מצע מנותק – על הנתק בין מוסד הישיבה לקהילה / הרב אריאל פיקאר

 

not memberg

 

מצע מנותק

על הנתק בין מוסד הישיבה לקהילה

 

אריאל פיקאר

 

 

ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של תוכנית "בארי" ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.

 

 

עולם הישיבות רואה בעצמו תחליף לבית ולקהילה שמהם באים תלמידיו. אך הישיבות מתנתקות מרצף החיים הרגיל, והן רחוקות מלהיות קהילות אמיתיות וחיות, שיש בהן מגוון של אנשים בעלי השקפות וצרכים שונים. יש להציע אלטרנטיבה לישיבות ההסדר

 

 

איפה הבית שלי?

היכן צריכים תלמידי ישיבה המתגוררים בפנימייה להדליק נרות חנוכה? האם הישיבה נחשבת ביתם, או שמא הם יכולים לצאת ידי חובה בהדלקה שמדליקים למענם בבית ההורים? למעשה שאלה זו רלוונטית רק לבני עדות המזרח, אשר בביתם בעל הבית מדליק חנוכייה אחת עבור כל בני ביתו, אך היא טומנת בחובה שאלה עקרונית יותר: האם הישיבה היא ביתו של תלמיד הישיבה?

הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, התייחס לשאלה זו באחד מעלוני "שבת בשבתו",^[1] והביא שתי דעות בעניין זה:

"כיון שכך חלקו שני גדולי הדור היכן הוא ביתו של תלמיד ישיבה: הגאון מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל פסק כי כיום גם תלמידי ישיבות הנוהגים כמרן צריכים להדליק בישיבה כיון שזהו ביתם ולא בית הוריהם אליו הם נוסעים רק לעיתים או כשהם חולים. לעומתו, מובא בשמו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו יבדלחט"א כי דווקא העובדה שבחור נוסע לבית הוריו כשהוא חולה היא המעידה כי שם ביתו ואין הוא צריך להדליק בישיבה […] לעניות דעתי, ברור שבחור ישיבה שרוב השנה נמצא בישיבה ואוכל בישיבה בקביעות הישיבה היא ביתו וחלה עליו חובה להדליק בברכה בחדרו בפנימייה, אף אם בבית הוריו מדליקים הדלקה אחת בלבד".

תשובה זו של ראש ישיבה מצביעה על עמדתו החינוכית, שלפיה הישיבה היא בית עבור תלמידיה במלא מובן המילה, והיא משמשת תחליף בעל משמעות הלכתית לבית ההורים. בשורות הבאות אני מבקש לנתח תופעה זו ולשאול כיצד נוצר הדגם החינוכי הזה, מהי משמעותו התרבותית והחברתית, והאם אפשר להציע לו אלטרנטיבה.

עיר מקלט

עולם הישיבות, כפי שאנו מכירים אותו מאז הקמתה של ישיבת וולוז'ין במאה התשע-עשרה, וביתר שאת כפי שהתגבש מהמחצית השנייה של המאה העשרים ואילך – אכן מבקש להיות "עולם", כלומר קוסמוס, שמשמש תחליף לעולם החיים הרגיל שאנו חיים בו. בעבר הרחוק התקיים לימוד התורה בתוך הקהילה: רב עיר שהיה תלמיד חכם מפורסם ריכז סביבו תלמידים, שבאו לעתים ממרחק, למדו בבית המדרש שלו וחיו בתוככי קהילתו. אך בעת המודרנית הישיבה אינה רואה בעצמה אך ורק מקום לימוד, אלא מקום של חיים, בית וקהילה. משום כך מרכיב מרכזי של הישיבה הוא הדרישה מן התלמידים לגור בישיבה עצמה, לשבות את שבתותיהם ולחוג את חגיהם ב"בית הישיבה". תלמידים נקראים "בני ישיבה", והיא אמורה להיות ביתם, על שלל משמעויותיו. אך אף שהישיבה רואה בעצמה תחליף לבית, למעשה חסרים בה מרכיבים מרכזיים של החיים הרגילים שתלמידי הישיבה באים מהם וחוזרים אליהם: הישיבה היא חד-גילית וחד-מינית. אין בה זקנים, אין בה ילדים ואין בה נשים (או גברים, במקרה של מדרשה לנשים).

הצורך ביצירת עולם ישיבה שהוא תחליף לעולם החיים נבע מן האתגרים והפיתויים שהציבה המודרניות בפני הצעיר הדתי. כדי להתגבר עליהם ביקשה המנהיגות הדתית להציב עולם אלטרנטיבי ולחנך בו את הצעירים באווירה המאפשרת לקיים חיים דתיים מלאים בלא הפרעה. במובן זה הישיבות הציוניות, מאז ייסודה של הישיבה הראשונה בכפר הרא"ה, אינן שונות מעולם הישיבות החרדי. ישיבת כפר הרא"ה ביקשה להוציא את ילדי "המזרחי" מבתיהם שבעיר ולהביא אותם לכפר מבודד שבו יצרו חיים אלטרנטיביים לחיים של הוריהם. לימים השתלבה מגמה זו במפעל ההתנחלות, ואכן בשנות השמונים רוב ישיבות ההסדר הציוניות שכנו ביישובים שמעבר לקו הירוק, שגם הם במידה רבה ביקשו לעצב עולם אלטרנטיבי לבורגנות הדתית העירונית.

במהלך שנות התשעים השתנתה המגמה, וישיבות ציוניות חדשות הוקמו בריכוזים עירוניים בתוך מארג החיים הקהילתיים, ולרוב בזיקה לגרעין של משפחות שהתיישבו בהם במסגרת הגרעינים התורניים. במקביל למגמה זו התרחש שינוי גם בעולם הישיבות התיכוניות: הפנימייה חדלה להיות מרכיב הכרחי בחינוך הישיבתי התיכוני, וכיום יותר ויותר ישיבות תיכוניות אינן פנימייתיות. כל אלו גרמו לקרבה מסוימת בין חיי הישיבה לחיי הקהילה. אולם למרות השינויים המבורכים האלו, האתוס של הישיבה כ"תחליף חיים" מוסיף להתקיים במידה רבה. אחד הביטויים הבולטים של התופעה הוא בחירתם של תלמידי הישיבה להתפלל ולשהות בישיבה בראש השנה ויום הכיפורים.

איפה הילדים שלנו בימים הנוראים?

בתי כנסת קהילתיים ועירוניים רבים מתרוקנים דווקא בימים המיוחדים והחשובים האלה משכבת הצעירים (ולאחרונה – בעיקר ביום הכיפורים – גם מהצעירות). אלו מעדיפים את התפילה בישיבה על פני התפילה בבית הכנסת הקהילתי. קל להבין אותם: התפילה בבית הכנסת הקהילתי, שבו מתפללים אנשים ונשים מן השורה, סובלת מקשיי החיים הנחסכים מתלמידי הישיבה: בבית הכנסת הקהילתי יש אנשים בעלי מחויבות ועניין דתי בדרגות שונות; יש האוהבים את השירה ויש הממהרים, יש משפחות עם ילדים קטנים שלעתים מפריעים למהלך התפילה, יש גברים אך יש גם נשים, בן מתפלל עם אביו וסבתא עם נכדתה. ראשי הקהל צריכים לנווט בין הצרכים והרצונות, בין אוהבי החזנות לאלו שאינם, בין הצורך להשמיע דברי תורה ובין חוסר הסבלנות של חלק מהציבור. כל אלו גורמים לכך שהתפילה הקהילתית היא לרוב סוג של פשרה, מין בינוניות בלתי מלהיבה. לעומתה התפילה הישיבתית חפה מן הבעיות הללו, ולכן היא משדרת עוצמה רוחנית והתרגשות דתית.

לכאורה, אין כאן בעיה; ילדינו מגבשים את זהותם הדתית בישיבות, ולחוויית הימים הנוראים בישיבה יש תרומה חשובה לכך. אך בכל זאת יש לתת את הדעת למשמעויות של התופעה: התפילה הישיבתית היא תפילה המנותקת מן החיים. האתוס הישיבתי מציג אתוס לעומתי ביחס לחיים המודרניים; הוא מציב אלטרנטיבה. נכון, ברבות מן הישיבות הציוניות מחנכים למעורבות בחיים, לשירות בצבא, למעורבות בקהילה ולתרומה למדינה. אך בד בבד עובר גם מסר סמוי שלפיו החיים הדתיים הנעלים, "האמיתיים", הם אלו שבישיבה; התפילה האמיתית היא זו שבישיבה. התלמיד מתחנך לעזוב את הישיבה ולצאת למעין שליחות חיים, אך לעולם לא יוכל לשחזר את הרגשותיו והתרגשויותיו כמו בימי לימודיו בישיבה. כך מַבנה האתוס הישיבתי פער מהותי בין אידאל ובין מציאות.

אני מבין את הוויתור של ילדינו על התפילה הקהילתית לטובת התפילה בישיבה. גם אני חשתי בכך בגילם, אך אני רואה בכך טעם לפגם. אני רוצה שילדיי יתפללו לצדי, בייחוד בימים הנוראים; אני רוצה שהתפילה בבית הכנסת תלוּוה בקולותיהם של צעירים נלהבים; אך מעבר לכך, אני מרגיש שילדיי מפסידים משהו חשוב כשהם מעדיפים את הישיבה על בית הכנסת. יש בעיניי מעלה גדולה דווקא לתפילה ה"בעלבתית" – זו הנאלצת להתחשב בצורכי החיים, במבוגרים שאריכות התפילה מקשה עליהם ובילדים הזקוקים לארוחת הצהריים שלהם גם ביום כיפור. זו תפילה שלאחריה שבה המשפחה, על כל מרכיביה, לבית שבו מתקיימים חיי היומיום, על אהבותיו ומריבותיו; תפילה המשתלבת ברצף החיים ואינה דורשת את הניתוק מהם.

מחיר ההתנתקות

הצבעתי על הבעייתיות שבנהירתם של צעירנו לתפילה בישיבה בימים הנוראים, אולם זהו רק סימפטום לבעיה עמוקה הרבה יותר. אם מבקשים לחנך צעירים למעורבות בחיים בתוך החברה הישראלית, אין זה נכון לעשות זאת במנותק ממנה. החיים הדתיים, כפי שהם מוצגים בעולם הישיבה, שונים ביותר מדי פרמטרים מן החיים הריאליים של אנשים דתיים המעורבים בחברה הישראלית הכללית. לא נכון בעיניי לחנך גברים צעירים לחיים שבהם נשים וגברים פועלים באותם מסגרות, בתוך מסגרת המדירה נשים באופן מערכתי; לא נכון לחנך לחיים שבהם מדע, פילוסופיה ותרבות הם מרכיב מרכזי, בתוך מערכת שמתעלמת כמעט לגמרי מתובנות הפילוסופיה, מהיבטים מדעיים של חקר היהדות ומתרבות מודרנית, עברית וכללית. הישיבה גם מציגה דגם של מנהיגות דתית השונה מאוד מן הדגם של המנהיג הדתי החי בקהילה: ראש הישיבה הוא מנהיג דתי של קהילה הומוגנית שיכולה לעמוד בדרישות דתיות גבוהות ותובעניות. מנהיג כזה עלול לחשוב בטעות שהדרישות שהוא מציב בפני בני הישיבה רלוונטיות גם ליהודים ויהודיות החיים בחברה הכללית.

נדמה לי שההתבדלות החברתית-הקהילתית שהחלה עם מפעל ההתיישבות ביש"ע היא אחד התוצרים של החינוך הישיבתי שספגו צעירים דתיים בני הערים והשכונות שהתחנכו בשנות השישים והשבעים בישיבות התיכוניות ובישיבות הגבוהות הציוניות. החומרה האידאולוגית המשקיפה על המציאות מלמעלה וההתרחקות משאון העיר ומפיתוייה – אבל כך גם מן החברה הישראלית הרגילה – הן תוצאות של האתוס האידאליסטי הישיבתי. התופעה החרד"לית מבקשת להציב עולם חיים הדומה מאוד לאתוס הישיבתי: קהילות נבדלות, חינוך נפרד – הן בין בנים לבנות, הן בנפרד מקבוצות רבות באוכלוסייה הישראלית – התרחקות מן התרבות הישראלית והתנכרות להישגים המדעיים בתחומי מדעי הרוח והיהדות.

אלטרנטיבה לאלטרנטיבה

קבוצות כמו "נאמני תורה ועבודה" צריכות להציע אלטרנטיבה לעולם הישיבות גם בתחום הלימודים התורניים. עלינו לחשוב על תפיסה אלטרנטיבית לחינוך התורני הקיים; תפיסה שלא תדרוש מן התלמיד ניתוק מעולם החיים, אלא תקיים מערכת חינוכית בתוך החברה, בתוך הקהילה. את השינוי שעברו הישיבות התיכוניות צריך לבצע גם בישיבות ובבתי המדרש העל-תיכוניים. כיום ישנן כמה מכינות קדם-צבאיות המציעות דגם שכזה, ויש לפתח ולהרחיב אותו.

בישיבה מעין זו לא תהיה דרישה מתלמידיה לחיות בתוכה – יהיה עליהם לגור באשר יבחרו ולהמשיך להתמודד עם מטלות החיים גם בזמן הלימודים; היא לא תציע סדרי תפילה ייחודיים, אלא תצפה מתלמידיה להתפלל בבתי כנסת בשכונת מגוריהם; יהיו בה עידוד וחינוך לצריכת תרבות, אמנות וספרות, והעיסוק בתורה יהיה פתוח לגישות שונות שהתפתחו בעולם היהודי; גברים ונשים ילמדו בה תורה ביחד, בדיוק כפי שהם עתידים ללמוד יחד באוניברסיטה ולעבוד יחד במפעל או במשרד; לא תהיה בה דרישה של מונופול על כל תחומי החיים של התלמידים; יש לצפות שישיבה מסוג כזה תקיים לימוד תורה פחות אינטנסיבי מזה המתקיים בישיבות הרגילות, אולם היא עתידה לפתח מנהיגים דתיים שמחוברים לעולם שהם חיים בו ושיהיו מסוגלים להתמודד עם האתגרים הגדולים של חיי קהילה בעולם המודרני – חיי קהילה שאינם מנותקים מן החברה הכללית שבתוכה הם מתקיימים.