נעים להכיר – מיכל נגן – "אינני מחפשת את המאבק אלא
את השינוי שלי"
יקיר אנגלנדר
היא מגדירה את עצמה כפוסט
פמיניסטית אבל הולכת למניין נשים. הצבא מצטייר בעיניה כגוף גברי וגס, אבל היא
שירתה בו תקופה ארוכה. היא מתגוררת בעתניאל, אבל תעמוד בראש המכינה הקדם-צבאית
הראשונה לנשים שמוקמת במשואות יצחק, בהנהלת הקיבוץ הדתי. ריאיון עם מיכל נגן. אישה עם
חזון ואמונה.
ביישוב עתניאל מסתובבת אגדה מסתורית על תפקידה ודרגתה של
מיכל נגן בצבא. האגדה צברה תאוצה עד כדי כך שהיו שמועות שהיא פיקדה על בה"ד
1. נגן אינה טורחת להכחיש. זה אפילו משעשע אותה, על אף שהסיפור רחוק למדיי מן
האמת. אולי עכשיו, בתפקידה החדש כראש המכינה הקדם צבאית הראשונה לנשים, היא תצדיק
את ההילה סביבה.
נגן בתו של פרופ' אוריאל סימון, מתגוררת בעתניאל, אם לחמישה
ילדים, מחנכת בתיכון "פלך" בירושלים ותומכת לידה, עסוקה כיום הרבה ביותר
בחוויה הנשית מאשר בניסיון להיצמד לעולם הגברי. "היו תקופות בחיים שרציתי את
אותה גבריות לא מעודנת. רציתי להיות חיילת ולהשתייך לפמיניזם הליברלי של Every thing you can do, I can do better. לעומת זאת, בשנים האחרונות החוויה הנשית בעולמי
האישי ובעשייה מעניינת אותי יותר. לכן כשהגיע הרעיון של 'צהלי' חשבתי לדחות את
ההצעה, שהרי התעסקות עם צה"ל היא חזרה לחוויה הגברית. הבחירה בכל זאת לחזור
לשיח הגברי הוא בדיוק על מנת לעזור לבנות שרוצות להתגייס ולהיות כמו כולם – דווקא
שם למצוא את האיזון בין הנשי לגברי".
כיצד את רואה את המכינה הקדם-צבאית 'צהלי'? מה הן
מטרותיה?
"אני מדמיינת את 'צהלי' כמקום חם ומשפחתי, מקום שאפשר
לצמוח בו ומאוד מגונן. 'צהלי' היא קבוצה של בנות שרוצות להכיר את עצמן ולברר את
הערכים שלהן. הבנות לוקחות שנת חופש כדי
להכיר את עצמן ולהציב את עצמן כטקסט. חוץ מזה נעבוד הרבה על החברה הישראלית כדי
להכיר את העם. אני רוצה קבוצה מאד מגוונת: בנות מהעמק, מעיירות-פיתוח, עולות חדשות
ובנות מירושלים ומתל אביב. אני רוצה שהקבוצה עצמה תהיה מפה של החברה הישראלית ועם זאת לשמור על גון מסוים, כלומר שכולן
תהיינה דתיות שהרי אנחנו בשיח הדתי".
מה ההבדל המרכזי בין 'צהלי' לבין המדרשות לבנות שבבר
קיימות?
"במכינות קדם-צבאיות של בנים ובמדרשות לבנות שמים במרכז
את הטקסט, והרעיון הוא לפתוח את עצמי לארון הספרים היהודי ולכל מה שהוא מכיל. אלא
שלבנות שרוצות ללכת לשירות צבאי סדיר ביחידות שאינן דתיות פעמים רבות אין להן זמן
לריטב"א ולרשב"א. מובן שנעבוד הרבה עם טקסטים מהתלמוד, מהמדרש
ומהתנ"ך, אבל המטרה היא שהאוצרות היהודים יהוו כלי על-מנת להכיר את עצמי יותר
טוב – הטקסט חשוב אבל עדיין משמש רק ככלי. אני רוצה ללמד את הסידור שהן לוקחות אתן
לדרך. שתלמדנה מה הוא מכיל מצד אחד וללמד
אותן לכתוב את התפילות שלהן מצד שני. פעמים רבות בצבא יהיו להן רק 5 דקות ביום
להיות עם עצמן והן צריכות לנצל אותן למה שחשוב להן".
נראה שאת שמה את הפרט במרכז. במכינות קדם-צבאיות לבנים
מדברים המון דווקא על הקולקטיב.
"הבנות כיום הן דור מאוד עצמאי ויודעות לדבר על עצמן
הרבה יותר ממני באותו הגיל. הדבר נוצר בעקבות השיח הפוסט מודרני שגורם לכל אחת
מאתנו להבין ולחוש שאנחנו הטקסט. בדור שלי האידיאולוגיות הגדולות היו במרכז ואילו
היום זה ה'אני' שבמרכז. צריך לכוון ולנתב את העניין הזה, כי בקלות הוא יכול
להפוך לעבודה זרה של 'אני ואפסי
עוז'".
למה את מגדירה את זה כ'עבודה זרה'?
"כיוון שיש לא רק 'אני' אלא ישנו גם אוסף של 'אניים'
שיוצר את ה'אנחנו'. האדמו"ר מפיאסצנה, בהקדמתו ל'חובת התלמידים' מדבר על
ההִדַּרדרות של הדור ועל החילון שפושט. הוא פונה לראשי הישיבות, שמעדיפים להכחיש
את התופעה, ואומר להם 'פתחו את החלונות והביטו מה קורה שם בחוץ'. ואל הנוער הוא
כותב, שאמנם כל אדם עושה את העבודה הפרטית שלו, אבל חשוב לזכור שאנחנו גם חלק
משרשרת ורצף של תרבות והלפיד של אברהם אבינו חייב להמשיך ולעבור. כל אחד מאתנו
מחזיק את הלפיד שקיבל מהדור שעבר ומחויב להעביר אותו הלאה. ולכן אני אקים מכינה
קדם-צבאית לאותן בנות שהחליטו כבר ללכת לצבא וחשוב לי לומר להן שיש להן אחריות
להעביר את הלפיד הלאה וצריך להיזהר מהעבודה העצמית ללא אותה אחריות".
דווקא בצבא קשה לחוש תחושה של "אני ואפסי עוד".
פעמים רבות התחושה היא הפוכה, של איבוד הזהות בתוך המערכת.
"נכון. ב'צהלי' אנחנו בעיקר ננסה לבחון איך אני שומרת
את עצמי במקום שהוא 'לא אני', ובמיוחד בחברה בוטה, גסה וגברית. זו אינה עבודה קלה
אבל הייתי רוצה לעורר אצל הבנות את המודעות לכך שהצבא הוא סיטואציה שאינה
פשוטה".
מה כוונתך באמירה "לבוא למקום שהוא 'לא אני'"?
האם את תופשת את הצבא כגוף הגורם לאדם לאבד את עצמו?
"אני חושבת שהן הבנים והן החברה החילונית תופסים את
הצבא כ'לא אני'. מה קורה לגברים במילואים ולמה? הצבא נתפס כמסגרת ללא תרבות, מפני
שבחיים האמתיים גבר לעולם לא ידבר בצורה בוטה לנשים כפי שהוא מדבר אליהן בצבא. אלא
שצבא זה לא אני. זה פן קשה במיוחד לבנות בצבא, ומכאן החשיבות להקים מוסד לבנות
בלבד, וגם לא לעשות העתקה מן המכינות הקדם-צבאיות לבנים. מחקרים פמיניסטיים מראים,
שבמוסדות החינוך בחברה מעורבת הבנות מגיל
מסוים מדברות פחות ומשתתקות או מושתקות ללא מודעות. לכן חשוב השקט הבין-מיני שיהיה
להן למשך שנה וזאת על מנת לפרוח ולמצוא את עצמן".
אבל הנה, שוב את חוזרת לנושא ההכרה העצמית. איפה תבוא
לידי ביטוי החשיבות של ה'יחד' ב'צהלי'?
"כדי ליצור את אותה אחריות ל'אנחנו' חשוב ש'צהלי' לא
יהיה רק מקום לבניית העצמי, אלא גם ליצירת 'קבוצה' ולהבנת הצורך שלי להקשיב ל'אחר'
ולצורך שלי לשמור עליו ולהעניק לו מקום
בשל שונותו דווקא. הדבר דורש יכולת האזנה זו לזו, הכרה בערך ובחשיבות של
התשובות השונות ויכולת היחיד להיות הוא
עצמו בתוך הכלל. בעיקר דרושה הרבה מודעות ולא לקחת כמובן מאליו שקבוצה נהפכת להיות
לכזו".
התגבשות פנימית והגנה עצמית
פסיקת הרבנות הראשית נגד גיוס בנות עומדת בעינה, אך בשנים
האחרונות הולכים וגדלים המספרים של בנות דתיות שבוחרות לשרת בצבא. במחזורי הגיוס
האחרונים הגיע הדבר לכדי 30% מבוגרות החינוך הדתי שהחליטו שאין להן צורך במסגרת
פרטית, השירות הלאומי, ובחרו ללבוש מדים. אולם גם כיום אין הסכמה למהלך ושאלת הבחירה הנכונה עומדת בעינה.
האם בעינייך בנות דתיות בצבא זהו מהלך של בדיעבד או
לכתחילה?
"זו החלטה
אישית מאוד שאינה נושא הדיון שלנו ב'צהלי'. הבנות שמעניינות אותי הן אלו שכבר
החליטו ללכת לצבא. להן אני דואגת, ולכן אני רוצה שהן תיקחנה שנה לחשיבה וליצירת
בריאות נפשית".
האם ישנן יחידות מסוימות בצבא אליהן תכווינו את הבנות?
"לא. בנות שמעונינות במסגרת תומכת לאורך השירות, ברוריה
נמצאת בשבילן וגם עין הנצי"ב ובאר, שהם מקומות נפלאים. אני פונה אל בנות אינדיבידואליסטיות דווקא. יש לי אחריות
כלפיהן. מי יתרגם עבורן את המערכת ההלכתית של שבת וטלטול, האומרת מה מותר ומה
אסור? מה יגיד להן מה הכרחי להתפלל בשער הדקות הפנויות ביום? לכך נוספות, כמובן, הלכות צניעות, שחשיבותן
עולה כשאת בת דתית בודדה במערכה. יש איזו הנחה שבנות דתיות שהולכות לצבא הן דתיות פחות או הלכתיות פחות, ולדעתי זה דווקא
להפך. אנחנו רוצות לתת להן כלים לשמור על זה. חשוב לנו ליצור אצלן מודעות בכל
התחומים – אפילו בתחומי תזונה וטיפוח אישי – ובוודאי בעניין של עמידה מול מפקדים,
שתהיה לבנות יכולת להתגונן ולהתלונן במידת הצורך".
איך בונים עצמה
פנימית מן הסוג הזה?
"החוויה הנשית צריכה שלא להיות מוכתבת על ידי המבט
החיצוני. אני מעדיפה התגבשות פנימית. אם האישה מודעת לנשיות שלה כדבר שהוא מעבר
לגופניות, יהיה לה קל יותר להתמודד עם
אמירות שמתמקדות רק בפן אחד שלה כמו הגוף. כמו כן נלמד אותן הגנה עצמית".
קושי אחר לדתיים בצבא, מעבר להתמודדות עם עולם 'גברי',
הוא המפגש עם העולם החילוני. הצעירים והצעירות הדתיים גדלים פעמים רבות בחממה,
ומתקשים להתמודד עם הגילוי שגם החילוניים הם 'בסדר'.
"פעמים רבות מה שקורה לבנות הדתיות בצבא הוא סוג של הלם
תרבותי. חלק מאותו שוק נוצר מהפגישה עם הנוער החילוני האיכותי, מכיוון שבתפיסה
הדתית אנחנו המוסריים. במפגש ישנה הבנה שהחילוניים לא פחות מוסריים וזה מבלבל. אני
הייתי רוצה שאת המפגש עם החילוניות נעשה בבית. שניפגש ונתנדב יחד עם מכינה חילונית
מעורבת, ולאחר המפגש יהיה לבנות הזמן
לחזור 'הביתה' וללבן את שמתחולל בתוכן. המטרה היא שבסוף השנה הבנות תכרנה את עצמן
בצורה רצינית הרבה יותר".
היום יש נטייה חזקה לטעון שבשביל ליצור העצמה נשית יש לעסוק בטקסטים
נשיים, בהתנהגויות נשיות וכדומה. מה עמדתך בנושא?
"אני מתקוממת נגד ההגדרה של טקסט גברי או נשי. טקסט הוא
טקסט. אני לא חייבת לקרוא נתן זך,
שייקספיר או גמרא ולומר שזה גברי. האמירה הזאת, דווקא היא שמחפשת את ההדרה
שלי. אלו טענות מהסוג של 'לקחו לי ועשו לי', ואיני נמצאת במקום הזה. אני מעדיפה
למצוא את עצמי בטקסט ובו אלמד איך לחוות את החיים כיוון שהחוויה שלי היום קרובה
לאותם כותבים. נכון שבזמן ריש לקיש ורבי יוחנן לנשים שלהן לא היה מקום בשיח, אבל
היום לנשים שלנו יש מקום".
מה לגבי חיפוש אחר טקסטים נשיים שהושתקו?
"זה חשוב אבל לא הייתי מתמקדת בזה, כי לא הייתי רוצה
להדיר את הבנות מהשיח הגברי הבית-מדרשי שכבר קיים. אבל ברור שהייתי רוצה שהן תכרנה
את עולם היצירה היהודי הנשי. אבל עוד יותר מכך אני רוצה, שהבנות תקבלנה סידור עם
דפים לבנים והבת היא זו שתכתוב תפילות וכוונות אישיות שילוו אותה בזמן הצבא".
שוני מחשבתי ופוסט פמיניזם
המכינה הקדם-צבאית 'צהלי' עומדת לקום במשואות יצחק על ידי מרכז יעקב הרצוג
בהנהלת הקיבוץ הדתי, . נגן, אשתו של ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל, אינה מחזיקה
טלוויזיה בבית ונראית רחוקה למדי מבחינה דתית, מחשבתית ואידיאולוגית, מאנשי הקיבוץ
הדתי. החיבור אינו מובן מאליו.
"שאלתי את אנשי הקיבוץ הדתי למה הם לוקחים אותי להקים
את 'צהלי', הרי אני לא הקיבוץ הדתי. הם ענו לי 'ואף על פי כן'. הם אמרו גם שהבנות
של הקיבוץ הדתי מחפשות דווקא את החוויה הרוחנית את החסידות, ולכן נתנו לי לעשות זאת בדרך שלי. אני חושבת
שמכיוון שגדלתי במקום פתוח וסובלני אני יודעת להבין את הבנות ולדבר בשפה שלהן ואני
מלאת הערכה לכל דרך שיפנו".
השוני עלול
להוליד גם קשיים. הבנות במכינה תגענה בודאי מעולם תרבותי ומחשבתי די אחר מעולמך.
איך תיצרו את החיבור?
"פעם שמעתי מחנכת שאמרה על תכנית טלוויזיה מסוימת
שחייבים לצפות בה כדי להבין את הבנות וחשבתי, שכמו שבחסידות יש שני סוגים של
'צדיק': האחד יורד אל העם והשני נשאר למעלה, משוחח עם העם ומנסה להעלות אותו אליו.
כך גם אני. לא מפריע לי שאני קצת רחוקה מהן ואינני רואה את הסרטים שלהן. הן לומדות
לכבד את דרכי וזוכרות אותי כמגדלור של משהו שונה. אתה חייב לפתוח חלונות שישמעו
ויראו אותך אבל זה לא אומר להיות כמו מי שברחוב".
מהי עמדתך בכל הקשור לפמיניזם הדתי כפי שבא לידי ביטוי,
למשל, בבית הכנסת 'שירה חדשה'?
"אספר לך סיפור על בתי בת השמונה. אנחנו גרים בעתניאל
בישיבה בשיח שכולו גברי. כל שנה בתי ואני עולות לירושלים למניין של נשים. בפעם
הראשונה שהיא פתחה את ארון הקודש, היא נשארה לעמוד שם הרבה זמן. נשים אמרו לי שזה
היה מאוד מרגש, כי היא הפכה את זה ל'אירוע'. באופן אישי אני אוהבת את החוויה
המינימליסטית. בשמחת התורה האחרון היה מניין של נשים שעלו לתורה וגם הבת שלי רצתה לעלות לתורה. אני שמחתי על המקום שלה
שמחפש את זה. אז אינני מתנגדת ל'שירה
חדשה' אבל חשוב לי שלא נשפוך את התינוק עם המים. חשוב לי שנהיה עם כלל עם ישראל.
אני לא רוצה שבמניין שלי אנשים ירגישו זרים".
המחיר של זה עלול להיות שתיקה נשית במרחב הציבורי כדי לא
לערער הרגלים ישנים של אנשים.
"כאשר אומרים שהקול שלי לא נשמע, אני שואלת 'ואולי יש
בזה גם יתרונות'. האם מה שחשוב הוא להשמיע את עצמך? אם חשוב לי כל כך לעלות לתורה
אז בעצם למה לא במניין של נשים? זה מאבק בין יצר הרע ליצר הטוב. יצר הטוב הוא זה
שרוצה חלק גדול יותר בעבודת ה', ואז זה לא משמעותי אם זה נעשה במסגרת נשית. אולי
להפך. אני לא מוטרדת מן המבט הגברי, אני מתעלמת ממנו".
כי זה משאיר את האישה מחוץ למרחב הציבורי.
"אני מאד פוסט פמיניסטית כי אינני לא מחפשת את המאבק
אלא את השינוי שלי. יש הרבה מאד מקומות שמתעסקים בשינוי ההלכה. אני מתעסקת במציאת
דרך שבה ההלכה תוכל לשנות אותי".
