מקימים גשרים או יוצאים למלחמה?
הרהורים על המחלוקת בימי פינוי גוש קטיף
קובי בורנשטיין
הרב קובי בורנשטיין הוא מנהל התוכן במרכז מורשת גוש קטיף
למחרת ט' באב לפני שש שנים יצאה תוכנית ההתנתקות לפועל. הרב קובי בורנשטיין, שפעל באותם ימים במטה המאבק של גוש קטיף, חוזר ללבטים שליוו את ניהול המאבק, למתח בין ההשתייכות לקולקטיב הישראלי ובין ההתנגדות לפינוי, ולכאב על אופי המחלוקת שהתנהלה אז בין חלקיו השונים של העם
ההזמנה לכתוב את המאמר שלפניכם אפשרה לי למצוא בתוכי תשובה, לאחר טלטלות רבות שעברתי בחיפושים אחריה. בשורות הבאות אני מבקש לשתף אתכם באותם חיפושים, שהחלו לפני כשש שנים. מעט מוזר לעשות זאת שלא ב"מגרש הביתי" שלי, אך אולי דווקא זו הבמה הנכונה לדילמה כמו זו שאני ניצב מולה. תקוותי היא שגם אם אינני נוקט את השפה המקומית של ציבור הקוראים של "דעות" – תוכלו לקרוא אותי באופן "חוצה גבולות", וכך נוכל לתרום יחד לדיון שאני מבקש לעורר.
***
המאבק על גוש קטיף שם אותי בצומת.
כשהתבקשתי לחבור למטה המאבק של גוש קטיף הבנתי, לאחר בירור עצמי נוקב, שאני עושה בחירה מהותית. עד אז הגדרתי את עצמי כאדם שנמצא באזור ה"תפר"; אדם שעסוק בבניית גשרים וחיבורים, בתפירת תפרים – בתוך נפשו פנימה, בעבודתו החינוכית עם תלמידיו, בין הקבוצות השונות בעם ישראל ובין התפיסות הרוחניות והתרבותיות השונות. והנה, ההכרעה להצטרף למטה המאבק הציבה אותי במקום של "מאבק", מתוך ההבנה שאמנם "עת שלום ועת מלחמה", ועת זו היא עת מלחמה.
תפיסתי הייתה שהמהלך של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, מסכן מאוד את קיומה של מדינת ישראל ופוגע בעם ישראל, ולפיכך חובתי כיהודי וכישראלי להילחם בסכנה זו. אמנם ידעתי שמאבק זה נגד המסגרות השלטוניות של מדינת ישראל עלול להיות מאבק מסוכן. הרי יכול להיות שעצם ההכרעה לצאת למאבק מפוררת את הדבק המלכד אותנו, וממילא היא מהווה סכנה גדולה מאוד לקיומנו כאן. והנה, בחרתי להסיר מעליי אחריות זו. חשבתי: "אין אני אחראי עכשיו על הדבק המלכד אותנו; אני קול מתוך הקולות המרכיבים ומאזנים את החברה הישראלית, ועתה חובתי הלאומית היא להילחם על הקול שאותו אני מייצג". ועם זאת, ברקע עמדה כל הזמן המחויבות שלא לחצות את הקו האדום שמעבר לו יפורר המאבק את עם ישראל.
איך יוצאים למאבק שכזה? איך מנסים להצליח במאבק מצד אחד, ומצד שני יודעים שיש גבול שאותו אסור לעבור? איך מגבירים את המוטיבציה להיאבק, מלבים את אש "הקרב האזרחי", מחממים את השטח, ויחד עם זאת שומרים על "גובה הלהבות"? כיצד מחדדים את החשיבות של מאבק בלתי אלים ומסמנים את הגבולות ה"לגיטימיים"? האם אפשר לנצח מאבק אזרחי כאשר לוחצים גם על דוושת הגז וגם על דוושת הבלמים גם יחד? שאלות אלו לא הרפו ממני לאורך כל תקופת המאבק.
במטה המאבק של גוש קטיף בחרנו להגדיר אותו לא כמאבק פרטי על הבית שלנו אלא כמאבק על דמותה של מדינת ישראל. מתוך כך הצבנו לעצמנו מטרה לנהל שיח ערכי, ולא להמשיך לדבוק במסגרות השיח הפשטניות של שדה העשייה הפוליטית והתקשורתית שהתקיימו באותה עת (ומתקיימות גם עתה). מבצעי "פנים אל פנים", השרשרת הישראלית, הסרט הכתום – כל אלו היו ניסיונות לבטא מאבק ערכי בתוך עם ישראל. לצערי הרב, באותה עת לא הצלחנו להסיט את הדיון ממרבציו השטחיים והכוחניים אל מישורים ערכיים. אבל מעבר לכך, חוויתי גילוי כואב מאוד: מול הניסיון שלנו לנהל מחלוקת ערכית, נתקלנו בחומה בצורה של כוחניות השלטון הישראלי.
***
אחד הרגעים המכוננים של המאבק היה רגע המפגש הראשון בין טור המפגינים שיצא מנתיבות לכפר מימון ובין החומה האדירה של השוטרים והחיילים שניצבה מולו. על אף שהמשטרה מנעה מהמפגינים בכל רחבי הארץ לעלות על האוטובוסים ולהגיע לעצרת בנתיבות לקראת המצעד הרגלי לגוש קטיף, הגיע למקום ציבור גדול מאוד. אפשר לשער את כמות הזעם והתסכול שמילא את הלבבות באותו יום. הטור הגדול החל לצעוד, עד שהגיע לחומת החיילים, ואז הוא נפרש לאורך השדות. אלו ניצבו מול אלו לרוחב של קילומטר וחצי. משום מה, לא היו באותם רגעים שום מנגנוני שליטה ותקשורת בין יוזמי המצעד ובין הצועדים הרבים – לא רמקולים ולא שרשרת פיקוד ברורה. וכך עמדנו במשך שעה ארוכה, שורות-שורות של אלפי אנשים זועמים מול טורים של חיילים, שוטרים וסוסים; מסות של אנשים שיכלו להפוך בקלות לנחשול זועם. אם היה רגע שנכון לומר עליו שאנחנו "יושבים על חבית חומר נפץ" – היה זה הרגע הזה.
רעדתי ממש. הרי מספיק היה שמישהו אחד "יזרוק גפרור", וכל האנרגיה השלילית והאלימה שריחפה באותו רגע באוויר הייתה מתלקחת לשריפה אדירה. והנה עוברת שעה ועוד שעה, ולא מתרחשת שום התפרצות. כאמור, הסיבה לכך לא הייתה הוראה מגבוה של הנהגת המאבק. גם לא ניסיונות ה"איפוק" של כוחות השלטון; הסיטואציה השברירית הזו מתקיימת כך הודות לבגרות הגדולה של הציבור הכתום, שידע את האחריות שיש עליו שלא לקרוע את עם ישראל. אבל מול האחריות והבגרות של הציבור הכתום, נתקלנו שוב ושוב בכוחניות של השלטון ושל המערכת המשפטית והצבאית.
הרגעים הקשים ביותר שלי בימי המאבק על גוש קטיף היו הרגעים שבהם נאלצתי לעמוד מול צה"ל – לראות את מח"ט החטיבה שלי ולהרגיש שאני והוא משני צדי המתרס. הצלקות הגדולות ביותר הן מהמפגשים עם בכירי הפיקוד הצבאי, כאשר גיליתי שקציני צה"ל הבכירים שמולי הפכו לכלי כוחני ביד השלטון, ושבתור מייצגיו אין בהם לא רגישות ולא חמלה, לא תחושות אחווה ולא ניסיון להבין את עולם הערכים שלנו. התחושה הייתה של עמידה מול אגרוף כוחני של השלטון המדיני אשר מנסה למעוך אותנו בכל כוחו. כך בתקופת המאבק וכך בימים שלאחריו, מול המערכת המשפטית והתקשורתית ומול המערכות האזרחיות שהיו אמורות לטפל באלפי אנשים שנעקרו מביתם על ידי ממשלת ישראל.
שוב ושוב צפה בתוכי השאלה: היכן היו כל הכוחות החברתיים שאמונים על היכולת "לשמוע את האחר" עתה, כאשר אנחנו היינו אותו "אחר"? היכן היו כל אלו שתפקידם לבחון את השימוש הכוחני שהשלטון עושה בכוחות שהופקדו לידו?
***
חשוב לי להדגיש כי אינני מדבר כאן על העמדה האידאולוגית של אלו שבחרו לתמוך בעקירה מגוש קטיף; אני מבקש לשים סימני שאלה על הדרך שבה בחרנו כחברה להכריע את המחלוקת בתוכנו.
בד בבד עם נטיעת המוטיבציה להיאבק ניסינו כל הזמן גם לומר שאסור לנו לקרוע את עצמנו מעם ישראל. אלו לא היו סיסמאות בעלמא, אלא החלטות מודעות שעלו על שולחן הדיונים ועיצבו את צורת המאבק. גם אני, באופן אישי, שיננתי לעצמי לאורך כל הדרך שאסור לי לגרום לכך שהבן שלי לא ירצה לשרת בצה"ל. אך לצערי, לא הרגשתי שבצד השני היו לי שותפים למאמץ זה, שגם שם מנסים לגרום לכך שהבן שלי ירגיש שהוא רוצה להמשיך לשרת בצה"ל, יהיה מה שיהיה; שיש מי שאחראי על כך שהניתוח הכואב והמדמם הזה, שנעשה בגוף האומה ובגוף הארץ, לא יקרע את הציבור הכתום מלב האומה. אולי אפילו להפך – סימן שאלה גדול מנקר בתוכי, האם ייתכן שלחלק מתומכי המהלך של העקירה מגוש קטיף היה אינטרס להפריד ולהתסיס את הציבור הישראלי נגד הציבור הכתום הרבה יותר מן המידה שהייתה נחוצה כדי לקיים את החלטת הממשלה על העקירה?
השאלות המנקרות הללו הובילו אותי למעגלים רחבים יותר מהמקרה הספיציפי של גוש קטיף; הן גרמו לי לבדוק מחדש את מערכת היחסים בין הציונות הדתית לכוחות אחרים במדינת ישראל.
***
מצד אחד, הציונות הדתית מבקשת להיות גשר: לחבר בין עולם התורה לעולם העשייה המעשה, לשמש גשר בין שמיים וארץ, גשר בין תורה ודרך ארץ, וכמובן – גשר בין חלקי העם השונים. אבל מצד שני, מדינת ישראל והתרבות הישראלית הן מפירותיה המובהקים של התנועה הציונית החילונית, ועל כן הן מבוססות על מקור שאינו היהדות התורנית. הדברים החלו למצוא את ביטויים מאז ראשית הציונות, כמו למשל בפולמוס התרבות בין אחד העם לפינס בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ומני אז הם מלווים את חיינו כאן בדרך זו או אחרת.
לאורך כל המסע המופלא של תחיית העם, הארץ והמדינה, הציונות הדתית מנסה מנסה לאחוז בשני הצדדים: מחד גיסא – שיתוף פעולה במעשה הציוני במלוא עומקו, דהיינו בתחייה המעשית, המדינית, הציבורית התרבותית והרוחנית, ומאידך גיסא – בדיקת השוני בין דרכה של תורה בכל הסוגיות הללו ובין דרכה של ציונות של חול, שלצד יניקתה ממסורת יהודית היא גם שואבת מהתרבות הכללית, ומייצרת מיזוג השונה לחלוטין מהמקום שאליו לכאורה מכוון בית המדרש.
כמובן, כדרכו של בית מדרש, בתוך המגוון הרחב של הציונות הדתית תתגלה כאן מחלוקת על גודל התהום שבין התרבות הדתית לתרבות הציונית-חילונית: ישנם ציונים דתיים שיאמרו כי מדובר בפערים קטנים ורב המשותף על המפריד, וכנגדם יש שיטענו כי יש לפנינו כאן פערים המובילים אותנו להיות כמעט שני עמים שונים; בהתאם לכך, יש כאלו שיעסקו בעיקר בחיבור בין שני בתי המדרש, ויש כאלו שיראו בתפקידם להצביע על ההבדלים הגדולים ביניהם וינסו להציב אלטרנטיבה רוחנית ותרבותית לתרבות הציונית החילונית.
***
לנוכח מה שהתרחש במאבק הכתום, התחדדה אצלי השאלה הכואבת והנוקבת: האם אכן אפשר להחזיק את שני הצדדים בו בזמן? האם בחירתי לשים את הדגש על המחבר בינינו כעם איננה מסרסת את המחויבות שלי להיאבק על הקול הייחודי, השונה והמתבדל שלי? האם אין היא מונעת ממני ומכל הציבור את הוספת התרומה הייחודית שלי לפסיפס הישראלי ההולך ונוצר כאן?
ומנגד, אם אני בוחר להדגיש את קולי שלי – שמא בכך אני יוצר מהלך מתבדל, שעלול להגדיל את הבקיעים בתוכנו? אולי אני מניע תהליך שבשל איומו על ההגמוניה התרבותית השולטת כעת במדינה, עשוי להתגלגל לעימות אלים שקורע אותנו מבפנים?
ובמילים פשוטות: האם חייבים להכריע אם להיות או במצב של "גשר" או במצב של "אלטרנטיבה נאבקת"? או שמא יש אפשרות לקחת את האחריות להשמיע את הקול שלי בתוך המרחב הציבורי, ובו בזמן לקחת אחריות גם על קיומו של המרחב הזה, שבתוכו מתנהל המאבק התרבותי? ובזמן שאני שואל את השאלות הללו כאיש הציונות הדתית במדינת ישראל הנאבק על גוש קטיף, הן נשאלות במסגרת כל מאבק תרבותי וחברתי: מאבק בין מעמדות, מאבק פמיניסטי, מאבק פנים-דתי, ועוד.
תחושתי היא שאין מקום אחד מוגדר שבו אכן אפשר לקיים הדיון הזה באופן עמוק ורציני. כל צד מסתגר בתוך אוהלו, בתוך כלי התקשורת שלו, בתוככי בית המדרש שהוא מקים, ומנהל את הדיון עם היריב הדמיוני שלו. כל צד בונה חומות, יוצר סטיגמות, פועל בדרכים כוחניות וקובע עובדות בשטח כדי לקדם את ה"אמת" שלו.
בימי המאבק על גוש קטיף הרגשתי שלא ייתכן שזו הדרך שבה עם ישראל ינהל את המחלוקות החריפות שקיימות בתוכו. חייבים למצוא דרך אחרת לתת ביטוי לשברים העמוקים בחברה שלנו, להציף את התהום הפעורה בין המחנות השונים.
***
כיום, אחרי תהליך ארוך של מחשבה, אני בוחר להמשיך להחזיק בשני הצדדים בו בזמן ולא לוותר על אף אחד מהם: מצד אחד, להשמיע באופן הכי בהיר וצלול את הקול הייחודי שלי כחלק מהציונות הדתית – קול שמבטא אלטרנטיבה תרבותית בחברה הישראלית; שמצביע על דרך שונה ואחרת מ"המיינסטרים" התרבותי הנוכחי, גם אם הוא מהווה איום תרבותי על קבוצות מסוימות ומעורר אותן לפעול כנגדי.
מצד שני, לא לוותר כהוא זה על האחריות שלי לבנות מרחב משותף עם כל הציבור הישראלי: להמשיך להקשיב לקולות אחרים; להמשיך לאפשר לנו לדבר אחד עם השני, ללמוד אחד מהשני; לשנן לעצמי כל הזמן שהאמת הגדולה נמצאת במקום שנוצר מהדעות של כולנו ביחד, ואילו האמת שאני מחזיק כרגע אצלי היא חלקית בלבד.
כאן כבר מתחיל מסע חיפוש חדש: היכן המרחב המשותף שבו מתנהל הדיון הערכי? היכן נשברות הסטיגמות? היכן נפתחות האוזניים לשמוע איש את אחיו? אין אני מבקש "כבוד" או "סימפטיה" בין אחד לשני; לא מילים גבוהות של אהבת ישראל וערבות הדדית, אלא דינמיקה של כעין "בית מדרש לאומי" המאפשר לכל אחד להבין את השני, לראות את הנקודות הערכיות שעומדות בבסיס שיטתו, ולבנות בעזרתן תהליך מגשר של עם הבונה מחדש את חייו בארצו ובמדינתו.
