם החקלאי, הורחבה גם לעולם הממוני, תוך ראיית מצוות המעשר כבנין אב. גם קהל היעד, באין כהן ודאי, נהיה גמיש יותר וכלל את השכבה הלמדנית. בהיעדר עבודת המקדש, הפך העם היהודי לחברה למדנית, ומצוות המעשר המורחבת, כללה לא רק טרנספורמציה מעולם חקלאי לעולם ממוני, אלא מעבר לתמיכה בתלמידי חכמים, שמילאו תפקידי הנהגה רוחנית וקהילתית.
גם מעשר עני, באין הפרשה למעשרות מדאורייתא, הוכנס תחת בניין אב של מצוות צדקה כללית. המעשר הפך למידת צדקה, וחיבר בין זכר "המעשר הראשון" והתמיכה בשכבה הלמדנית של מורי ההלכה, לבין "מעשר עני", ומצוות הצדקה לאוכלוסייה ענייה. על דרך זו, ההלכה מציינת את היקף הצדקה הנדרש, בין עשר אחוז מההכנסה הפנויה, לצורך העניין מעשר ראשון, לבין חומש, עשרים אחוז, הכולל מעין מעשר עני. כך הופכת ההלכה את מצוות המעשר למעין בנין אב של תמיכה באוכלוסיית ההנהגה הרוחנית ולומדי התורה מחד, ובעניים מאידך.
גם ביחס למעשר שני ונטע רבעי, ניתן לראות את הפסיקה ההלכתית שהרחיבה את המצווה כבניין אב. היות והעלייה לרגל מוגבלת בגלות, וגם בארץ, בהעדר בית מקדש, לא ניתן להשתמש בהם למטרתם הראשונית הקשורה לעלייה לרגל. אף כאן נתן לראות התמרה של המצווה, באופן לא ישיר, בשיח ההלכתי, לתמיכה במצוות יישוב הארץ. המצווה התגלגלה למצוות תמיכה ביישוב בארץ ישראל בכלל, ובירושלים ובערי הקודש בפרט. לדוגמא, תרבות השד"רים שגייסו תרומות ליישוב בארץ, או קניית אגרות חוב של ישראל, או תרומות לקרן קיימת לישראל, או לארגונים תומכי עלייה. כל המצוות הללו, עשו טרנספורמציה מן המובן החקלאי, לדינים כלליים, אך באופן לא מחייב, כנורמות התנהגות.
הצעה להתאמת הפרדיגמה ההלכתית לעולם המודרני העירוני-תעשייתי
אנסה להציע כאן שינוי בפרדיגמה ההלכתית, בדומה לשינוי שנעשה באופן חלקי ולא מוצהר, במצוות כמו מעשרות, באמצעות הרחבת הפרשנות של מצוות חקלאיות להוראות בתחומים חברתיים של עבודה ורווחה. מצוות אלו יוכלו להשתמש באופן סיסטמטי ואינהרנטי, במודע, במצוות התלויות בארץ כבניין אב הלכתי חברתי-ממוני: לקט, שכחה ופאה, שמיטה ויובל. בהמשך, אעסוק ביתרונות שבשימוש במתודה זו לחברה היהודית ולהלכה. נדון בשלוש הצעות להרחבת המצוות החקלאיות לכדי בנייני אב: מתנות עניים, שביעית ויובל.
- מתנות עניים: לקט ופרט, עוללות, שכחה, ופאה
בהיעדר עבודת המקדש, הפך העם היהודי לחברה למדנית, ומצוות המעשר המורחבת, כללה לא רק טרנספורמציה מעולם חקלאי לעולם ממוני, אלא מעבר לתמיכה בתלמידי חכמים, שמילאו תפקידי הנהגה רוחנית וקהילתית.
מצוות לקט ופרט, עוללות ופאה, מפורשות בפרשת קדושים בספר ויקרא: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם", ובספר דברים מוזכרת גם מצוות שכחה, "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה: לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". מצוות אלו, נחשבות כחלק ממצוות מתנות עניים. מצוות אלו התקבעו במסגרת הפרשנות ההלכתית לנסיבות מסוימות (פאה היא חלק מהאילן או השדה, לקט ופרט הם מה שנופל בזמן הקציר, עוללות הם ענבים בודדים), ולכמות מסוימת (שני שיבולים ללקט, ושתי אלומות לשכחה).
כאשר הכלכלה מבוססת פחות ופחות על החקלאות, ניתן להציע אופני שימוש במצוות אלו כבניין אב למצוות חברתיות אחרות. הגדרה מורחבת למצוות בהתמרה לעולם התעשייתי-מודרני, תוך שמירה על הפרשנות המקורית שלהן. כבר הרמ"א הלך מעט בכיוון זה, כאשר התמיר מתנות עניים לצדקה ממונית, ופסק בפרשנותו לגמרא במסכת חולין, שמתנות עניים אינן נוהגות בימינו עקב מיעוט העובדים בשדה, והגישה לשדה. באופן דומה, ניתן ללמוד ממצוות אלו עקרונות וכללים של מתנה, מתוך השתתפות בלתי אמצעית בעבודת השדה, לא באופן ישיר, אלא באמצעות עבודה ממש, מתוך הרגל לעבוד גם כשנדרשת עזרה, תוך הפחתת התחושה של הזדקקות למתנת בשר ודם, אלא לקבלה מן השפע של א-לוהים. עם זאת, כדאי להוסיף גם התייחסות למהות של כל מצווה ומצווה גופה.
פאה, לדוגמא, יכולה לציין משאבים ששייכים לנו, מתולדות הרכוש או העבודה שלנו, שנשתף בתכנון מראש, מתוך מודעות לצרכים של מי שאין לו. זאת באופן דומה למודל הפאה בו כל מי שצריך, יודע שבכל עץ או שדה יהיה לו חלק, קיום מינימלי, עובדה המחדדת את רגש השותפות: "כי לי כל הארץ". מבניין אב של פאה אפשר לגזור מקרים של תכנון שיתופי מראש של משאב קיים, לצרכי כלל הציבור. אם יש לנו מכונית ואיננו צריכים אותה כל שעות היום או כל יום, נוכל להגדיר למשל "פאת זמנים", בהם נוכל לשתף את המכונית. או שנוכל בנסיעות שלנו, מדיי פעם, לקחת נוסעים בצורה שיתופית, לייחד מקום וזמן לצורך זה. "פאה רכושית", יכולה להיות עודפי ביגוד או עודפי מזון למסירה.
מצוות בניין אב של לקט, יכולה להיות כחלקים קטנים מן הרכוש, עודפים, שלעובד הם פחות משמעותיים, אבל למלקט הם מצטברים לתרומה שיכולה להצטבר לאלומה שלמה. בדומה להלכת הלקט של "שתי" שיבולים, שנאספות תוך כדי כך שהעני גם הוא עובד ומרוויח מפרי עמלו, שממשיך את עבודת החקלאי. מתוך גישה זו אפשר לדוגמא לתרום רכוש שדורש פינוי ועבודת פינוי, והנצרך מקדיש עבודה בפינוי הרכוש וזוכה בו. קיום אחר של לקט, הוא במקום לזרוק בקבוקים למחזור, לשים אותם בשולי הפחים. היות ויש חובה סביבתית למחזור בקבוקי משקאות, שמתוגמלת במעט כסף, כך לנצרכים אין את הצורך לחטט בפחים כדי לקבל את הפקדון.
שכחה יכולה להיות בנין אב למצבים של אובדן רכוש לא מכוון מלכתחילה, בכמות שלא יוצרת נזק גדול מדיי, שאפשר ליחד לאחר, מתוך ראייה של "לכו התפרנסו זה מזה". ניתן שלא לחוש צער על האובדן, אלא שמחה על ההזדמנות עבור האחר.
- שביעית
מצוות שביעית, יש לה חיוב ישיר למנוחת האדמה, אך בעקבותיה גם לעובד האדמה: "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר".
היום, כאשר אנו חיים בחברה לא חקלאית, ניתן להתייחס כבניין אב למנוחה מכל עבודה, ולייסד שנת שבתון מעבודה – זמן קולקטיבי, מסונכרן, של התבוננות ולמידה, של ניתוק מדאגות כספים ופרנסה. דווקא מצווה זו, עשתה טרנספורמציה לא מחייבת הלכתית למקצועות ותחומי עיסוק 'חילוניים', כמו באקדמיה ובהוראה, וניתן להמיר אותה חזרה למגזרים נוספים. במגזרים אלו, שנת השבתון היא אישית ולכן הם מפסידים מהן היתרונות שבקולקטיביות של המנוחה וההפריה ההדדית.
- שביעית ויובל כחלוקת משאבים כספיים לקהילה
זמני מצוות היובל, ובאופן חלקי השביעית, הן תקופות של חלוקת רכוש שנצבר מחדש. בשביעית – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".
ביובל בולט האתחול מחדש של הכלכלה, הזדמנות שנייה והחזרה לנחלה, המקור של עשיית הכסף, גם אם נעשו טעויות בהתנהלות במשך השנים: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו".
כאשר הכלכלה מבוססת פחות ופחות על החקלאות, ניתן להציע אופני שימוש במצוות אלו כבניין אב למצוות חברתיות אחרות. הגדרה מורחבת למצוות בהתמרה לעולם התעשייתי-מודרני, תוך שמירה על הפרשנות המקורית שלהן.
היהדות מעודדת רכוש פרטי ואף תחרות. עם זאת, יש דאגה לקיום מינימלי של החלש, ויותר מכך, גם למעמד הבינוני. "כי לי כל הארץ" – הארץ הנותנת בסיס מינימלי לקיום חולקה בידי א-לוהים. בימינו, כאשר רוב הרכוש הוא כספי, אפשר לגלגל מצווה זו למיסי ירושה, או מס קנייה מעבר לדירה ראשונה, שמתורגמים להעברת כספים למדינה, וממנה בעקיפין למי שאין לו.
סיכום
חלק ניכר מן המצוות החקלאיות הישירות, מצוות התלויות בארץ, ייחדו את הקהילה היהודית מבחינת הקשר לאדמה, לאלוהים, בין חלקי העם, והקשר לרכוש בכלל. ההלכה היהודית, בפרשנותה לתורה בכתב ובעל פה, השאירה חלק ממצוות אלו תחומות בד’ אמות של הפרשנות החקלאית הישירה. במהלך הדורות, ידעה ההלכה ידעה לשלב פסיקות פורצות דרך, כמו שמיטת כספים, פרוזבול, והיתר מכירה, שלעתים נראות סותרות את הפשט, אך מתאחדות עם רוח הפסיקה, והתאמתה לחיי המעשה, ככלל – "וחי בהם". עם זאת במצוות החקלאיות עצמן ישנו צמצום פרשנותי, תוך התעלמות לעתים משינוי חיי העם מחיי נחלה ועבודת האדמה, לחיי מסחר מודרניים מנותקים מן הטבע.
את הפרשנות ההלכתית של המצוות החקלאיות חילקתי לארבע קבוצות: מצוות שמתקיימות רק בהקשר החקלאי המצומצם בהוראתו המקורית, מצוות שבשל המגבלות ההלכתיות של הזמן והמקום נוהגות רק ל"זכר", מצוות כמו המעשרות, שעברו התמרה חלקית, לא תמיד באופן מוצהר, להקשר רחב יותר ושימשו מעין בנין אב לחברה עם מוביליות חברתית; ומצוות התלויות בארץ שלא נוהגות היום במלואן, ולא עברו טרנספורמציה הלכתית לעידן העירוני-תעשייתי ועדיין מצומצמות לכדי פרשנות חקלאית גרידא, כמו מתנות עניים, לקט שכחה ופאה, שביעית, יובל ומעשרות.
בתחום של המצוות התלויות בארץ, יש נטייה לפרשנות בהקשר החקלאי המצומצם יותר ברוב המצוות. ייתכן שהשמרנות ההלכתית נובעת מדיוק – כאשר מקור המצוות הוא חקלאי-פרטני, קשה לגזור אמות מידה הלכתיות, מתוך חשש מפני פירוש כללי מדי, שיחטיא את המטרה. במצוות כמו מעשר, מעין מס, ייתכן שקל יותר לעשות גזירה שווה בין עקרונות, ולבנות באופן עקיף הקבלה, ושימוש בבניין אב למעשר כספים. אך במצוות החקלאיות הישירות, הקשורות לתוצרת החקלאית, קשה לדעת איך להמיר אותן לעקרונות כלליים ולהוציא אותן מן הטווח החקלאי מצומצם. יותר מכך, ייתכן שמצוות אלו נותרו בתור שאיפה ומטרה לקדש ולייחד את שיבת העם לארצו מתוך רצון להקפיא ולא לגעת באותה צורה ראשונית, או מעין קידוש הטבע, גם בסביבת חיים עירונית.
"בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים". ואכן, החזון ההלכתי של אותם מהיישוב הישן שיצאו מן החומות, ואותם רבנים מבשרי הציונות, הבסיס לחיבת ציון ולתנועה החקלאית של המושבות – היה חזרה לעבודת האדמה. מעין חזרה לעבר בערגה, אתחלתא דגאולה דרך קיום באופן הדרגתי את המצוות התלויות בארץ, גם אם אין רוב בארץ והקיום הוא בספק מבחינת "היו מצוינים במצוות", מתוך שאיפה אופטימית אידאליסטית שבעבודה החקלאית תתחיל חזרת העם לארצו ובנין הבית השלישי. אך עדיין, גם אם יש טעמים לשמר את המצוות החקלאיות בצורה המקורית שלהן, אנו מפסידים עקרונות כלליים הקיימים במצוות החקלאיות, בדומה למעשר כספים, עקרונות שיכולים לתרום להנהגת חיים ראוייה יותר לפי דרך התורה.
על כן הצעתי בדבריי אפשרות להרחיב מצוות אלו בתור בנייני אב למצוות התלויות בארץ למצוות ותקנות הקשורות לצדק כלכלי ורווחה, ולגזור מהן, בדומה למעשר כספים, מצוות והנהגות לחיים המתועשים-מודרניים. ניתן לנסות לרדת לשורש המצווה, וממנה לגזור מעין בנין אב, שיאפשר לפוסקי ההלכה להסיק תקנות לתיקון החברה, ולאזרח שומר המצוות ליתר מודעות וכוונה בקיום המצוות המקוריות בהוראתן המוכללת. כך ניתן יהיה להרחיב את ההסתכלות ההלכתית, בצורה שתעגן בהלכה את כוונת המחוקק, של מידת הרחמנות, הצדקה, הנתינה לזולת, והדאגה לחלש, מבחינת "וכי ימוך אחיך", מצב המוביל ל"והחזקת בו גר ותושב" ובאמצעות מצוות התורה מתקיים "וחי עמך".
מצוות אלו היו ייחודיות בין העמים, ראשוניות ברתימת תחושות לב ומצפון לכדי דאגה לחלש, וחיוב של תמיכה קהילתית, והיוו מפתח בקהילות היהודיות להישרדות בתנאים בהם רבים מבני הקהילה היו עניים. בכך, הקדימו המצוות תפישות סוציאליות ואת מיסוד חוקי הרווחה במדינה המודרנית מתוך הבנה ש"גלגל הענק" הכלכלי, מסתובב, ויש לתת תחושות של בטחון ואיתנות לחברה. אקווה שהצעותי בדברים לעיל, גם אם לא יתקבלו אצל פוסקי ההלכה, יעוררו דיון, וכמסורת היהודית, יפתחו פתח ללימוד – ותלמוד תורה כנגד כולם. שתלמוד גדול מביא לידי מעשה גדול.
____________________________________________________________________
* גדי בלומרוזן הוא מדען רב תחומי בחקר הרפואה והביולוגיה ועומד בראש מעבדה לאבחון רפואי במכון הטכנולוגי בחולון. עוסק בתחומי הרוח והאומנות מתוך ראייה משלימה של תחומי היצירה. כנצר לבני היישוב הישן מצד אמו שיצאו מחומות העיר העתיקה והיו ממייסדי מאה שערים, ומצד אביו, נצר למייסדי חדרה שניסו להקים חברה חקלאית שומרת מצוות, היהדות מלווה ומדריכה את תפישת עולמו. מוקדש להוריי, חיה-רבקה בלומרוזן ז"ל, ואברהם יצחק בלומרוזן
