קבוצה הולכת וגדלה של אנשים דתיים מבקשים לקחת אחריות על עולמה הדתי ולהכריע הכרעה אוטונומית, ללא ציות לסמכות רבנית. מה תפקידם של הרבנים לנוכח המציאות הזו? האם הם עדיין רלוונטיים עבור אנשים שהכריעו שהם אינם זקוקים לסמכותם? האתגר שניצב לפתחם של הרבנים הוא לראות את עומק הקריאה הקדושה של הציבור הזה, העצמאי, מבקש הדרך. הדבר היחיד שיכול להציל אותנו, הרבנים, הוא השחרור מן הכוח
אני רוצה להציע הגדרה חדשה עבור חלק מהציבור הדתי – 'אורתודוקסים אוטונומיים'. הגדרה זו מצטרפת לשורה ארוכה של הגדרות הנותנות ביטוי לרצף חדש של זהויות הלכתיות: דתל'שים, לייטים, כיפות שקופות. אך ההגדרה 'אורתודוקסים אוטונומיים' נותנת ביטוי להכרעה הערכית והאישית שהאנשים הללו הכריעו. היא שימושית במיוחד עבורי, כרב בישראל, כיוון שהיא מתייחסת לתמורה סביב המקום של 'רב' בעולמם. להערכתי מדובר בקבוצה שצומחת מבחינה מספרית, וראוי לשאול באיזו מידה, אם בכלל, הרבנים רלוונטיים עבורה. במאמר זה ארחיק לכת ואעלה את האפשרות שאנו חיים בעיצומו של תהליך שיום אחד יוגדר אולי כ'סוף עידן הרבנים'.
האם הרבנים רלוונטיים?
קרנה של הסמכות הרבנית עלתה בתקופת המשנה והתלמוד, ובמבנה הפטריארכלי וההיררכי שלה היא הייתה ביטוי טבעי לחברה המתוארת בפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים הגדיר את הסמכות הרבנית כמחויבות יסודית של החיים על פי תורת ישראל:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך – תעשה' (דברים יז, יא), זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך' (דברים יז, י).
למרות מרכזיותה של סמכות הרבנים, גבולות הגזרה של החברה הדתית לא נקבעו בהכרח סביבה אלא סביב אורחות החיים. הנהגים היום-יומיים של שמירת שבת, כשרות ותפילה היו תמיד המאפיינים המרכזיים של החברה הדתית, והם בוודאי קבעו את גבולות הגזרה החברתיים במדינת ישראל. מסגרות חברתיות כמו מערכות חינוך, בתי כנסת, תנועות נוער ואפילו שכונות מגורים הגדירו את גבולות המגזר, וכמובן גם הלבוש. למרות שגם בעבר תפקדו בתי כנסת ציוניים-דתיים רבים ללא רב רשמי, ורבים מבני הקהילה לא שמרו על קשר רציף עם דמות רבנית, על עצם סמכותם של הרבנים בתחום פסיקת ההלכה לא היו עוררין. היום, המציאות הזו משתנה.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות חדשות שלא הכרנו בעבר. מניינים שוויוניים, טבילה במקווה ללא בלנית, נישואין מחוץ לרבנות הראשית, מסעדות כשרות ללא תעודה, והתרחבות התופעה של נשים במיינסטרים הדתי ההולכות ללא כיסוי ראש ולובשות מכנסיים. כמובן שניתן לקיים דיון הלכתי נוקב סביב הנושאים הללו, אך מעניין לשים לב שבמקרים רבים, ההכרעות האישיות של אותם אנשים והבחירה בפסיקה ליברלית לא נובעות מתוך ציות לסמכות רבנית כלשהי, אלא מתוך נטילת אחריות אישית אוטונומית.
מרבים לעסוק במניעיה של הקבוצה הזו, ולכנות אותה בכינוי הגנאי 'לייטים'. היא מואשמת בכך שהיא מונעת מחיפוש אחר נוחות אישית ותועלתנית. אחרים דנים בשאלות הזהות: האם אנשים כאלה יכולים בכלל להיקרא אורתודוקסים או דתיים? השאלות האלו אינן מעסיקות אותי כאן. אני מתעניין בשאלה אחרת: האם הרבנים רלוונטיים לקבוצה הזו? האם הם יכולים בכלל להיות רלוונטיים לה?
המעבר מהיררכיה סמכותית לדמוקרטיזציה של החברה אינו בלעדי לתחום הדת. גם מי שהולך היום לרופא נוטה להרחיב את השכלתו דרך האינטרנט ולהתייעץ עם אחרים. הדור שלנו ידע מהפכה בהנגשה של יֶדע וביצירת חכמת המונים דרך הרשתות החברתיות. בתחום ההלכה, המהפכה הזו מתחילה עם הרחבת ההשכלה התורנית בישיבות ההסדר ובמדרשות לנשים, וממשיכה עם יכולת החיפוש המקוון בפרויקט השו"ת וביצירת רשתות חברתיות הדנות בסוגיות הלכתיות.
העיסוק ההלכתי המעמיק של כל מי שמעוניין להיות חלק מהשיח התרחב גם דרך עולם הבלוגים, במיוחד בשפה האנגלית, שם מתקיימים דיוני עומק בסוגיות ההלכתיות, המנגישים את הנושא לכל אחת ואחד. כרטיס הכניסה לדיון אינו הסמיכה לרבנות, והשאלות העולות נידונות בכלים של חכמת ההמונים. כל עמדה חשופה להתקפה עניינית, ללא מורא כלל וכלל. זו הסיבה שהממסד הרבני החרדי יצא לפני כעשר שנים בהתקפה מכוונת נגד קהילת הבלוגרים, והשקיע מאמצים רבים לצבוע אותה כחתרנית. האיום של התופעה הזו החריף את ההתנגדות החרדית לרשת האינטרנט: בעיני הרבנים החרדים, התופעה הזו מערערת את יסודות הסמכות הרבנית בחברה.
לעומת החרדים, הקהילה הציונית-דתית בישראל חיה ברשתות החברתיות. דוגמה להשפעה של הרשת על הנוהג ההלכתי בחברה היא בתחום הכשרות, שבו אני עוסק. מהפכת הכשרות בירושלים התחילה ברשת, והיא מלמדת על האופן שבו הקהילה מתנתקת מהתלות בסמכות הרבנית.
את מי אני אמור לשרת?
המאיסה ברבנות הראשית לישראל חוצה גבולות חברתיים, במיוחד בתחום הכשרות. לפני שלוש שנים גדלה כמות המסעדות הכשרות בירושלים שהתנתקו מן הרבנות, ונפתחה קבוצה בפייסבוק בשם 'כשר ללא תעודה', על מנת להפיץ מידע על מסעדות המצהירות על כשרותן ללא כל פיקוח חיצוני. למרות שההלכה מכתיבה כלל שלפיו מי שאינו שומר כשרות אינו נאמן בנושא הכשרות, תמיד היו אנשים שהיו מוכנים לסמוך על העדות של בית העסק על כשרותו ועל 'תחושת הבטן' לגבי אמינותו. מתוך מציאות של אנשים פרטיים, שהתנתקו מן התלות בסמכות הרבנית אולי מתוך בורות או פשרנות, נוצרה קהילה שגיבשה סביבה אמירה עקרונית: איננו צריכים את הרבנים כדי שיגידו לנו היכן מותר לנו לאכול.
קהילה לא קטנה בירושלים בחרה להכריז עצמאות הלכתית, 'ליטול את החוק לידיים' ולהתנתק לא רק מן הרבנות הראשית אלא גם מן ההלכה הקלאסית. ברור שהתופעה הזו תמיד הייתה קיימת, במיוחד בקרב מסורתיים, אבל כאן הקהילה התגבשה סביב עמדה אידיאולוגית (וכאן גם השוני המהותי של התופעה הנידונה כאן מן המסורתיות ההיסטורית, שהשלימה עם פערים בין ההלכה הכתובה לבין אורחות החיים דה פקטו, מבלי לראות בכך עמדה עקרונית). התגובה הקלה למהלך החברתי הזה היא להתייחס למניעים של הקהילה ולשפוט אותה שיפוט ערכי שלילי. יש כאן אנשים שכשרות אינה חשובה להם, או שהיא פחות חשובה להם. אמנם מי שמכיר את המצב האומלל של הפיקוח הממסדי יתקשה לשפוט כך, אבל אולי לגבי חלק מהאנשים הדבר נכון. אך שיפוט כזה מתעלם מן המשוואות הערכיות המורכבות יותר. יש כאן קהילה שמבקשת לבחור בערך האמון החברתי, קהילה שמבקשת להילחם בשחיתות, קהילה שמבקשת ליטול אחריות. האם הערכים האלו אינם ערכי תורה? כיצד אנו נוהגים בקהילה זו במידת חז"ל, לעולם הווי דן כל אדם לכף זכות?
כשנדרשתי לשאלה הזו כרב קהילה, שאלתי את עצמי את מי אני אמור לשרת כרב. האם מי שבחר כלל לא לשאול אותי הוא חלק מן הקהילה שלי או לא? מצד אחד, ברור שחייבים לתת מענה הלכתי לשאלת הנאמנות ולהתמודד עם האתגרים של ידע מקצועי בתחום הכשרות, של מידת האכפתיות והמסירות לשמירה קפדנית בבית העסק, לנגיעת הממון המעמידה את נאמנות בית העסק בסימן שאלה. אך יחד עם זאת, כיצד אני יכול לראות בחיוב את האמירה של הקהילה הזו ולתת לה ביטוי? האם יש דרך לחבור לקהילה, לסייע לה להבין את המקום שבו ההלכה רלוונטית עבורה, ויחד עם זאת להעניק לה כלים לעצב את החוויה הדתית שלה כפי שהיא מאמינה? פיתחנו מודל העונה על כל דרישות ההלכה ונותן ביטוי מובהק למקום של הקהילה ולחוזה החברתי, ואין כאן המקום להרחיב.
התגובה החריפה של הממסד הרבני לפרויקט 'השגחה פרטית' באה לכאורה בשם הכשרות, ההלכה והשמירה על עם ישראל. אך מי שמכיר את הפרויקט ואת הקפדנות והמקצועיות של משגיחות הכשרות שלנו מבין שלא זה הסיפור. מאחורי ההתנגדות החריפה עומדת תחושת האיום של הממסד הרבני מפני האפשרות שיהיו יהודים, שהתורה חשובה להם, והם מבקשים להשתחרר מן השלטון ההלכתי הרבני. מי שאינו מוכן להביט מתחת לפני השטח כיצד הפוליטיקה של הכוח עומדת מאחורי השיח החברתי הזה, לא מבין את עומק העניין. השאלה הנידונה בעם ישראל אינה שאלת הכשרות, הגיור או שאלת העגונות, אלא שאלה אחרת: מי מחזיק את מפתחות התורה – הרבנים או הקהילה?
נטילת האוטונומיה קיימת בעוד תחומים. אנו מכירים היום חתונות אורתודוקסיות שבהן חבר של בני הזוג, שאיננו רב, עורך חופה וקידושין, והרבנות הראשית כלל לא נמצאת בתמונה. הגם שאינני ממליץ על חתונה בלי רב, אין זה אומר שהתופעה אינה קיימת, כמו גם תופעה של יחסים אינטימיים לפני נישואין וטבילה במקווה לשם כך. היום זוגות באים אליי לא כדי לשאול האם מותר לאישה להעניק טבעת לגבר או לברך שבע ברכות מתחת לחופה, אלא כדי לשאול האם אני מוכן לערוך חופה כזאת. הם כבר קראו מאמרים, למדו את הנושא, או שלא, והכריעו.
להשתחרר מן הכוח
האתגר שניצב לפתחנו, הרבנים, הוא לראות את עומק הקריאה הקדושה של הציבור הזה, העצמאי, מבקש הדרך. העיוורון הזה, שאינו רואה את הרצון להתחבר להלכה מתוך הזדהות אישית, מתוך עצמאות ערכית וחשיבתית, מתוך חופש הרצון, הוא צר ואומלל. יש כאן מהלך של נטילת אחריות, ומכאן גם של התקרבות. האנשים הללו רוצים שהיהדות תהיה שלהם. לפעמים אני חושב שבעומק ההתנגדות שלנו שוכנת קנאה, קנאה שתמיד הייתה שם, בזרמים תת-קרקעיים, כלפי החילונים, ועתה היא מופנית כלפי אלו שיש להם גם וגם: גם תורה וגם חופש. האם החופש אינו ערך תורני אמוני?
המשמעות הפשוטה של סמיכה לרבנות היא הענקת סמכות הלכתית מוכרת על ידי החברה. לכאורה, עבור הציבור שאינו מעוניין בגורם מוסמך כבר אין צורך ברבנים. אלא שבפועל, רבנים תמיד מילאו תפקידים נוספים. בנוסף להוראה ההלכתית הם היו מורים, מנחים, מנהיגי קהילות, יועצים, בעלי תפילה. הציבור שאני מתאר כאן אינו מחפש את הסמכות, אך הוא כן מחפש גורם מתווך בינו לבין ההלכה והתורה. על מנת שרב יהיה גורם משמעותי עבור אדם אוטונומי שניצב מולו, הוא חייב לרחוש לו כבוד, להעריך את האוטונומיה שלו. זה קשה לנו, הרבנים. לכאורה זה אפילו משמיט את הקרקע מתחת רגלינו, שכן כל ההכשרה שלנו מכוונת אותנו להיות פוסקי הלכה. האם אני יכול לתאר לזוג את השיקולים ההלכתיים סביב שאלה כמו יחסים לפני הנישואין ממקום ערכי מורכב, המכבד את העצמאות האינטימית שלהם ואפילו מעריך את הטוב שבה? האם אני מוכן לפתוח בשיח בגובה העיניים עם אנשים שההלכה חשובה להם, אך היא שיקול אחד מבין מגוון של שיקולים, ולא תמיד היא מכריעה?
בחיי האישיים אני שמרן בנוהג ובפסיקה ההלכתית. תלמידיי מקבלים ממני עולם של מחויבות הלכתית מקיפה ואף מחמירה. אך מעבר לתלמידים הללו ישנה קהילה, שהיא מעגל רחב יותר בכל המובנים: מעגל עשיר יותר, מעניין יותר, שמחייב שיח מאתגר ואף עמוק יותר. אני מרגיש בשיח הזה ריחות של גאולה, שבבסיסו המשמעות העמוקה של "להיות עם חופשי בארצנו". הרבה מן הכוח הרוחני שלי ניזון משם.
הממסד הרבני – ואינני מתכוון רק לעולם החרדי או לרבנות הראשית – עסוק בפוליטיקה של הכוח. ילדי המילניום מאבדים סבלנות. הם מרגישים שאיננו מכבדים אותם ושאיננו מעריכים אותם. הפסקנו להיות רלוונטיים ברגע שהפסקנו להקשיב והתרגלנו רק לדבר. אנחנו עסוקים יותר מדי בהוראה, וכאן אנו נדרשים לחזור להיות תלמידים מן המניין. הם אינם זקוקים לידע שלנו ואינם מעוניינים בפסיקה שלנו, אבל מהחוויה שלי יש המון מקום לחכמה שלנו, לראייה שלנו, בתנאי שנדע לבוא אל השיח כשותפים שווים, ולא מעמדה הגמונית. הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא השחרור מן הכוח והחזרתו לבורא עולם, והאמונה בתהליך הגאולה, שהמאור שבה מחזיר למוטב, ואולי גם אותנו.
הרב אהרון ליבוביץ הוא ראש בית המדרש סולם יעקב, מייסד 'השגחה פרטית – כשרות קהילתית' וחבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת ירושלמים
[1] משנה תורה, הלכות ממרים, פרק א הלכה א.
