תשתיתו של העולם השמרני-ליברטריאני מנוגדת לכמה מן האתוסים המכוננים של הציונות הדתית: ההקרבה האישית, המעורבות הציבורית והסולידריות החברתית. בניית אליטה אינטלקטואלית חדשה, שמפנה עורף לערכי היסוד שלה, אף מסתכנת באובדן החיבור הטבעי לשכבות רחבות בחברה הישראלית
כתובת 'השילוח'[1]
האסוציאציה שעלתה במוחי עם קבלת כתב העת השילוח, היוצא לאור בתמיכתה של קרן תקווה, הייתה כתובת השילוח המתארת את המפגש המרגש בין שתי קבוצות החוצבים: "וזה היה דבר הנקבה, בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש אל רעו ובעוד שלש אמות להנקב נשמע קול איש קורא אל רעו… וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתיים ואלף אמה". בדומה למפעל נקבת השילוח, שמטרתו הייתה להוליך מים חיים, כתב העת החדש מבטא תנועה של שני צדדים הנעים אלו לקראת אלו – קבוצה הולכת וגדלה של אינטלקטואלים, משפטנים ועיתונאים שרובם דתיים-לאומים צעירים, ויחד אתם מספר קטן יחסית של קרנות פילנתרופיות המעודדות למידה מעמיקה של הוגים בתחומים של פילוסופיה מדינית, כלכלה, ביטחון לאומי ויהדות. המאחד בין שני הגורמים הללו הוא היסוד השמרני.
העיסוק בתופעה הזו, שהיא עדיין קטנה יחסית, נובע משני היבטים המזינים זה את זה. ההיבט הראשון הוא פוטנציאל ההשפעה של התופעה, שכבר מניב פירות בשל ההלימה והקרבה המושגית בין תפיסת הארגונים הליברטריאנים לבין תפיסתם הכלכלית-חברתית של ראש הממשלה ומחנהו. החיבור בין הווקטור האינטלקטואלי לבין הווקטור השלטוני הוא משמעותי ורב-עוצמה. ההיבט השני, שבו אעסוק להלן, קשור בשאלה: מה התופעה הזו מלמדת על הימין הישראלי והציונות הדתית? מהן המוטיבציות של הציונות הדתית לחבור לאידאולוגיה שמרנית? ובמה האידאולוגיה הזו היא חידוש או שינוי ביחס לתפיסותיה המקובלות של הציונות הדתית?
שחור ולבן
בראש ובראשונה, החיבור בין הציונות הדתית לבין האידיאולוגיה הליברטריאנית-שמרנית קשור בצורך של הציונות הדתית באידאולוגיה קוהרנטית, במשנה סדורה. אידאולוגיה איננה בהכרח דבר רע, אך כשהעיסוק בה נרחב ואינטנסיבי מדי, נעלם הצידוק הטבעי והנורמלי להוויה, ומתגבשת תשתית רעיונית שמסבירה, כמעט באופן מדעי, כל סוגיה, תופעה או איום.
לאידאולוגיה מאפיינים ברורים: בכל פעם שזורקים מטבע, הוא נופל על אותו צד; אין מרחב דיאלקטי משמעותי – יש מעט מאוד גילוי והרבה מאוד תיקוף; אין ביקורת עצמית; אין גיוון אנושי מגדרי ומגזרי – כמעט כל השחקנים בזירה הזו הם גברים דתיים-לאומים; אין הקשר ייחודי ופרטיקולרי לכל סוגיה, משום שהכול קשור למתח הבסיסי שמחלק את העולם לשחור ולבן.
מכאן גם נובע הצורך העמוק באידאולוגיה: לנוכח המציאות שבה הציונות הדתית ניצבת אל מול אליטה שמאלנית-חילונית מגובשת, שמובילה תפיסות פוסטמודרניות 'מסוכנות' במשפט ובתקשורת; אל מול מערכת שלמה של ארגוני מגזר שלישי ממומנים היטב המשפיעים על מוקדי הכוח בארץ ורותמים גורמים בינלאומיים. בפאזה הראשונה שלו, השיח הציוני-דתי החדש סימן את הקרן החדשה לישראל כמרכז הכובד של האיום, ששואף להפוך את ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'. כיום, האיום יסודי הרבה יותר, וגם המלחמה ברורה בהרבה: יש כאן לא פחות מאשר מלחמת המערב במזרח, מלחמת החירות בחושך, כאשר השמאל הליברלי האמורפי, המכיל, התקין פוליטית, נתפס כגיס חמישי של האסלאם הקיצוני. לא פחות.
העולם הליברטריאני-שמרני הוא עשיר, וההזדהות של הציונות הדתית אתו קשורה למגוון של מרכיבים: הזדהות עם החזרה ללאומיות ולגיטימציה חדשה לשימוש בכוח, חשש ממהפכנות חברתית רדיקלית, עוגן משלים לשמרנות דתית בנושאי מגדר וזהות, ועוד. אך העולם השמרני-ליברטריאני מניח כמה הנחות מוצא שרחוקות מאוד מהנחות המוצא הדתיות-לאומיות. האם הצורך להיתלות באילנות גבוהים – במקרה הזה, הגותיים ובינלאומיים – איננה גורמת לציונות הדתית לאמץ פטרונים שתשתית ההגות שלהם סותרת את ההוויה הציונית-דתית?
נגד האתוסים המכוננים
הסתירות בין האתוסים המכוננים של הציונות הדתית לבין הרוח השמרנית-ליברטריאנית הן רבות. אחת מהן קשורה להוויה הדתית-לאומית הייחודית ששמה במרכז את ההקרבה האישית, כפי שהדבר מתבטא בגיוס ליחידות קרביות בשיעור גבוה בהרבה מאחוז הציונים-הדתיים באוכלוסייה. מובילי הקו הליברטריאני, לעומת זאת, יטו לדבר על צבא מקצועי, ויוותרו על גיוס החובה. זאת משום שלתפיסתם, התפקיד המרכזי של מדינה שאיננה עסוקה בהסדרת שוק, הוא דאגה לביטחון. זו אולי ההצדקה היחידה לגבות מסים מאזרחי המדינה. את מעורבותו היום-יומית של האזרח בכינון המדינה – אתוס מרכזי נוסף של הציונות הדתית – יראו הליברטריאנים כשילוב של תודעה אמונית מגובשת עם שאריות סוציאליסטיות ישנות. גיבוש תודעה שמרנית וליברטריאנית והטמעה שלה מגיל צעיר יפגעו, ככל הנראה, ביסוד ראשוני ועמוק של החברה הדתית.
הדבר נכון לא רק ביחס לגיוס לצבא או למעורבות ציבורית, אלא גם ביחס למעשי הקרבה אחרים, כמו פעילות הגרעינים התורניים והקהילות המשימתיות. משפחה שאורזת את מטלטליה ועוזבת קהילה דתית-לאומית נוחה לטובת אחת מערי הפריפריה עושה מעשה אישי, בתגובה לאתגר לאומי זועק, בעיניה. יש כאן במידה רבה אימוץ מודרני של 'המרד הקדוש' של תנועת הפועל המזרחי. הפועל המזרחי התנתקה מהמזרחי מתוך תחושה שהמזרחי מנותק מן הערכים המכוננים של היישוב – עבודת אדמה, סוציאליזם וכיבוש הקרקע. הפועל המזרחי פירשה מחדש את הרעיונות הסוציאליסטיים באור דתי. השיח הליברטריאני, ששם במוקד את חירות הקניין, עומד בניגוד חריף לערכים שיכולים לגרום לזוג צעיר לארוז את מטלטליו ולהתיישב בשכונת מצוקה מתוך רצון אמתי לבנות קהילה מכילה, עם כל המחירים הכרוכים בכך.
גם ההתיישבות ביהודה ושומרון היא מעשה שהוא אולי רציונלי מבחינה ביטחונית, אך מציב סימני שאלה רבים מבחינת מדיניות וזהות. סימני השאלה הללו גורמים לכך שהמתנחלים נתפסים לא פעם כהזויים ומשיחיים, אך בפועל, אין הבדל משמעותי בהיבט הזה בין תקופת ראשית הציונות לבין תנועת גוש אמונים. בשתיהן התכווננה חברה שלמה לאור חזון לאומי, ראתה בהתיישבות התגשמות דברי הנביאים, והצליחה להכיל את העובדה שאין לה, בשלב ראשון, תשובות לכל השאלות. לכן, למרות ההבדלים בעמדות הפוליטיות, לשלטון רבין ופרס הייתה, בתחילת הדרך, אהדה בסיסית להתיישבות ביהודה ושומרון. ההנהגה של חנן פורת, בן קיבוץ הפועל המזרחי, ינקה מתנועת העבודה, והביאה לשיאים חדשים את אשר עשו חלוצי העמק שני דורות לפניו: הנעת פעולה התיישבותית במרחב של ספק, מתוך אמונה בתוצאות חיוביות בעתיד ומתוך נאמנות למורשת המפוארת של עם ישראל.
השיח הליברטריאני, ששם במוקד את חירות הקניין, עומד בניגוד חריף לערכים שיכולים לגרום לזוג צעיר לארוז את מטלטליו ולהתיישב בשכונת מצוקה מתוך רצון אמתי לבנות קהילה מכילה, עם כל המחירים הכרוכים בכך
תמונת השער של כתב העת השילוח הציגה, במקרה או שלא במקרה, דימוי של 'וילה בג'ונגל'. התודעה הזו מחברת בין השמאל שרוצה לפנות את ההתנחלויות (אם בגלל החשש מאיבוד הרוב היהודי ואם בגלל הבעייתיות המוסרית שבשליטה על עם אחר), לבין התפיסה הליברטריאנית שמגדירה את המערב והמזרח כנתונים במלחמת ציוויליזציות, שבה הם שם ואנחנו כאן. ככל שתואץ התנועה אל עבר עולם ההגדרות והרציונליזם המערבי, שמתקשה להיחלץ מתבניות, הימין ההתיישבותי ייאלץ לעמוד מול פרשת דרכים קריטית עבורו: חלוקת הארץ או סיפוח השטחים.
הסכנה בבניית אליטה
למרות הסתירות הללו, אין ספק כי המפגש בין הציונות הדתית לבין הגות שמרנית-ליברטריאנית יוכל לייצר מערכת מושגית רחבה, שתחבר בין הנחות מוצא תורניות ומגזריות לבין הגות לאומית-מערבית. יש להניח, וכבר יש לכך סימנים כיום, שהדבר ישפיע על מקבלי ההחלטות.
אך צריך לזכור: בכל תהליך של בניית אליטה אינטלקטואלית חדשה, שמתמקדת בהגות, במדיניות ובאסטרטגיה, יש גם סכנה. הסכנה היא בהתעלמות מההוויה הציונית-דתית הבסיסית, ומהחיבור הטבעי של הציונות הדתית – מבחינה ערכית וגיאוגרפית – למיינסטרים הישראלי המסורתי. אם תהליך בניית האליטה האינטלקטואלית יצלח, אנו עלולים לראות מצב דומה לזה שראינו בארצות הברית, שבו רוב העם מאס בשכבה הביורוקרטית, האינטלקטואלית והעירונית המחוברת למוקדי הכוח. כאליטה בהתהוות, יש לציונות הדתית סיבה טובה לחשוש מן העמדה הזו. חשוב לעסוק בתודעה וחשוב לגבש השקפת עולם, אך תוך שיחה מתמדת עם הערכים הבסיסיים ועם האתוסים המכוננים, ולא מתוך נטישתם והשכחתם.
[1] הדברים הנכתבים כאן הם על דעתי בלבד, ואין לראות אותם כמייצגים את העמדה הרשמית של מכון ראות.
*יונתן ווינברג הוא ראש התחום החברתי-כלכלי במכון ראות
