עולם ישן – עידן חדש
יקיר אנגלנדר
שיחה עם ד"ר יוני גארב, מרצה לקבלה ולחסידות באוניברסיטה העברית ומתאמן קבוע בטאי-צ'י, על חסידות, ניו-אייג', מיסטיקה והלכה.
___________________________________________________________________________________________________________
כיצד היית מגדיר את תרבות הניו-אייג' והמיסטיקה, ומה לדעתך היא מוסיפה לעולמנו?
"לגבי מה שקורה היום: בשנים האחרונות נכנסתי לתחום המחקר של הרוחניות העכשווית, הן בעולם היהודי והן בעולם הכללי, ושל הקשר ביניהם. אין ספק שיש עכשיו רנסנס עצום של המיסטיקה. 'ניו אייג" הוא שם למגוון גדול של תופעות שלעתים הקשר ביניהן מאוד רופף. הרבה מן האנרגיה המחקרית הולך על הניסיון להגדיר מהו ניו-אייג', אך איך שלא נגדיר אותה – מדובר בתופעה מאוד נרחבת, שמקיפה עשירית, או אפילו רבע מהאוכלוסייה, וגם כאן שורר ויכוח גדול על ההערכות. ברור שמצד אחד, יש ברוב העולם התחזקות גדולה של הממדים המאגיים, המיסטיים והמיתיים, שתופסים מקום מאוד מרכזי בדמיון הציבורי. אפשר לראות זאת בהצלחה של ז'אנר שלם של סרטים שיוצאים בעקבות ספרי פנטזיה כמו 'שר הטבעות' או 'הארי פוטר', 'החומרים האפלים' של פיליפ פולמן וכדומה, ומבטאים כולם גל עצום ששוטף גם את הדמיון הפופולרי. עניין הקולנוע חשוב ביותר בהקשר זה. "אחת הבעיות של חוקרים רבים של תופעות מסוג זה היא ההרגל לעבוד עם כלי מחקר אחד – הטקסטים – כלי מחקר מעולה, שפותח מאוד למשל באוניברסיטה העברית במאה האחרונה; אלא שמדובר רק בכלי אחד. וכפי שכתב לורנס סוליבן מהמרכז למדעי הדתות באוניברסיטת הארוורד, הבעיה המרכזית של התרבות המערבית היא בכך שהיא התרגלה להתייחס אל העולם דרך טקסטים בלבד. יש הרבה מאוד תרבויות שמארגנות אחרת את העולם, ולכן הכלי הטקסטואלי הוא חלקי ולא תמיד מאפשר לתפוס את התמונה כולה. למשל, במאה ה-20 התפתח ערוץ תקשורת מרכזי וחשוב – הקולנוע. זו למעשה השפה הבין-לאומית היחידה, יותר מאנגלית. ישנו מחקר המראה שבטוקיו, תל אביב, ניו-יורק, לונדון וברלין מוצגים אותם עשרה סרטים, גם אם בסדר שונה, וזהו כמובן תוצר של הגלובליזציה שמתרחשת דרך הערוצים הוויזואליים של הקולנוע והאינטרנט. התרבות העירונית הגלובלית היא תרבות של ייצוגים ויזואליים ולא של טקסטים".
האם אתה יכול להצביע על משמעות החידוש שהביא איתו הניו-אייג'? מדוע הוא התפרץ דווקא בדורנו אנו?
"הניו-אייג' לקח כוחות יותר רדומים ואזוטריים וביקש להפוך אותם לחלק מן המנגנון השיווקי שתיארנו. מצד אחד, יש בכך ברכה – משום שבעבר כוחות מיסטיים או מאגיים היו מודחקים. מתוקף מעורבויותיי השונות הגיעו אליי הרבה אנשים שפיתחו יכולות חזקות מאוד בתחומים האלה והסביבה לא כל כך יודעת מה לעשות אותם. כיום יש יותר נכונות ויכולת להכיל תופעות שבעבר היו מסתיימות מן הסתם בבתי משוגעים. לדוגמה, שארלוט ברונטה או סילביה פלאת' – סופרות מוכשרות מאוד שהגיעו לסוג של 'שיגעון', משום שהכוחות הנפשיים שלהן לא הוכרו בחברה הצרה שבה הן גדלו. ודרך אגב, זה נכון במקרים רבים לגבי נשים. לימודי מגדר שקועים לעתים קרובות בבעיה שווירג'יניה וולף הגדירה כבעיית 'האחות של שייקספיר'. היכולות הלימודיות והאינטלקטואליות של הנשים הודחקו. "אך זהו רק קצה הקרחון של בעיה עמוקה יותר: מה עם היכולות האחרות של הנשים? מה עם צורות של חישה ותודעה שמאפיינות את העולם הנשי? מה עם רדיפת המכשפות הגדולה במאה ה-17, ורדיפה של נשים, וגם הומוסקסואליים באינטנסיביות רבה? או עם העובדה שהרפואה הטכנולוגית החליפה את הרפואה הנשית – שכן כידוע חלק גדול מהרפואה העממית הייתה נשית, גם אם היא נקראה מאגיה או פולקלור רפואי – ומה עם העברת הלידה לידיהן של גברים, על כל תוצאותיה? כלומר, תהליך תרבותי נרחב שלדעתי התאוריה המגדרית, מתוך פרדיגמה מערבית-עיונית, רואה לעתים רק חלק ממנו. לכן אני אומר שיש דבר חיובי בניו-אייג' – שהוא מסייע להכיל כוחות רבים שלא זכו בעבר לתשומת לב מספקת. כמובן, החיסרון הוא שיש כאן מערכת שהיא בכלל לא ביקורתית. המנגנונים האלה אינם מכילים מערכות בקרת איכות מסוגם של אלה שעדין קיימים למשל באוניברסיטאות. עולם הניו-אייג' הוא עולם פרוץ מבחינה זו, ובו אין מנגנונים של קביעת איכות, משום שמדובר בדברים מעודנים יותר וקשים יותר למיקוד".
היכן לדעתך תרבות הניו-אייג' מתחברת עם התרבות היהודית?
"בעולם היהודי יש תחייה מקבילה של אותן תופעות שאפשרו את התקיימות תרבות הניו-אייג'. בשוליים של התופעות הקבליות והחסידיות יש מפגש עם הניו-אייג' – בין אם על דרך ההתנגדות ובין אם על דרך ההקבלה. ככל שמתקרבים יותר לחוגים הפנימיים והאליטיסיטיים יותר, המפגש הזה חלש יותר. למשל, כשמגיעים לשיח שמתנהל באידיש, משמשת השפה מנגנון לסינון מפני חדירת גורמים חדשים ולחיזוק ההמשכיות עם העבר. לכן חלק גדול מן השיח מתנהל בשפה אחרת, בהקשר מגדרי אחר, ולמעשה בעולם אחר. זהו מדד מובהק להבחנה בין מה שקורה בעולם החרדי למה שקורה במקומות אחרים, שפתוחים יותר לרוחות הנושבות בחוץ. "אחדים מהיתרונות של מנגנוני הסינון האלה הם שמירה על מדדי האיכות, המצוינות והלמדנות והמאמץ וההתמסרות הטקסטואלית, כערכים תרבותיים חשובים, ובלימה מפני חשיפה מוחלטת לכוחות התקשורתיים והשיווקיים, שפועלים למשל דרך האינטרנט. לכן בחוגים האלה יש פחות דחף לרווח. למשל, בניגוד לחנויות הספרים הגדולות במערב, שבהן אפשר כיום להשיג בדיוק אותם ספרים, הרי שבכל חנות ספרי קודש במאה שערים תמצא ספרים מעט שונים. מדובר בעולם שהוא פחות אחיד, ולכן הוא גם לא כל כך מוכר, כי הוא לא חלק ממנגנון הפצה תקשורתי, ולכן גם הרבה יותר קשה לחדור לתוכו. למעשה, בתוך החוגים המיסטיים הפנימיים בעולם המצב דומה. לדוגמה: ישנם מורי טאי-צ'י שמלמדים רק אדם אחד".
מה קורה במפגש בין המגדר הנשי למגדר הגברי בעולמות שאתה פוגש?
"אשר לצד המגדרי, ברור שעולם הניו-אייג' הוא עולם נשי. הסטטיסטיקה מראה שיש בעולם הזה דומיננטיות נשית".
האם זה תקף רק מבחינת המספרים, או גם מבחינת ההייררכיה?
"זו שאלה מעניינת. זה דומה קצת למצב באוניברסיטה: יש יותר דוקטורנטיות, אבל מעט מאוד מגיעות לדרגת פרופסור מלא. כך גם בעולם הניו-אייג' – מה שמראה שאותם מנגנונים מגדריים שפועלים בעולם התרבות המערבית בכלל ובחברה היהודית, פועלים גם בתוך הניו-אייג'. צורות אחרות של חוסר שוויון. בעולם החרדי העולם הנשי הוא עולם נפרד, המתקיים בנפרד והוא לא מוכר לי וכמעט אין לי גישה אליו. לכן אני יכול לומר שהוא עולם נסתר ונפרד הסגור בפניי".
מה אפשר לומר מן הבחינה המגדרית על העולם הנשי, כמו שהוא מצטייר מן הצד הגברי? האם הנשים הן נוכחות-נפקדות, או שמתקיים בכל זאת שיח אחר (למשל, שיח על טומאה וטהרה) שבו הנשים דומיננטיות יותר?
"כמות השיח שיש על שאלות של בית – שלום בית, משפחה ומיניות – שונה מבעבר. קח לדוגמה את הספר 'לדעת בארץ דרכך' של הרב יהודה גרינוולד: רואים שיש יותר שיח על המיניות כחוויה זוגית, ולאו דווקא כהתגברות על היצר, שהיא המודל הקלאסי. יונתן שתיל, בספרו 'פסיכולוג בישיבת ברסלב', כותב שעל פי שיחה של ראש הישיבה שאותה הוא חקר, לימודו של אדם נבחן בהגיעו לבית, כשהאישה צריכה עזרה בהחזקת הבית ובגידול הילדים. כלומר, מדובר בהשתנות של השיח: יותר שיח על המיניות כזוגית ועל הבית. וזוהי השפעה מודרנית, בוודאי בציבור הדתי-לאומי, שמרבה מאוד בעיסוק זה – כמו למשל אצל הרב אבינר, שמתעסק בנושאים האלה כל הזמן. גם אצל הרב גינזבורג, שנמצא בגבול בין חב"ד לעולם החרד"לי, יש הרבה כתיבה בנושאים האלה".
עוד נקודה מעניינת: בניגוד לשיח המערבי החילוני, שבו האינטימיות מופנה על פי רוב לבן הזוג או לבת הזוג, הרי שבעולם החרדי חלק גדול מן האינטימיות עדיין מופנה לקדוש ברוך הוא, ובעולם החסידות – לאדמו"ר. יש לכך השלכה גדולה מאוד גם על המיניות והזוגיות.
"אכן. יש הרבה ארוס בקשר עם הקדוש ברוך הוא. הארוס הפומבי נמצא בקשר עם האל. בתרבות המערבית יש הרבה שיח על ארוס. כמו שאמר פוקו – יש שיח על מיניות ויש גירויים מיניים רבים, בעוד שחיי היום-יום אפורים מאוד ונעדרי ארוס. העולם החסידי מלא שמחה וארוס. יש הרבה ארוס גם בין גברים, בניגוד למה שמוצאים בעולם המערבי בדרך כלל, שהוא מבחינות רבות הרבה יותר הומופובי. וכאן יש פרדוקס מעניין: בישראל, למשל, שבה החקיקה למען זכויות הומוסקסואליים היא מהמתקדמות בעולם, מתקיימת חברה מצ'ואיסטית מאוד, מיליטריסטית מאוד והומופובית מאוד. בעולם החרדי אפשר למצוא הרבה יותר לגיטימציה לארוס בין-גברי. זה מזכיר מאוד את דרכו של פוקו, שהדגיש שאין לתת לשיח החיצוני של החברה להטעות את המתבונן, משום שהרבה פעמים המנגנונים האמיתיים שפועלים בחברה מתנגדים להצהרות החיצוניות ולסיסמאות".
הייתי רוצה לשמוע ממך התייחסות גם לנושא הגוף ולמקומו בתרבות היהודית בת זמננו.
"הרב קוק כתב שאנחנו צריכים לעשות 'תשובה גופנית'; במשך הגלות, עם כל ההתפתחות בלימוד תורה ובעבודת השם, היהדות הזניחה את הגוף. גם הבעש"ט כתב על כך כשיצא נגד סגפנות היתר: חור בגוף – חור גדול בנשמה. בחסידות רואים ניסיון לשנות משהו בתחום הזה דרך הריקוד, אבל עדין חסר הרבה. כמו שבעניינים הטכנולוגיים כולם מסתמכים על הטכנולוגיה המערבית – מחשב, טלפון נייד וכו' – התפתחו שיטות וטכניקות שמקורן בתרבות המזרח. במקביל להתמסרות ללימוד התורה בעולם היהודי, במזרח התפתחו תורות שעיקרן הרגשה והבנה של מה קורה בתוך הגוף, בתוך הנפש, ושל הקשר ביניהם. וזה דבר שמצריך חקירה ולימוד רבים. החינוך המערבי – והחינוך היהודי בכללו – לא מחנך אנשים להיות קשובים לגוף, וגם השיח הפסיכואנליטי אינו מחנך אנשים להרגיש פנימה בצורה שלמה. וכמו שבעולם המערבי יש חידושים גדולים ב-150 שנה האחרונות, כך גם בתורות המזרח היו חידושים גדולים והתפתחות גדולה סביב הבודהיזם הטיבטי בסביבות אמצע המאה ה-19, עם איחודן של שיטות שונות לכדי סינתזה חדשה ועמוקה. "אני למדתי עם דן ראסל, שהוא, כמו אחרים, ממשיך של הסינתזה הזאת. אחד החידושים של המאה האחרונה הוא עיצוב הצורות הנוכחיות של הטאי-צ'י. גם בהודו יש דברים מקבילים לכך. במקביל להתפתחות הטכנולוגית הגדולה באירופה, הקשורה למילטריזם ולמנגנוני הפיקוח, התפתחו במזרח 'טכנולוגיות פנימיות', או 'טכנולוגיות של העצמי', כדברי פוקו – היכולת להבין את הגוף, את הנפש ואת הקשר ביניהם. סוג המאמץ הנדרש כאן שונה מהותית מן המאמץ האינטלקטואלי הנדרש להבנת טקסטים. במערב קשה לרבים להבין שהכלים המערביים (והיהודיים הקלאסיים) אינם הכלים המרכזיים בעולם האחר הזה. גם בחסידות מתפתחים מנגנונים פנימיים כאלה".
אתה יכול להדגים את זה?
"כל ילד חסידי מפתח מגיל צעיר מנגנונים של קדושה – חושים של קדושה, תחושות ניגון ותפילה. האוורד גארדנר פיתח בשנות ה-80 תאוריה של ריבוי אינטלגנציות. התודעה שלנו מורכבת לאין ערוך יותר ממודל של אינטלגנציות בודדות, כפי שהיה מקובל בעבר. אחת הבעיות היא שאנשים חווים את העולם 'מכלי שני'. בעולם המערבי אנשים נוהגים להתמקצע בתחום אחד ולהתמחות בו. ברגע שאדם מדבר מחוץ לתחום ההתמחות שלו, מתגלה ההכשרה הצרה שלו, ויוצא שאנשים יונקים מכלי שני את תמונת העולם שהוטמעה בהם כבר בהיותם ילדים. בחינוך הפורמלי המערבי (ובעולם הישיבות הקלאסי) לא מקנים לאדם יכולת להקשיב למה שקורה בתוך הגוף והנפש ולקשר ביניהם. כל כמה שנחלשו התורות האלה במזרח, למשל על ידי הדיכוי הברוטלי של סין הקומוניסטית או האמריקניזציה של יפן, עדיין הן חיות וקיימות".
מה קורה במפגש בינך, בתור חוקר הבקיא בתרבות המזרח, ובין אותם אדמו"רים וגדולי ישראל? האם אתה מרגיש שיש לך אחיזה באותם "גדולים", או שמא דווקא בגלל המלאות שלהם יש להם קושי לראות אנשים אחרים או פספוס בראיית המורכבות שבעולם?
"כמובן שאני לא יכול להבין אותם בצורה מושלמת, והם – במידה מסוימת – לא יכולים להבין אותי, אבל זה נכון לגבי מפגש בין כל שני אנשים. עם זאת, בתוך האי-ידיעה אפשר למצוא נתיב. באופן כללי אני מוכרח להגיד שאני לא מרגיש מחיצות ביני ובינם ושאני זוכה בהחלט להערכה מצדם".
וזה לאו דווקא תמיד קורה בתוך העולם האקדמי.
"ברמה האישית יש לי חברים רבים בקרב עמיתיי החוקרים. אבל אני חושב שהעולם החסידי הוא במובנים רבים עולם יותר פתוח מהעולם האקדמי – משום שהוא פחות משועבד למנגנוני כוח ביורוקרטיים, וגם משום שאין לו כפיפות למנגנוני כוח גלובליים. הממסד האקדמי שלנו לא הבין לאשורו את הכוח של המנגנונים הגלובליים הפועלים עליו מבחוץ ומבפנים. העולם החסידי פשוט פחות כפוף לפיקוח של מערכות גלובליות".
דיברת על חשיבות הרוח בתרבות היהודית בת זמננו. דווקא בשל התמחותך בתחום זה היה מעניין לשמוע כיצד הוא משתלב עם עולם ההלכה, שנתפס פעמים רבות כיבש יותר, ואולי אף כמבטא אנטי-רוחניות."
זו שאלה קשה. אני לא רואה בעצמי מומחה גדול בהלכה. ההלכה היא עניין מורכב הרבה יותר ממה שאנשים נוטים לחשוב. מפרופ' דוד הרטמן למדתי על התבוננות בהלכה ככלי חינוכי. אם מסתכלים על ההלכה בעיניים כאלו – כמנסה לעצב מהלך חינוכי -מתקבלת תמונה שונה מן הפרדיגמה המערבית השלטת, שחוקרת את ההלכה מתוך ראייה משפטית. בעיניי, זהו מבט מוגבל מאוד על ההלכה. הדבר המשמעותי הוא לראות את ההלכה כמערכת אנושית וחינוכית. זוהי הדרך של רבי ישראל מסלנט ושל תנועת המוסר"
. האם לדעתך זוהי התמונה שהולמת גם את המהלך של גדולי הפוסקים במהלך הדורות?
"כן. כפי שמראה מעוז כהנא במחקרו 'יציבות ושינוי בשו"ת חת"ם סופר', בעל החת"ם סופר היה פוסק במהירות עצומה מתוך תחושה שמה שה' שלח לו במהרה, זו ההלכה. זוהי תפיסה אנטי-משפטית ואנטי-פורמליסטית. אפשר לקחת דוגמה מהלכות שבת לגבי יולדת: יש משקל גדול למה שמרגישה היולדת; אם היא חשה שהיא בסכנה, סומכים על תחושתה ונוהגים לפיה, גם אם היא מנוגדת לדעת הרופאים. אני חושב שאין כאן רק עדות להבחנה טכנית, אלא אמירה משמעותית: בתהליך הלידה יש להתחשב בתחושותיה של היולדת, בניגוד לגישה של הממסד הרפואי המוכר לנו, ולזו של הממסד ההלכתי כפי שהוא מוכר בדרך כלל. זו דוגמה לכך שההלכה מתפקדת ככלי חינוכי. עוד דוגמה: מדוע בשבת יש כל כך הרבה דקדוקי דקדוקים בהלכה? אפשר להסתכל על זה כניסיון להוביל בצורה נרחבת את השינוי במגע שלנו ביום-יום מ'עובדין דְחול' ליום השבת. ברור שהטעמים לאיסור השימוש בחשמל בשבת אינם מהווים הנמקה הלכתית משכנעת. אף 'גדול' לא הצליח להוכיח את זה בצורה מוחלטת, וכל מי שניסה – בא אחר והפריך את הצעתו, כמו בעל ה'חזון איש' ורש"ז אויערבאך. "אז מה העניין כאן? בכל זאת, לכלל ישראל יש 'אינסטינקט ריטואלי', כהגדרתו של יעקב כץ. התחושה היא שבציבור הדתי-לאומי איבדו לרוב את האינסטינקט הזה, ודווקא בציבור החרדי מצבו יותר טוב, אם כי בציבור החרדי השתלטה יותר ויותר תפיסה של 'החמרות'. לכן היום הרידוד של ההלכה הוא תופעה נוראית: פוסקים הלכות באימייל, ב-SMSוכדומה, מתוך נקודת מבט פרגמטית: אדם צריך לדעת מהי ההלכה. אבל העיקר כאן הולך לאיבוד, משום שהאדם לא עובר את התהליך שההלכה מחייבת".
כששאלו את פרנץ רוזנצוויג אם הוא מניח תפילין, הוא השיב "עוד לא"; אולי זה מלמד על תפיסה דומה – שההצטרפות לתהליך ההלכתי חייבת להגיע בעקבות חוויה.
"אבל זה לא עובד ככה, כי אדם כמו רוזנצווייג יכול להישאר ככה כל חייו. זו עמדה בעייתית, שמאפיינת במובנים רבים גם את הניו-אייג' – אל תעשה משהו אם אינך חווה אותו. בטאי-צ'י, לעומת זאת, יש עמדה הפוכה – ההתחייבות מובילה לחוויה: אם אתה מקבל על עצמך את העול של ההגעה לאימונים, אז כבר תעבור את תהליך. זוהי חכמה עתיקה ואינסטינקט ריטואלי שיש לכלל ישראל. אבל במודרנה התקבלה מאוד ההשקפה שמקדשת את החידוש, כעניין טכנולוגי. זה אמנם דבר נחמד, ואני אישית אוהב אותו, אבל יש כאן בעיה: רדיפת החידוש והשינוי מקשה מאוד להתעמק בדברים, וקידוש השינוי לשם שינוי הוא בעייתי. זו אחת הבעיות של המודרניות – אנשים לא רגילים להתבונן בצורה ביקורתית במודרניות".
אני מרגיש שלפעמים בעולם המערבי כמעט לא חיים 'את' הדבר, אלא יותר מדברים 'עליו'. לדוגמה, הרבה פעמים ילדי דור האקדמיה הדתית יודעים הרבה יותר לדבר על תאוריות של חוויות דתיות מאשר לחוות אותן.
"בהחלט. אנשים חיים בתוך ייצוגים. אני זוכר את המשפט שאמי אמרה כשחזרה מהביקור הראשון שלה בארצות הברית לפני שנים רבות: 'הרבה אנשים חיים שם בתוכנית טלוויזיה'. הביטוי הרווח היום 'להיות בסרט' משקף את המצב הזה, שאנשים חיים בתוך דימויים ולא בתוך מציאות. המגע עם העולם הטבעי, עם החי, עם האדמה, עם השמים וכו' – אובד לחלוטין. אנשים חיים בתוך ערים, ובהן בתוך האינטרנט. העולם צועד לקראת חיים בעיר אחת גדולה, והמציאות הווירטואלית והטכנולוגית היא המציאות. י ש מחקר מודרני שמראה שמריבות זוגיות פוגעות יותר בבריאות וברגשות של נשים. חז"ל אמרו שיש להיות רגיש כדי שלא לצער את האישה; אז יש מי שאומר שזו אמירה פטרנליסטית, אבל זה לא בהכרח כך – יש כאן התבוננות של חז"ל באישה, שנובעת לא מכלים טכנולוגיים, אלא מהתבוננות באנשים, ומכאן צמחה תרבות תלמודית והלכתית גדולה ועשירה. ההתנתקות מהתבוננות הזאת עלולה לפגום בעוצמה וברגישות שאפיינו בעבר את התרבות הזו. הטאי-צ'י מלמד איך להתבונן בצורה ישירה בגוף שלך ובגוף של הזולת. בתרבות שלנו, עם כל ההתעסקות במיניות, אנשים לא מרגישים את הגוף של הזולת. וגם את המגע מקדשים מאוד בתרבות שלנו, על אף שמגע הוא כלי מוגבל וחיצוני, ביחס לחושים הפנימיים. לא חייבים מגע כדי להרגיש את האחר".
תרצה להוסיף משהו על המחקר הנוכחי שלך?
"כיום אני מנסה להתמקד בכתיבה שלי בתופעות של מצבי תודעה בתוך העולם היהודי, ולחקור את התופעות של הטראנס בתוך העולם היהודי – בעיקר החסידי. אני מתעניין בהבנת פעילות התודעה במצבים עמוקים יותר, עד למיפוי מצבי תודעה שונים, כפי שעשו החסידים, שמיפו את העולם הפנימי. אחת הבעיות היא שלא שמים לב לכך שהעולם החסידי פיתח מאוד את הבנת מצבי התודעה. לא צריכים לומר שכל דבר שנאמר שם הוא אמת כפשוטו, וכמו שהקוצקר אמר – מי שמאמין בכל המופתים הוא טיפש, ומי שכופר בכולם הוא אפיקורס. בספרות החסידית אין רק תאורים ספרותיים פולקלוריסטיים, אלא דיבור על מצבי תודעה. למשל, המגע בין החסיד לרבה: מה קורה במפגש בין החסיד לרבה, מבחינה תודעתית? מה ההבדל בין תודעה של אדמו"רים שונים? ספרי החסידות מלאים במיפוי של מצבי התודעה של הצדיקים השונים. יש נטייה לחקור חסידות כמין 'רגש' כזה, אבל מתעלמים מהאינטליגנציה הרגשית שנלווית לרגש. העולם החסידי מפתח חושים מסוימים, כישורים מסוימים ויכולות מסוימות להרגיש כל מיני מצבים, ובכלים של הפנומנולוגיה אפשר לחקור את המצבים הללו, כמו שעשה פרופ' בני שאנון מהאוניברסיטה העברית בהקשר של דרום אמריקה".
נספח: ר' נחמן מברסלב על ישראל תשס"ח (עם הערותיו של ד"ר י' גארב)
וְהָיָה מְדִינָה, שֶׁהָיָה שָׁם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים, אַךְ הָיָה דַּרְכָּם וְהַנְהָגָתָם זָר וּמְשֻׁנֶּה מְאד [מה שקורין קפיטליזם, י. ג], כִּי הַכּל הָיָה מִתְנַהֵג אֶצְלָם כְּפִי הָעֲשִׁירוּת, שֶׁהָיָה עֵרֶךְ מַעֲלַת [מה שקורין רייטינג, י.ג] כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ…
וְכֵן הָיָה קָצוּב אֶצְלָם, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן הוּא סְתָם בֶּן אָדָם וְאִם יֵשׁ לוֹ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה הוּא חַיָּה אוֹ עוֹף וְכַיּוֹצֵא וְהָיָה אֶצְלָם חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת… הַכּל כְּפִי רִבּוּי הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל, עַד שֶׁהִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם גַּם כֵּן אֱלקוּת, שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רִבּוּי מָמוֹן הַרְבֵּה כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּפִי מַה שֶּׁקָּצְבוּ עַל זֶה הוּא יִהְיֶה אֱלוֹקַ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהָאֱלקִים שׁוֹפֵעַ בּוֹ כָּל-כָּךְ מָמוֹן, עַל כֵּן הוּא בְּעַצְמוֹ אֱלוֹק..
גם אָמְרוּ, שֶׁאֵין רָאוּי לָהֶם לֵישֵׁב כְּלָל בַּאֲוִירָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאֵין רָאוּי לָהֶם לְהִתְעָרֵב עִם בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁלּא יְטַמְּאוּ אוֹתָן, כִּי שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם הֵם טְמֵאִים כְּנֶגְדָּם, עַל כֵּן יִשְּׁבוּ עַצְמָן, שֶׁיְּבַקְּשׁוּ לָהֶם הָרִים הַגְּבוֹהִים בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם [מה שקורין מגדלי אקירוב, י.ג] וְיֵשְׁבוּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְרוֹמָמִים מֵאֲוִירָא דְּעָלְמָא וְשָׁלְחוּ אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ הָרִים הַגְּבוֹהִים כַּנַּ"ל, וְהָלְכוּ וּבִקְּשׁוּ וּמָצְאוּ הָרִים גְּבוֹהִים מְאד וְהָלְכוּ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה וְיָשְׁבוּ שָׁם, עַל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, הַיְנוּ שֶׁעַל כָּל הַר וְהַר יָשְׁבוּ שָׁם אֵיזֶה קִבּוּץ מֵאַנְשֵׁי הַמְּדִינָה הַנַּ"ל, וְעָשׂוּ סְבִיב הָהָר חַזֶּקֶת גָּדוֹל, וְהָיָה שָׁם חֲפִירוֹת גְּדוֹלוֹת וְכַיּוֹצֵא סְבִיב הָהָר, עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן, שֶׁיָּבוֹא אֲלֵיהֶם שׁוּם אָדָם..
וְתִקְּנוּ עֲבוֹדוֹת וְקָרְבָּנוֹת, שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִיבִים וּמִתְפַּלְּלִים אֶל הָאֱלקוּת הַנַּ"ל גַּם הָיוּ מַקְרִיבִים בְּנֵי-אָדָם, וְהָיוּ מַקְרִיבִין אֶת עַצְמָן אֶל הָאֱלקוּת הַנַּ"ל [מה שקורין חוק ההסדרים, י. ג] עַל כֵּן הָיָה הַמָּמוֹן הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם וְהָיוּ מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁלּא יִהְיֶה נֶחְסָר אֶצְלָם מָמוֹן כְּלָל, כִּי הַמָּמוֹן הוּא עִקַּר הָאֱמוּנָה וְהָאֱלקוּת שֶׁלָּהֶם כַּנַּ"ל, אַדְּרַבָּא, צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לְהוֹסִיף וּלְהַכְנִיס מָמוֹן מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים לְתוֹךְ הַמְּדִינָה וְהָיוּ יוֹצְאִים מֵהֶם סוֹחֲרִים לִסְחוֹר בִּמְדִינוֹת אֲחֵרִים כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר מָמוֹן, לְהַכְנִיס מָמוֹן יוֹתֵר לְתוֹךְ הַמְּדִינָה [מה שקורין גלובליזציה, י. ג] וּצְדָקָה-בְּוַדַּאי הוּא אִסּוּר גָּדוֹל לְפִי דַעְתָּם [מה שקורין שטרסלר, י. ג], כִּי הוּא מַחְסִיר שֶׁפַע מָמוֹנוֹ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלקִים, אֲשֶׁר זֶה הוּא הָעִקָּר, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, וְהוּא פּוֹגֵם וּמַחְסִיר מָמוֹנוֹ…
דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֶחָד אִבֵּד מָמוֹנוֹ, אֲזַי נַעֲשָׂה מֵאָדָם חַיָּה אַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן, וְכֵן לְהֵפֶךְ: כְּשֶׁאֶחָד הִרְוִיחַ מָמוֹן, אֲזַי נַעֲשָׂה מֵחַיָּה אָדָם וְכֵן בִּשְׁאָר הַמַּעֲלוֹת כְּפִי הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל וְהָיוּ לָהֶם צוּרוֹת וּפַאטְרֶעטִין [דמות דיוקן] שֶׁל אוֹתָן הָאֱלקוּת (דְּהַיְנוּ בַּעֲלֵי הַמָּמוֹן), וְהָיוּ אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוּרוֹת הַלָּלוּ [מה שקורין מגזין דה מרקר, י. ג], וְהָיוּ מְחַבְּקִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם, כִּי זֶה הָיָה הָעֲבוֹדָה וְהָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם..
וְהָיָה לוֹ לְהַבַּעַל-תְּפִלָּה רַחֲמָנוּת גָּדוֹל עֲלֵיהֶם.. וּבָא הַבַּעַל-תְּפִלָּה הַנַּ"ל אֵצֶל שׁוֹמֵר אֶחָד [מה שקורין רגולטור, י. ג], וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵהַתַּכְלִית: בַּאֲשֶׁר שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רַק עֲבוֹדַת ה'-תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכוּ', וְהַמָּמוֹן הוּא שְׁטוּת וְאֵינוֹ תַּכְלִית כְּלָל וְכוּ' וְלא שָׁמַע אֵלָיו כְּלָל הַשּׁוֹמֵר הַנַּ"ל, כִּי כְּבָר נִשְׁקַע אֶצְלָם מִיָּמִים רַבִּים, שֶׁעִקָּר הוּא רַק הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל וְכֵן הָלַךְ הַבַּעַל-תְּפִלָּה לְשׁוֹמֵר שֵׁנִי וְדִבֵּר עִמּוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל וְלא שָׁמַע אֵלָיו גַּם-כֵּן וְכֵן הָלַךְ אֶל כָּל הַשּׁוֹמְרִים-וְלא שָׁמְעוּ אֵלָיו כְּלָל..
אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן הַבַּעַל תְּפִלָּה הִרְבָּה עָלָיו דְּבָרִים, עַד שֶׁבַּסּוֹף הֵשִׁיב לוֹ הַשּׁוֹמֵר: וְיֶתֶר מִזֶּה מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת? הֲלא אֲנִי רַק יָחִיד בְּעָלְמָא (וְיֵשׁ כְּנֶגְדִּי בְּנֵי הַמְּדִינָה, שֶׁהֵם רַבִּים) וְזאת הַתְּשׁוּבָה הָיְתָה קְצָת נֶחָמָה לְהַבַּעַל-תְּפִלָּה
(ר' נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, מעשה מבעל תפילה).
"אם יבטח האדם על כוחו ועוצם ידו, עושה את עצמו עבודה זרה" (ר' אלחנן ורסמן, קובץ מאמרים ואגרות, ירושלים תשס"א, עמ' שכד).
