סייג לחכמה שקיטה
בעקבות מאמרו של הרב אמיר נכטשטרן 'לא לשקוט על השמרים' – דעות 56
אהרון ליבוביץ'
הרב אהרון ליבוביץ הוא ראש ישיבת סולם יעקב, רב בשכונת נחלאות בירושלים ופעיל בסיעת ירושלמים בראשות רחל עזריה
האם באמת אין להסתמך על תעודת הכשרות? כיצד אפשר להתעלם מן הבעיות הקשות שהוצגו במאמרו של הרב נכטשטרן אשר פורסם בגיליון הקודם של 'דעות'? הרב אהרון ליבוביץ עומד על העקרונות ההלכתיים והיסודיים של האמון הבסיסי שבין אדם לחברו בנושאים של איסור והיתר, וקורא לבדוק מודל חדש לבחינת הכשרות של מסעדות. הרבנות לא בהכרח תהיה שם.
מאמרו של הרב אמיר נכטשטרן, 'לא לשקוט על השמרים', מעלה טענות קשות על חוסנה של שמירת הכשרות היום בישראל, הן בבתים פרטיים, הן בבתי עסק, אפילו הם נושאים תעודת כשרות. כדי להתמודד עם המצב, כפי שהוא רואה אותו, הרב נכטשטרן מקדם את ארגון 'כושרות', ארגון אשר שם לו למטרה להעלות את המודעות הציבורית לנושא הכשרות. את תגובתי לדבריו אחלק לשני חלקים, אשר אינם יוצרים בהכרח רצף מחשבתי: בחלק הראשון, אסביר את ההשגות הגדולות שלי על טענותיו של הכותב; בחלק השני, אציע מהלך אחר, השייך אף הוא לסוגיית הכשרות ברחוב הישראלי, אך מגיע מנקודת השקפה אחרת.
שלא נדע
למרות שאיני מכחיש את מורכבות הכשרות בתעשייה המודרנית, ההצעה של הרב נכטשטרן, כי על כל אדם מישראל להתוודע לכל סוגיה בעייתית – כדוגמת המחלוקת ההלכתית בנושא ג'לטין ותהליכי הייצור שלו היום – נראית בעיניי תמוהה ואף הרסנית. גישה זו מבטאת עיסוק בדקויות הלכתיות אשר נמצאו פעמים רבות בלתי רלוונטיות, ולעומת זאת יש בה כדי להגביר את העיסוק האובססיבי בכשרות המזון, עיסוק המגיע לפעמים לכדי אבסורד.
להערכתי, רוב-רובם של האנשים הרואים עצמם כבני-תורה ואשר נוהגים במידת חסידות גם בחומרות הלכתיות, לומדים מחבריהם ומרבותיהם על סוגיות של ג'לטין, אבקת חלב וכדומה. לעומתם, רוב הציבור מעוניין בפשטות להימנע מאכילת נבלות וטרפות, ולשם כך מבקש לסמוך על מערך הכשרות של 'הרבנות הראשית לישראל', הבוחרת להקל הלכתית במקרים שאפשר להקל בהם. הציבור הרחב נוהג על-פי דברי חז"ל כי התורה: "לא ניתנה למלאכי השרת", ואינו מבקש להשקיע את כוחו ומרצו בענייני כשרות. עם כל האתגרים הרוחניים והחברתיים העומדים היום בפניו של עם ישראל, האם לא עדיף היה להקים עמותות בנושאים אחרים, חשובים יותר?
השיטה שהרב נכטשטרן מציג היא חלק ממגמה חברתית רחבה יותר, המוחקת את הלגיטימיות של הנורמלי והפשוט בעולם ההלכה. ביטוי למגמה זו אפשר לראות בדוגמה שמביא כותב המאמר, שם הוא מסביר כי פעם היו לומדים את הלכות הכשרות מהנעשה במטבח של אמא. להערכתי, שיטה זו, של העברת הנוהג המקובל, אינה מעידה על ימים שבהם שמירת הכשרות הייתה פשוטה או קלה יותר, כפי שהוא טוען במאמר (כל מי שלמד פעם הלכות איסור והיתר יודע שהלכות כשרות נתפסו תמיד כקשות ביותר), אלא על גישה בריאה ומאוזנת של אנשים פשוטים המבינים כי בדרך-כלל אין בעיות וכי הדקויות מיועדות לרבנים ולאנשי מקצוע; זוהי גישה של: "כשניתקל בשאלה – נשאל את הרב", ואם לא נדע שבכלל קיימת שאלה? שומר פתאים ה'.
נאמנות ואובססיה
הפגיעה הקשה יותר שנובעת ממסקנות המאמר היא הפגיעה במושג הנאמנות, המהווה את התשתית היסודית ביותר ליכולת לקיים מערכת יחסים חברתית של ידידות ושכנות טובה. הנחות היסוד של כותב המאמר הן כי בישראל רווחת בורות בנושא הכשרות וכי אפילו עדותם המתועדת של האמונים הרשמיים על התחום במדינה אינה אמינה. האם המשמעות החברתית של אמירה זו עומדת לנגד עיני הכותב? האם כפי שהוא קורא לנו לחקור את בעלי המסעדה הנושאת תעודת כשרות, הוא נוהג לחקור גם את חבריו לפני שהוא אוכל אצלם בבית? הרי גם אם אנשים כשרים ונאמנים הם, אולי אינם מכירים את הנושא החמור של אבקת חלב נכרי?
לדעתי, ברור כי ארגון 'כושרות' שם לו למטרה גזֵרה שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה. המסקנה שלי, אם כן, היא ברורה: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים". בדברים אלו אמרו חז"ל באופן ברור כי התערבות הלכתית חייבת להיות בדיאלוג עם מצבו של העם. מסיבה זו, ברצוני להציע בחלקו השני של המאמר התערבות מסוג אחר, כזו הבונה את החוסן החברתי של עם ישראל תוך כדי חיזוק הכשרות ברחוב.
במקום לערער על הנאמנות של אנשים השומרים כשרות ולהניע תהליך של אובססיה וחוסר נורמליות, הייתי רוצה להציע אפשרות חלופית, המגבירה את היכולת להעניק אמון בנושא כשרות גם לעסקים הנמצאים בבעלותם של אנשים אשר אינם שומרים כשרות, וזאת מבלי לחייב תמורה כספית או יחסי שררה.
בבואנו להתייחס לסוגיית הנאמנות של עסקים המכינים דברי מאכל, עלינו להתייחס לשני מישורים: בראש ובראשונה, קיימת השאלה בדבר נגיעת הממון של בעל העסק – האם הנאמנות יכולה להתקיים אל מול שאלת הרווח וההפסד? השאלה השנייה עולה כאשר בעל העסק אינו מזדהה או חש מחויבות אישית למערכת ההלכה – האם יש תשתית לנאמנות כלשהי במקרה כזה?
יש לשים לב שאין כאן שיפוט הקובע כי אדם שאינו מאמין אינו אמין, אלא הנחה הלכתית כי כל אדם קרוב אצל עצמו כאשר יש נגיעת ממון, ועוד ביתר שאת כאשר המערכת הערכית העומדת מנגד אינה נראית לו משמעותית. הפתרון המתבקש, אם כן, הוא ליצור מצב שבו הנאמנות להלכה של בעל העסק מקבלת חיזוק והעצמה, מצב שבו יסכים כל אדם סביר כי לבעל העסק לא יהיה כדאי להפר אמונים.
בין האמון לתעודה
אני רוצה להציע כאן מודל חדש לנאמנות בכשרות המזון, מודל המבוסס על ברית נאמנות בין בית העסק לבין אנשים בקהילה השומרים על כשרות. מערכת האמון נבנית בתהליך הכולל למידה של הלכות כשרות הנוגעות לבית העסק, היכרות מעמיקה בין הבעלים, צוות העובדים ונאמני הקהילה וחתימת ברית נאמנות בין החברים במעגל הפנימי של התהליך. כל התהליך יתועד, כך שמעגל רחב יותר של לקוחות השומרים הלכה יוכלו לבחור לקבל את נאמנות בית העסק על סמך העדות של חבריהם לקהילה. היות והנאמנות נבנית כאן מחוץ למסגרת של הִתקשרות עסקית כלשהי, כל התהליך חייב להיות מונע על-ידי מתנדבים מהקהילה ובפיקוח רבנים מתנדבים מהשכונה.
הלימוד המשותף של הלכות כשרות, גם במישור הרעיוני וגם במישור הפרקטי, יקנה תשתית מושגית ומעשית בתחילת הדרך, אך ימשיך גם לאורך כל תקופת יישום הפרויקט. ההתמסרות לתהליך החברותא – שבו תתנהל הלמידה במסגרת של דו-שיח אנושי והיכרות אישית בין צוות בית העסק לבין הנאמנים המתנדבים – תתרום לבנייה של הדדיות והזדהות משותפת עם יעדי הפרויקט. קשרים אלה הם ההפך הגמור מהתשתית הלעומתית הקיימת במודל הקלאסי, המבוסס על משגיח ויחסי שררה. לעומת מערכת שבה בעל העסק אינו נאמן, ובמקומו יש משגיח שהוא מקור הנאמנות אף-על-פי שלרוב הוא אינו בנמצא, במקרה זה אנו באים לגייס את המוטיבציה והנאמנות אצל האנשים החשובים באמת – אלו שמכינים את האוכל.
גושפנקה לנאמנות בית העסק ניתנת על-ידי נאמני הקהילה, המכירים היטב את הנפשות הפועלות ומוכנים להצהיר שהם נאמנים עליהם כבני-אדם, כשכנים וכחברים. נאמנות זו נתמכת בכמה תנאים הכרחיים: המטבח בבית העסק נדרש להיות פתוח לגמרי לכל רואה ובית העסק חייב לקיים רישום מדויק של כל מוצר הנכנס למטבח, מקורותיו ותיעוד הכשרות שלו. רישום זה יימצא במקום נגיש לכל מי שירצה לעיין בו. תנאים אלו מחזקים את הנאמנות מבחינה הלכתית שכן הם הופכים כל מעילה ל"דבר העלול להתגלות".
פתרון זה יכול להתקיים רק בבתי עסק עם מודעות ערכית-קהילתית. הנחת היסוד של התהליך היא, כי אמון הלקוחות ונאמנות חברתית קהילתית הן נכסים עילאיים בעבור בתי-קפה קטנים הממוקמים בקהילה. ברית הנאמנות החתומה תחייב כי כל מעילה מכוונת באמון תתפרסם ברבים, וכך ידע בעל העסק תמיד כי מעילה באמון תגרור פגיעה אנושה בתשתית העסקית שעליו העסק שלו מבוסס. ספק אם גישה זו תוכל לעבוד במרכז עיר או עם עסק גדול ואנונימי שכן כל המערכת בנויה סביב יחסי השכנות והקהילה.
אמנם, נראה שיש כאן נקודת הסכמה ביני לבין הרב נכטשטרן, שהרי שתי ההצעות מסייגות באופן זה או אחר את תלותה של הכשרות ב'רבנות הראשית לישראל'. הביקורת הנוקבת הנשמעת לעִתים על מערך הכשרות הנהוג היום בישראל, ביקורת שבאה לידי ביטוי, למשל, במאמרו המרתק של הדר ליפשיץ באותו גיליון של דעות – אינה סוד. ההצעה של ד"ר ליפשיץ לבזר את מערך הכשרות לרבנות מקומית ולהעבירה תהליך של דמוקרטיזציה ושקיפות מעניינת אף היא. עם זאת, יש בהצעה שלי גישה ייחודית משום שהיא אינה בנויה סביב סמכות, אלא על תשתית של נאמנות ואמון. מהבחינה הזאת, היא נמצאת בניגוד גמור לשתי הגישות האחרות.
למרות שאין כאן חידוש היכול להצליח בכל מקום ובכל עסק, אני מאמין שעשוי להיות כאן תיקון עמוק. תיקון זה עשוי להפוך את דיני המאכלות האסורות למרחב המקרב בין הקהילה ההלכתית והקהילה שאינה הלכתית, חלף היותם כיום גורם מרחיק וחוצץ. אני מאמין גם שיש כאן שיקוף נאמן של מצב החברה ורצונותיהם של רוב הצרכנים אוכלי האוכל כשר, וזאת לעומת הגישה שהוזכרה למעלה. שאלת היסוד העולה מן ההבדל שבין שתי הגישות האלו בנוגע לכשרות בישראל היא, האם באים אנו לתקן את רמת הכשרות של עם ישראל או שאנו באים לתקן את עם ישראל.
