מערכת היחסים בין הציבור החרדי-מזרחי לבין הציונות הדתית ידעה עליות מורדות. ראשיתה בעלייה מארצות ערב וצפון אפריקה בימי ראשית המדינה והקליטה בעיירות הפיתוח, המשכה בהקמת גוש אמונים ובייסודה של מפלגת ש"ס והיא מגיעה עד לבחירות האחרונות לכנסת. עם השנים התעצבה דמות של "שס"דלניק", שמבטא הזדהות עם המדינה ועם סמליה אך מרגיש קרוב להנהגה החרדית-מזרחית. ד"ר נסים ליאון משרטט את יחסי הקרבה והריחוק בין שני המגזרים
ד"ר נסים ליאון מלמד במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
ספרו חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית ראה אור בתש"ע בהוצאת יד בן צבי
מערכת היחסים שבין החרדיות המזרחית והציונות הדתית נלמדה בשנים האחרונות בעיקר על רקע חילופי מהלומות מילוליות בין שני המחנות. בעוד הציונות הדתית תוארה בלעג כ'דתילונית', כלומר כתרכובת לא ברורה של דתיות וחילוניות, תוארה החרדיות המזרחית כתופעה חלולה ואינטרסנטית, נטולת יסוד דתי או זהותי ממשי. סבבי המהלומות הללו מציירים תמונה של מערכת יחסים דיכוטומית, הקובעת עימות קבוע וחוסר הערכה הדדי. במסגרת מאמר זה אשרטט קווים לתמונה מורכבת יותר. כצעד ראשון אגדיר את המונחים 'חרדיות מזרחית' ו'ציונות דתית', וכצעד שני אבחין בין שתי זירות של יחסים: מצד אחד הזירה הפוליטית, שהחלה בתחרות עזה ונמשכה בעימות אידיאולוגי מר, ומצד שני הזירה החברתית, שיש לתת בה את הדעת על מקורותיה המעמדיים (יחסי קבוצות הליבה והפריפריה המזרחית) כמו גם על הסימביוזה המתקיימת כמעט מעשה יום ביומו בין הנהגה חרדית לבין ציבור מזרחי, ציוני-דתי בחלקו. בתוך כך אצביע על הופעתם של מי שיכונו "השסד"לים". [1]
בין חרדיות מזרחית לציונות דתית
המונח 'חרדיות מזרחית' הוא אנליטי ביסודו, ומשקף במקורו את ההתמודדות המחקרית עם שאלת החיבור ההיסטורי והסוציולוגי בין דפוסי הדתיות הנוקשה של חרדים יוצאי מרכז ומזרח אירופה לבין דימויי הדתיות הנינוחה של המזרחים. במשך השנים נלמד החיבור הזה מתוך שלוש זוויות: היסטורית, סוציולוגית ותרבותית. מזווית היסטורית, מדובר בצירוף המוזן משלושה מקורות: החיבור אל עולם הישיבות הליטאיות, החיבור אל תנועת התשובה החרדית והחיבור אל השדרה הרבנית בעלת הזהות האתנית המודגשת שהתפתחה בישיבת "פורת יוסף". מזווית סוציולוגית, 'חרדיות מזרחית' מזוהה כסקטור בחברה החרדית ובו נכללים מי שמוצאם או מוצא משפחתם מארצות ערב, צפון אפריקה והבלקן. אלה חשופים למתח יסודי בחייהם: הם מחויבים לאידיאולוגיה ולתרבות שקבוצת ההתייחסות הדומיננטית בה מזהה אותם כחרדים מסוג "אתני" – כלומר, לא אידיאולוגי. הם 'ספרדים' ולא חרדים "מלאים". בעוד חרדים שמוצא הוריהם מרומניה, למשל, יכולים באמצעות כורי ההיתוך של עולם הישיבות לשלב את ילדיהם בחברה החרדית בצורה שוויונית מבחינה אתנית, שונה הדבר אצל אלו שמוצאם ממרוקו, מתוניס או מפרס. כור ההיתוך של הישיבה החרדית יבדיל לרוב בין אלו שניתן לזהותם כיוצאי מזרח אירופה (אשכנזים) לבין אלו שמזוהים כיוצאי המזרח התיכון (ספרדים). זו הסיבה שסוציולוגים ישראלים, ובהם אני, מעדיפים לכנות את הסקטור הזה בשם 'חרדי מזרחי' ולא 'חרדי ספרדי'. לדידנו, 'מזרחיות' אינה משקפת מוצא אתני בלבד, אלא התמודדות של מי שמוצאם מסומן ומתויג כ"אתני", וככזה משמש מקור לפיחות ערך. במקרה של החרדים המזרחים, מדובר בתיוגם כמי שנושאים מנטליות של תרבות דתית נחשלת, לא מתוחכמת, רגשנית ומסורתית. ואולם 'מזרחיות' לדידם של אותם סוציולוגים – כלומר, התנאים החברתיים שבהם נוצרת זהות זו – אף יכולה במקביל לייצר 'אלטרנטיבה', 'תרבות-שכנגד'.
מזווית תרבותית, יוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה בחברה החרדית בישראל פיתחו מעין גרסה "מזרחית" לחרדיות. גרסה זו הגיבה למיקומם בין שתי קבוצות התייחסות: האחת, החרדיות האשכנזית, דומיננטית ביסודה, ודרכה האידיאלית מורה על היבדלות חברתית, כפיפות לדעת תורה, הסתייגות מהציונות ושותפות ביקורתית במוסדות המדינה. השנייה – ציבור מזרחי לא-חרדי המאופיין כמסורתי וכלאומי. הגרסה "המזרחית" לחרדיות מגיבה למציאות שבה יש רצף של התנהגות דתית, ולא בהכרח קיטוע. במציאות מעין זו, למושגים כמו 'תשובה', 'התחזקות' ו'תיקון' יש רלוונטיות עצומה בניסוח קו המחשבה והפרקטיקה החרדיים. לגרסה המזרחית של החרדיות אפשר למצוא שתי וריאציות בולטות. האחת "רכה", כזו שיודעת להכיל את היהודי שומר המסורת והלא-חרדי, וככזו משמשת מקור אף לפיתוחה של עמדה לאומית וממלכתית. השנייה "קשיחה", ומשקפת את ההליכה בקו החרדי המסתגר. זו יכולה לשמש מצע לתופעות של קנאות דתית וטהרנות אידיאולוגית. הרטוריקה הקולנית הנשכנית הנשמעת לא פעם בהנהגה החרדית-מזרחית כלפי מי שמסומן כמתנגד לה, יותר משהיא מופנית כלפי חוץ, מופנית כלפי פנים, כחלק מהניסיון הסיזיפי לשמר גבולות חברתיים ברורים וחדים במציאות שגבולותיה הדתיים נזילים.
המונח 'ציונות דתית' זכה להגדרות מרובות במחקר, בין היתר בשל העובדה שמדובר בחברה רפלקטיבית מאוד, שגם החוקרים שלה שותפים בה לא אחת. בכל הנוגע למאמר זה אגדיר את הציונות הדתית כמאורגנת סביב שני מישורים של זיהוי – רעיוני וחברתי. במישור הרעיוני, מדובר בתנועה לאומית ודתית המחזיקה במגוון דעות שהמשותף להן הוא ההכרה במדינת ישראל ובציונות כערך יסודי שיש להיות שותף מודרני/דתי פעיל בהחזקתו. ערך זה מגולם בצורות פורמליות שונות במערכות החינוך, בתנועות הנוער ובקהילות המתפללים המגוונות המרכיבות את החברה הציונית-דתית. במישור החברתי, יש לתת את הדעת על שני היבטים. האחד: מדובר במגזר שמוסדות החינוך בו משמשים ציר מחבר ומפריד כאחד בין חלקיו השונים בכל הנוגע לסגנון החיים הציוני-דתי הרצוי, אם ביחס לארגון הקהילתי ואם ביחס לדרך ההשתלבות האפשרית בחברה הכללית ובמדינה. ההיבט השני, שנוגע במידה רבה לענייננו, הוא שמבחינה מעמדית, מדובר במגזר המאורגן סביב קבוצות ליבה ופריפריה. קבוצות הליבה מורכבות מבוגרי ובוגרות מערכות חינוך סלקטיביות מבחינה דתית ועיונית, המייצרות רצף של ליווי מוסדי רב-שנים, מבית הספר היסודי ועד אחרי השירות הצבאי ואף פרק הנישואין. בעוד בתוך החברה הציונית-דתית קבוצות הליבה נדמות כמגוונות מאוד, וביטוי לדבר אפשר למצוא בשיח הרפלקטיבי המחפש ביטויים סטטיסטיים ואחרים לגיוון זה, הרי מחוצה לה היא נדמית כמחזיקה במכנה משותף ובגבולות חברתיים ברורים המגולמים בשפה ובמחוות, בהשפעות חזקות של התרבות הדתית המזרח-אירופית ובתגובות הציבוריות לה, וכן בדילמות ובאתגרים המנסרים בקהילה, במוסדות החינוך ובקביעת אורח החיים לנוכח שאלת ההשתלבות בחיים המודרניים. כל זה מתומצת לכדי מה שאפשר לכנות חוויית חיים ממוגזרת.
מזרחים ליום אחד
נקודת תצפית אפשרית בחוויית החיים הממוגזרת של הציונות הדתית יכולה להיקשר במה שכיניתי "הפריפריה" של המגזר הציוני-דתי, המוגדרת ביחס למרחק החברתי והתרבותי מקבוצות הליבה. מקום בולט בפריפריה הציונית-דתית תפסו במשך עשרות שנים העולים מארצות ערב וצפון אפריקה. מוסדות הציונות הדתית היו גורם חשוב בקליטת העולים ממקומות אלו. ההנחה כי העולים היו ביסודם שומרי מצוות או מסורתיים הסלילה רבים מילדיהם אל מערכות חינוך הנתונות תחת פיקוח ציוני-דתי, והן נתפסו ברובן מצד קבוצות הליבה כמוסדות מסוג ב'. מסגרות החינוך האלה היו מגוונות מאוד: כפרי נוער, בתי ספר ממלכתיים-דתיים, ישיבות תיכוניות ואולפנות, תיכונים עיוניים, מקיפים ומקצועיים ועוד ועוד. במסגרות האלה התקיים חיבור מורכב בין רצון הצוות המחנך בשילוב הנוער בחיי הצבר הישראלי "המודרני", העוין את תרבויות המוצא של העולים ממזרח וממערב, לבין המחויבות לאורתודוקסיה דתית הספוגה במסורת ובתרבות הדתית של יהודי מזרח אירופה. על רקע זה הלכה והתפתחה חוויית חיים דיאלקטית של "התמזרחות", כלומר הדגשה מתוך דחייה של זהות המוצא. בחלק גדול מן המקומות הללו נשמרה זהותם האתנית-מזרחית של החניכים יוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה באמצעות שילוב המסורת מבית בחיי בית החינוך. אולם בתחומי החינוך האליטיסטי, זה שהיה מכוון להזין את קבוצות הליבה והאליטות של הסקטור הציוני-דתי, ניתן לומר כי הזהות האתנית המזרחית אוינה, או הודגשה כדבר מה "הפוך" לתו התקן התרבותי. אני משתמש בכוונה במילה "הפוך", שכן הדבר נחשף לא אחת מתוך השימוש התמים בדימויי התרבות המזרחית כיציאה הומוריסטית מן השגרה. כך, לדוגמה, שבתות חודש אדר, המוקדשות בתנועות הנוער ובמוסדות החינוך לטקסי היפוך, השתמשו לא פעם בדימוייה של 'המזרחיות' בכדי להציע דבר מה שונה, חריג, עממי והומוריסטי "ליום אחד". עיבודה המאוחר של החוויה הזו יהפוך בקרב חלק מן המזרחים בוגרי ובוגרות החינוך הציוני-דתי מקור לביקורת – בחלקה רדיקלית ובחלקה מרוככת – המופנית כלפי מערכות החינוך הציוני-דתי. בכל מקרה, התוצאה הייתה מבלבלת.
בתחומי החינוך הציוני-דתי הלא-אליטיסטי, שמירת הזהות המזרחית קיבעה במידה רבה את המרחק שבין ילדי העולים המזרחים לבין מי שהרכיבו את קבוצת הליבה (ובתוך כך גם מזרחים). מנגד, בתחומי החינוך האליטיסטי, איון הזהות המזרחית והדגשת הזהות הצברית הציונית-דתית אולי אפשרו השתלבות חברתית ואף תפיסת עמדות הובלה (מה שאין כן בחברה החרדית), אך היה זה לא פעם במחיר של סטריאוטיפיזציה של הזהות מבית, אם מתוך התרחקות והתעלמות ממנה, ואם מתוך הפיכת דימוייה החיוביים דווקא לציורה של אלטרנטיבה דתית, כדוגמת דימויי המתינות הדתית שיוחסו לחכמים המזרחים. כך או אחרת, שאלת הזהות המזרחית המחוקה או המודגשת הפכה מעניין חינוכי-תרבותי לזיכרון אתני טעון.
תהליך ההתרחקות של קבוצות הליבה בציונות הדתית מן הפריפריה המזרחית בלט על רקע תגובת המחאה למלחמת יום הכיפורים. מה שהחל לאחר מלחמת ששת הימים כיוזמות קטנות של התיישבות ציונית-דתית בשטחי יהודה, שומרון ורמת הגולן, הפך לאחר מלחמת יום הכיפורים לאבן שואבת לתנועת התיישבות סוחפת. המטרה הייתה להוביל את הציונות הדתית לעמדות השפעה בחברה הישראלית ולקבלת אחריות אקטיבית יותר על "כלל ישראל". היישובים, שזכו לכינוי 'התנחלויות', היו – בדומה לקיבוצים – לחיל חלוץ של פעילות אידיאולוגית ודתית שמטרתה תיקונה של מדינת ישראל. באופן פרדוקסלי, אם כי לא מפתיע, התוצאה החברתית הייתה דווקא תהליך של התבדלות והתרחקות חברתית. מפעל ההתנחלויות קבע לפרק זמן של כשלושה עשורים את הדפוס הקהילתי הרצוי בחברה הציונית-דתית: קהילות מובחנות ומבודלות ככל שניתן, המספקות לחברה בישראל לאומיות טהורה ובשורה דתית ממומשת. ביטוי לדבר ניתן עם הקמתן של ועדות קבלה ליישובים של תנועת גוש אמונים. הדבר נתן יתרון לקבוצות הליבה, בהן גם "מתמזרחים", אך כמובן היה בעייתי מאוד כלפי אלו שהרכיבו את הפריפריה, ובראשם "מזרחים". בכל מקרה, הדבר יצר רציפות עם התרבות המבודלת ממילא שהתפתחה סביב מערכת החינוך העיוניות והתורניות הסלקטיביות של הליבה הציונית-דתית לאורך שנות השבעים וביתר שאת בשנות השמונים. בד בבד, הדבר הדגיש את הקיטוע ואת המרחק שהלך והתפתח ביחס לקבוצות אחרות בחברה הישראלית, בדגש על הפריפריה המזרחית בעיירות הפיתוח, בשכונות המצוקה בערים ובחלק מהמושבים. [2]
כאמור, היו מזרחים שלמדו בישיבות תיכוניות ובאולפנות ציוניות-דתיות, כמו גם מזרחים שהשתלבו במפעל ההתנחלויות האידיאולוגי. הפער התרבותי שטופח בינם לבין המשפחה, הקהילה, השכונה ממנה באו ושאליה לעתים חזרו, הלך והעמיק. בדומה, גם תלמידי ישיבות חרדיות ממוצא מזרחי שחזרו מפעם לפעם לביתם חשו במרחק הזה. ואולם בעוד החברה הציונית-דתית עודדה צעירים מזרחים אקטיביים לראות במפעל ההתנחלויות או בכל סוג אחר של הגשמה (צבאית, התיישבותית, חינוכית) אפשרות ליציאה מהפריפריה אל המרכז תוך טשטוש ההבדלים האתניים, דחפה ההתנכרות החרדית האשכנזית אברכים ורבנים מזרחים צעירים לנוע מהמרכז (החרדי) אל הפריפריה (המזרחית) ולמצוא את מקומם במקום שבו גדלו, תוך חיבור מעשי ומדומיין כאחד אל הזהות המזרחית שלהם, אם בגילומה העדתי (תוניסאי, מרוקאי, עיראקי) ואם בגילומה הכלל-עדתי המדומיין כ"ספרדי".
מתח בבית הכנסת
הזרימה של אברכים ורבנים צעירים מזרחים בשנות השמונים והתשעים אל השכונה או אל העיר שבהן גדלו, ההולכות ומתרוקנות מן הכוחות הציוניים-דתיים האקטיביים, הפכה לתנועה של רפורמה דתית-חרדית שהפכה במשך הזמן גם למציאות פוליטית בדמות מפלגת ש"ס. תנועה זו עסקה למעשה בפירוק ובהרכבה מחדש של המציאות הדתית המקומית, מתוך התאמה ככל שניתן אל הרגשת החיים החרדית. מיומנותם הנרכשת של האברכים והרבנים הצעירים בהפעלת מכונת המסורת – הלכה ופסיקה, קריאה מסורתית בתורה, חזנות – סייעה לשילובם במוסדות הדתיים המקומיים, ובראשם בתי הכנסת. חלק מהם הפכו במשך השנים מאברכים המוסרים שיעורי תורה או כלי קודש (חזנים, קוראים בתורה וכיוצא באלה) לראשי מוסדות העומדים בראש קהילה קטנה או גדולה, המורכבת ביסודה מחוזרים בתשובה וממתחזקים. תהליך זה לא היה נינוח בהכרח. לא פעם הוא לווה בעימות עם ציבור מזרחי מבוגר ודעתני, שהסתייג ממה שהלך והתברר כתהליכי התחרדות. ראשית, מגמות ההתחרדות הפקיעו מידיו את המסורת כשזו סוף סוף הגיעה לידיו לפיקדון מדור ההורים. שנית, המסרים החרדיים, בדגש על ההסתייגות המרומזת או המודגשת מהציונות ומהמפעל הציוני, עוררו חוסר מנוחה מצד אלו שנאבקו לראות את עצמם כחלק מבוני הארץ. שלישית, העקירה מעולם העבודה אל עולם הישיבה נתפסה בעיני הציבור המזרחי המבוגר כסותר את דרך חייו המצויה.
צעירים מזרחים, בהם בוגרי החינוך הציוני דתי הלא-אליטיסטי, העניקו לא אחת גיבוי לפעלתנות החרדית הזו. היו מהם שנטשו אורח חיים של קיום מצוות כבר בימי לימודיהם, ולפרק זמן מסוים חוו שוליות שלא אחת יכולה להיות חוויה מעצבת. העובדה כי משפחותיהם המשיכו לשמור על אורח חיים של שמירת מצוות ומסורת אך לא בהכרח בצורה אורתודוקסית כמו הועידה אותם לשמור על אורח חיים דתי על אש נמוכה. בעמדתם המחייבת את החרדיות אפשר למצוא תהליך של הגברת הלהבה הדתית. לעמדה זו נלווים מספר טעמים. ראשית, החיבור אל המסרים החרדיים ואל הדמויות הרבניות החרדיות הפעלתניות שדבררו אותם נסמך על התפיסה שלפיה חרדיות היא דפוס של דתיות רצינית ביסודה. ומבחינה זו, אם אתה מבקש לקבוע מסלול "רציני" ומיושב לחייך – החרדיות היא אפשרות זמינה. ביטוי מעניין לדבר אפשר למצוא במעבר מכיפה סרוגה לשחורה. הכיפה הסרוגה אינה נתפסת כמשקפת "אידיאולוגיה" אלא סגנון דתי פשרני, בעוד הכיפה השחורה נתפסת כמשקפת מחויבות דתית אדוקה ורצינית יותר. שנית, באמצעות החרדיות אפשר היה להשיג בצורה מדומיינת יתרונות של יוקרה סמלית על פני בוגרי ובוגרות החינוך הציוני-דתי האליטיסטי. דומה כי אם ביחס לחרדים האשכנזים פיתחו החרדים המזרחים יחסי כפיפות, הרי שביחס לציונות הדתית הם יכלו להשתחרר מכפיפות זו, ואף הציגו את דרכם החדשה כעליונה יותר. שלישית, בפנייה אל החרדיות היו גם סממנים של מרד במערכות החינוך שבהן למדו. חרדיות נתפסה כמסלול של התרסה מאורגנת כלפי אלו שנתפסו כאחראים להצבתם בשוליים של החברה הדתית בה התחנכו. מכאן והלאה, טיפוח הוויכוח והעימות עם החברה הציונית-דתית אינם רק עניין אידיאולוגי הנוגע לפערים רעיוניים בין השקפת העולם חרדית להשקפת עולם ציונית-דתית. היה טבוע בדבר גם גוון של מאבק על סטטוס ומעמד.
ש"ס ומפד"ל – עימות פוליטי מר
אל העימות החברתי בין המתחרדים המזרחים לבין הציונות הדתית נוסף ממד חשוב עם הופעתה של מפלגת ש"ס ב-1984. ש"ס הוקמה כבית פוליטי לחרדים המזרחים, הן אלה שכבר התמקמו בחברה החרדית והן אלה העושים דרכם אליה, אם כחוזרים בתשובה ואם כמתחזקים. אך ש"ס לא הייתה ארגון חרדי קונבנציונלי. כבר בראשית דרכה חרגה ש"ס מן המסורת הפוליטית המתבדלת של אגודת ישראל. ראשי המפלגה בחרו להצטרף אל שולחן הממשלה ולקבל אחריות מיניסטריאלית ישירה על הנעשה במדינה הציונית. לראשונה מזה שנים ארוכות הייתה למפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל), המייצגת את הציונות הדתית, תחרות לא פשוטה עם גוף פוליטי-דתי שגם הוא תופס את עצמו כלאומי, ומונהג בידי הנהגה רבנית אתנית וחרדית הפועלת בשם בשורה דתית וחינוכית; גוף שלא פועל כסקטור מתבדל, אלא מבקש שליטה אפקטיבית במוסדות הדת במדינה, שאותם עיצבה במידה רבה הציונות הדתית, ובראשם הרבנות הראשית.[3]
הדבר גזר במשך השנים תחרות פוליטית עזה בין הציונות הדתית לבין החרדיות המזרחית בראשות ש"ס. במוקד התחרות עמדו נושאים המרכיבים את חיי היום-יום של הביורוקרטיה הדתית, ובראשם מינויי רבנים ודיינים והרכבי מועצות דתיות. התחרות הפכה לעימות של ממש עם הצטרפותה של ש"ס לממשלתו של יצחק רבין בין השנים 1995-1992. זו הפכה את ש"ס לשחקן פוליטי-דתי בודד במציאות ממשלתית שהפקידה בידיה כמעט בצורה מוחלטת תחומי השפעה והקצאת משאבים, שבהם התחלקו בעבר כמה מפלגות דתיות השותפות לקואליציה. מה שהחריף את העימות היה עמדתה המפותלת של ש"ס בשאלת ההסכמים המדיניים עם אש"ף (הסכמי אוסלו), שעמדו במרכזו של מאבק אזרחי קשה בהובלת הציונות הדתית. מה שהיה תחרות פוליטית על השפעה הפך לעימות אידיאולוגי מר שילווה את ש"ס במשך שנים ארוכות, ובמידה רבה עד עצם היום הזה. ש"ס הואשמה בידי מנהיגי הציונות הדתית בנטישת מחנה הימין תמורת כוח פוליטי בלבד, ובגנבת דעתו של ציבור המצביעים הנצי שתמך בה. מכאן ואילך צוירה ש"ס בשיח הציבורי בציונות הדתית כתופעה אופורטוניסטית, חקיינית ומושחתת. מערכת הדימויים הזו אפשרה למפלגות הדתיות-לאומיות לחבור בעתיד לא פעם לקואליציה יחד עם אויביה הפוליטיים המובהקים של ש"ס, אם בדמות מפלגת שינוי ואם בדמות מפלגת יש עתיד. המתח הפוליטי בין המפלגות הפך לקרע אידיאולוגי שהזין את הרטוריקה המעליבה והפוגענית אחד כלפי השני בשני המחנות.
המזרחיות כלא-עניין
אולם מערכת היחסים בין החרדיות המזרחית לבין הציונות הדתית אינה מסתכמת במתח חברתי, בתחרות פוליטית ובעימות אידיאולוגי חריף. ניתן לאתר דפוסים מורכבים יותר בחיי היום-יום. במקרה זה אני מבקש להתמקד במקרה של קהילות ציוניות-דתיות מזרחיות ותורניות. קהילות אלו נוטות לשותפות דתית (לא קהילתית) עם החוגים החרדיים-מזרחיים. יש ונסמכות הן על הנהגה רבנית ציונית-דתית מזרחית שמקורה בעולם הישיבות הציוניות-דתיות. אך מבט בלתי-אמצעי בקהילות האלה יכול ללמד עד כמה קשה לנתק את אורח החיים המזרחי התורני בישראל של שנות האלפיים מאינטראקציה עם עולמם של החוגים החרדיים-מזרחיים. אלה מחזיקים למעשה בתשתית הבסיסית לקיום אורח חיים תורני – היצירה ההלכתית והדרשנית, החייאת תרבות השירה הדתית והפיוט המזרחיים, ההנהגה הרבנית הבכירה. למעשה, אין זה נדיר לראות כיצד קהילות ציוניות-דתיות מזרחיות מזמינות רבנים מהמגזר החרדי-מזרחי לשאת דברים בהלכה ובדרש ואף למסור שיעורים קבועים. הדבר נתפס כטבעי. לא אחת מדובר בקהילה המורכבת ממספר מצומצם של משפחות, שחלקה האחד מצוי במתחמי הקהילות הציוניות דתיות וחלקה האחר במתחמי הקהילות החרדיות-מזרחיות. בתוך המציאות הזו אפשר למצוא טיפוס חדש – השסד"ל:[4]
בוגר/בוגרת החינוך הציוני-דתי המזהה את עצמו כבעל אורח חיים תורני, שולח את ילדיו למערכות החינוך הציוניות-דתיות ורואה את עצמו כפוף לדעת תורה שמקורה בהנהגה הרבנית החרדית-מזרחית. מציאות זו מזמינה מפעם לפעם ויכוחים ועימותים רעיוניים, היא בוודאי עמוסה בסתירות ובטלאים, אך בפועל קשה לנתק בין החלקים המוצאים את עצמם שותפים לאותו סידור תפילה שאולי אינו כולל את פרקי התפילה לשלום המדינה ולימי ההודאה הלאומיים (יום העצמאות ויום ירושלים), אך בהחלט כולל פרק תפילה ציוני הנחשב לאחד משיאיה של ההתכנסות הקהילתית המורחבת בשבת – התפילה לשלום חיילי צה"ל. בעוד התפילה לשלום החיילים אינה משובצת בסידורי תפילה היוצאים לאור בידי מדפיסים ועורכים חרדים-אשכנזים, הרי היא משובצת באופן מוקפד ברוב רובם של סידורי תפילה היוצאים לאור בידי מדפיסים ועורכים הנמנים על חוגי החרדים המזרחים, ובראשם משפחת הרב עובדיה יוסף ואנשי ישיבת "כיסא רחמים".
ברם, מורכבות הדברים איננה רק תמצית של סיפור מקומי כזה או אחר או הכלת פרק מהליטורגיה הציונית. היא גם נוגעת במערכת יחסים שלמה הנוגעת בתלות בדמויות רבניות מזרחיות מובילות, חלקן בעלות מעמד איקונוגרפי, ושרובן מצויות במתחמי החרדיות המזרחית, ובהן מקובלים, פוסקי הלכה, רבני ערים וכמובן הרב הספרדי הראשי במדינת ישראל, הראשון לציון. מאז מינויו של הרב עובדיה יוסף לתפקיד מאוישת משרת הראשון לציון בדמויות רבניות מובילות הקרובות לעולמה של החרדיות המזרחית. עם זאת, לא תמיד השקפת העולם החרדית סתרה את זו הציונית הדתית. אולי המקרה הבולט שלא נרחיב בו כאן הוא סוגיית היתר המכירה בשנת השמיטה ותמיכתו של הרב עובדיה בו, במחיר עימות קשה עם החרדים האשכנזים. ואולם הוויתור הקבוע מצד המפלגות הדתיות הלאומיות בעשורים האחרונים בדבר קביעת זהותו של הראשון לציון כמו ממשיך לסמן את "המזרחיות" כלא-עניינה של הציונות הדתית, ובכך מפקיד אוטומטית את המתחם הזה בידיה של החרדיות המזרחית. ייתכן אפוא שנראה קווים פוליטיים חדים המפרידים בין הציונות הדתית לבין החרדיות המזרחית, אך בכל הנוגע לחייהן של קהילות ציוניות-דתיות מזרחיות, הקווים החדים הללו הופכים לזניחים.
ניתן להרחיב עוד ועוד בדברים, אך בשלב זה ניתן לסכם כי שאלת היחסים בין החרדיות המזרחית והציונות הדתית ראוי שתילמד מתוך התייחסות לשני מישורים נפרדים: הפוליטיקה מצד אחד והחברה מצד שני. בזירה הפוליטית, במשך תקופה ארוכה הסיפור היה די ברור. חציית גבולות ושיתופי פעולה למיניהם בין הציונות הדתית לחרדיות המזרחית אינם מתרחשים על בסיס של השקפת עולם משותפת, כי אם על בסיס של אינטרסים. מנגד, במישור החברתי הדברים מורכבים יותר. כשם שמנקודת המבט הציונית הדתית בת זמננו אין למעשה "קו ירוק" המבדיל בין שטחי מדינת ישראל טרם מלחמת ששת הימים לבין השטחים שנכבשו אחריה, כך אין למעשה קו גבול מדומיין החוצץ בין ההנהגה החרדית-מזרחית לבין הציבור הציוני-דתי המזרחי, מלבד אולי בדבר אחד, כאמור – העדפות פוליטיות. ואולם גם כאן ניתן היה לראות כיצד במערכת הבחירות האחרונה ב– 2015 הייתה מפלגתו החרדית-לאומית של יו"ר ש"ס לשעבר, אלי ישי, אמורה לשמש מקור לחיבור מתבקש בין החוגים הציוניים-דתיים המזרחיים התורניים לבין החוגים החרדיים-מזרחיים. הניסיון אמנם כשל, אך הוא לימד על האפשרויות.
לידים
הזהות האתנית המזרחית אוינה, או הודגשה כדבר מה "הפוך" לתו התקן התרבותי. הדבר נחשף לא אחת מתוך השימוש התמים בדימויי התרבות המזרחית כיציאה הומוריסטית מן השגרה. כך, לדוגמה, שבתות חודש אדר, המוקדשות בתנועות הנוער ובמוסדות החינוך לטקסי היפוך, השתמשו לא פעם בדימוייה של 'המזרחיות' בכדי להציע דבר מה שונה, חריג, עממי והומוריסטי "ליום אחד". עיבודה המאוחר של החוויה הזו יהפוך בקרב חלק מן המזרחים בוגרי ובוגרות החינוך הציוני-דתי מקור לביקורת המופנית כלפי מערכות החינוך הציוני-דתי
ש"ס הוקמה כבית פוליטי לחרדים המזרחים, הן אלה שכבר התמקמו בחברה החרדית והן אלה העושים דרכם אליה, אם כחוזרים בתשובה ואם כמתחזקים. אך ש"ס לא הייתה ארגון חרדי קונבנציונלי. כבר בראשית דרכה חרגה ש"ס מן המסורת הפוליטית המתבדלת של אגודת ישראל. ראשי המפלגה בחרו להצטרף אל שולחן הממשלה ולקבל אחריות מיניסטריאלית ישירה על הנעשה במדינה הציונית. לראשונה מזה שנים ארוכות הייתה למפד"ל תחרות לא פשוטה עם גוף פוליטי-דתי שגם הוא תופס את עצמו כלאומי
אין זה נדיר לראות כיצד קהילות ציוניות-דתיות מזרחיות מזמינות רבנים מהמגזר החרדי-מזרחי לשאת דברים בהלכה ובדרש ואף למסור שיעורים קבועים. הדבר נתפס כטבעי. לא אחת מדובר בקהילה המורכבת ממספר מצומצם של משפחות, שחלקה האחד מצוי במתחמי הקהילות הציוניות דתיות וחלקה האחר במתחמי הקהילות החרדיות-מזרחיות
[1] הערה כללית: המחקר העוסק בחרדיות המזרחית נוטה להבחין בינה לבין מפלגת ש"ס. כשם שהמפד"ל היא ארגון ציוני-דתי פוליטי, כך ש"ס היא ארגון פוליטי חרדי-מזרחי. עם זאת, הביטויים 'מפד"לניק' ו'מיזרוחניק' שימשו את הציבור בסימונם של ציונים-דתיים. כך גם הביטוי 'ש"סניק'. אך לא כל חרדי-מזרחי מצביע ש"ס ולא כל מצביע ש"ס הוא חרדי-מזרחי.
[2] להתפתחות הזו היו שתי תגובות מידיות בולטות. במישור החברתי, היו שניסו לאזן את המגמה, כמו במקרה של המפעל המוקדם של הגרעינים התורניים שפנו לפריפריה הישראלית. דוגמה בולטת היא הגרעין שהתפתח סביב מפעל ישיבת ההסדר בקרית שמונה בראשות הרב צפניה דרורי. במישור הפוליטי הייתה זו מפלגת תמ"י בראשות אהרון אבוחצירא שפרש מהמפד"ל וביקש באמצעות מפלגתו החדשה, תמ"י (תנועת מסורת ישראל), לייסד כתובת מפלגתית שתתן מענה למי שנדמה כי הורחקו מהליבה. למעשה, שתי התגובות הללו כמו האירו את המורכבות שתזין את מערכת היחסים בין החרדיות המזרחית לציונות הדתית.
[3] אם נסתכל על הדברים ממעוף הציפור נוכל ללמוד על עורמת ההיסטוריה. סיטואציה דומה התרחשה בשנות השלושים של המאה העשרים לנוכח התחרות הפוליטית העזה שהתפתחה בין המזרחי לאגודת ישראל במוסדות הלאומיים. הכרעת התחרות קבעה במידה מסוימת את הנתיב המבודל שבו התגדרה אגודת ישראל, כמו גם את הברית ההיסטורית בין הציונות הדתית לתנועת העבודה עד למהפך הפוליטי במאי 1977. במידה מסוימת אפשר לומר כי הברית הפוליטית שנכרתה בין הליכוד לחרדים אחרי המהפך הייתה סגירת מעגל בתולדות המערכת הפוליטית הציונית.
[4] תודתי לרב יניב חניא, ראש פרויקט שורש ואיש צפת, שהפנה את תשומת לבי להתפתחות הזו.
