השיח השמרני-דתי מבקש לדחוק כל אמירה וכל פעולה במרחב אל זירת ההיאבקות בין השמרנים לפרוגרסיבים. לפעמים נראה שאין זה משנה מהי עמדת ההלכה, בכל מקרה תיווצר התבצרות בעמדה השמרנית. כחלק מהתבצרות זו משמשות טקטיקות שונות של הדרה, כלפי נשים בפרט, וקולות ליברליים בכלל. על הליברלים לחשוב האם הם באמת מסכימים, בשם אחדות מקודשת כלשהי, להשתתף בשיח מעין זה. טור דעה.

 

לפני מספר חודשים התפרסמה ב"כאן" סדרת כתבות על פגיעות מיניות שהתרחשו באולפנות. הנפגעות האמיצות סיפרו על מקרים ספציפיים מחרידים ועל תרבות שיח ותרבות ארגונית שאפשרה את התרחשות הפגיעות. הסדרה עוררה הדים רבים בציבור הדתי, וגם תגובות נגד נזעמות. לא למעשים, חלילה, אלא לפרסום הכתבות. 

 

כך, הרב יגאל לוינשטיין פרסם סרטון תגובה לכתבות. הוא פותח את הסרטון בתהיה: "מה פשר סדרת הכתבות שעסוקה בלפגוע כל הזמן בציבור הדתי?" בהמשכו הוא תוהה מדוע אין כתבות על פגיעות מיניות בקרב הציבור החילוני והערבי: "לא נשמע לכם מוזר?", הוא שואל, וממהר לענות: "פחד וקנאה, זה מה שעומד מאחוריהם. האליטה החילונית מפחדת פחד מוות מהימין הישראלי… שיש בהם ערכים לאומיים… למחנכי הציונות הדתית, אל תיראו ואל תחששו ולא תגורו מפני איש, לא האליטה של השמאל תקבע לנו את הערכים ואת הדרך. צריך להשתחרר מרגשי הנחיתות שאמת המידה לנכון ולא נכון זה אצלהם. הם לא שופטים שלנו, התורה היא השופטת. אנחנו צריכים למצוא חסד בעיניו, לא בקרב התקשורת". ומה באשר התייחסות לגופו של עניין – כלומר, לכאבן של הנשים שחוו את הפגיעות באולפנות ונושאות את צלקות הפגיעה וחוסר הטיפול עד היום? פרס מובטח למוצא הישר.

 

לא סתם בחר הרב לוינשטיין להיטפל אל אכסניית הכתבה ולא אל הסיפור עצמו. כי העובדה שישנם פוגעים אינה רלוונטית, והנפגעות וודאי שאינן רלוונטיות. הדבר היחיד שרלוונטי בסיפור הזה הוא המיקום שלו במאבק בין השמרנים לפרוגרסיבים. לכן הוא מתייחס ל"אליטת השמאל" ומזהיר מפני קביעת הסולם המוסרי שלה, ולכן הוא חובט בשק האגרוף החביב על שמרנים בארץ – מערכת המשפט, ומתריע שמשפט נעשה רק על פי דין תורה. אך מה התורה וההלכה אומרות על מקרים אלו? זאת הוא לא טורח להבהיר. האם ההלכה רואה בעין רעה את העובדה שדמות חינוכית פוגעת בתלמידיה? זאת לא נדע. 

 

מתוך המקרה הפרטי הזה, אבקש להצביע על כמה בעיות שמאפיינות את השיח הדתי שאימץ אל חיקו את השמרנות. בתוך כך, עקרונות כמו היררכיה וזכויות קניין מועלות על נס, תוך שימור המסורת ורתיעה מריאקציה – זאת לצד תפיסה ביטחונית ניצית ולאומיות פטריוטית. 

 

במסגרת אימוץ הערכים הללו, השיח השמרני-דתי מבקש לדחוק כל אמירה וכל פעולה במרחב אל זירת ההיאבקות בין השמרנים לפרוגרסיבים, וכך כל דעה שאינה אוהדת באופן מובהק את השמרנות מוקעת כסוס טרויאני שמנסה להשמידנו מבפנים. לעתים נראה שאין זה משנה מה ההלכה אומרת או מה רוח היהדות אומרת: בכל מקרה תיווצר התבצרות בעמדה השמרנית, שבמקרה הטוב תשתמש בטרמינולוגיה יהודית ("רק התורה שופטת") ובמקרה הרע אפילו לא תשבץ מילים שמדיפות יידישקייט. הבעיה במקרה זה היא שהתוקף הדתי שמוענק לדבריהם נותר בעינו, גם אם הוא כלל לא נמצא על המגרש. כך, טיעונים שמרניים ביסודם מקבלים הצדקות דתיות. אלו אמנם הצדקות חסרות ביסוס הלכתי, אבל בזכות הסמנטיקה שלהן הן זוכות למעמד שמקבלים טיעונים הלכתיים. 

 

מקרה נוסף שמעיד על הבעייתיות בשיח השמרני-דתי נושק גם הוא לתחום הפגיעות המיניות, אולם מזווית שונה. לפני כשנה הוזמן הרב אילעאי עופרן לערוך שיחה בנושא מוגנות מינית ביישוב, מתוקף היותו פסיכולוג המתנדב במרכז לסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. רב היישוב נשא בשבת שלפני השיחה המתוכננת דרשת נגד חריפה, בה – לטענת הנוכחים – כינה את הרב עופרן מספר פעמים "צלם בהיכל", וסירב לערוך את הדרשה במבנה ציבור של היישוב. זאת בשל דעותיו של הרב עופרן, המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. בניגוד למקרים קודמים, הפעם גויסה כל התפאורה הדתית לצורך העניין – החל מהסמנטיקה הדתית-היסטורית ("צלם בהיכל"), דרך זירת האירוע (בית כנסת, ערב שבת) וכלה בתפקיד הדמויות (רבני קהילה). אך אין להתבלבל: האקספוזיציה הדתית לא מכילה שום ערך דתי, ומהווה רק כסות למאבק האמיתי שמתחולל בתוך הסיטואציה. אילו היה זה סיפור קצר, אלו היו אמצעים ספרותיים מרהיבים ששימשו את מחברו כדי לגרום לקורא לחפש את המתח הסמוי; אבל זוהי המציאות שלנו, וכאשר מאבק שמרני לובש כסות הלכתית, זה לא מרהיב כלל.

 

במקרים שסקרתי, מעניין, ועצוב, לראות כיצד הנפגעים העיקריים הם נפגעי עבירות מין, אף שמדובר בשני מאבקים שלכאורה עוסקים בנושא שונה בתכלית ובערכים אחרים – לאומיות ועוינות כלפי מערכת המשפט. במאמר מוסגר אציין שאין זה מפתיע. שמרנים רבים אינם אוהדים את נושא הטיפול בעבירות מין, ובבחירות לכנסת ה-24 הגדילה לעשות מפלגת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ', ופירסמה במצעה כי תפעל למיגור תלונות השווא. בין היתר הוצע לנקוט בצעדים הרתעתיים חמורים, כמו ביוש מתלונני שווא, קביעת פיצויים גבוהים ללא הוכחת נזק ועוד. גם הרב עמיחי אליהו, בתגובתו לסדרת הכתבות של "כאן" שהוזכרה לעיל, הדגיש ש"לא פשוט לברר מציאות של פגיעה מינית. מחד, אונס הוא רצח כפי שמעידה התורה ומאידך, גם אשמת שווא יכולה לגרום לאדם לאבד את חייו". הניסיון לאין את כפות המאזניים בין כמות תלונות ה"אמת" לתלונות ה"שווא" – חוטא לאמת, בייחוד כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שנפגעים רבים אינם מתלוננים על עבירות מין. כאשר השיח השמרני דורס את הלגיטימציה להתלונן ומחבל באפשרויות תיקון של המצב הקיים, כמו התנגדות נחרצת לפרסום התלונות ואיסור על שיחה שמסייעת לנפגעים ואוהביהם, השיח פוגע באופן ישיר בנפגעי עבירות מין, שאחוז גדול מהן הוא למעשה נפגעות. כך ישנה הדרה "סמויה" של נשים מהשיח, באופן שמאותת להן שאין לגיטימציה לדבריהן.

 

כמעט מיותר לציין בהקשר זה את הקריצה של הגורמים השמרניים-דתיים בארץ כלפי שיח ההפלות שמתנהל בארצות הברית. כבר לפני עשרים שנה הגישה "התנועה לשמירת זכויות הציבור הדתי והחרדי בישראל" עתירה לבג"ץ, בה טענו כי המדינה צריכה ואף מחוייבת למנוע הפלות שנעשות ללא הצדקה מספקת. עתירתם נדחתה, אך החיבור בין "זכויות הציבור הדתי" לרצון להתערב לנשים אחרות ברחם המשיך להתקיים, עד שזקף את מלוא קומתו בעקבות היפוך הלכת רו נגד וייד בבית המשפט העליון בארה"ב השנה. גורמים שמרניים מיהרו לייבא ארצה את עמדת הרפובליקנים, וכך, אנשי ציבור ופובליציסטיים שמרניים-דתיים צידדו בהיפוך ההלכה, אף שעמדת המתנגדים להפלות מנוגדת להלכה היהודית. גם כאן מתקיימת לצד הדברים הדרת נשים מהשיח, כאשר הדיון נערך על גופן של נשים כאובייקט, באופן שממצב אותן כמושא השיח ולא כגורם המשוחח.

 

ההדרה הזו מתקיימת גם במישור הישיר, כמובן. לשם כך, אעלה מן האוב את סיפורו של "אסיף", כתב העת של איגוד ישיבות ההסדר. לפני כחמש שנים פירסם הרב מיכאל אברהם כי כתב העת אינו מסכים לפרסם מאמרים של נשים, וזאת על אף שחברי המערכת לא רואים בפרסום מאמרים כאלה דבר הנוגד את ההלכה, אלא כיוון ש"הם הביעו חשש כבד שאם יורשה פרסום של מאמרים של נשים כתב העת יסגר בגלל השותפים השמרניים שלהם (שגם מממנים את כתב העת). מדיניות המערכת חותרת לכך שכל הגוונים יפרסמו מאמרים בכתב העת ושיתוף מאמרים של נשים עלול לפגוע בזה, ולכן המערכת החליטה (כנראה) לא לאפשר פרסום של מאמרי נשים", כך כתב הרב אברהם בבלוג האינטרנטי שלו. למעשה, הם לא ציינו שום נימוק הלכתי, שום בעיית צניעות ואף לא אמרה דתית-עקרונית. הדבר היחיד שמהווה חסם לביטוי של נשים ומדיר אותן מהשיח, היא השמרנות עצמה. בעצם, השמרנות – וכתוצאה מכך, דרישה מהציבור הליברלי לדבקות ואחדות תוך ויתורים אישיים. כאשר גבולות השיח משורטטים בצורה כזו, על הציבור הליברלי לחשוב האם השיח מקודש בכל מחיר.

 

נקודה זו היא קריטית. הדרישה לשיח עם הגורמים השמרנים בחברה הדתית נפוצה מאוד בקרב הציבור הליברלי. המימרה השחוקה על שנאת חינם שבגינה חרב בית המקדש וכו', נשלפת לעתים מזומנות, ועוד ועוד כנסים נערכים במטרה לחזר אחרי אחינו השמרנים ולוודא שלא יווצר קרע או פילוג. אין ספק שכדי לשבת לשולחן אחד, נדרש לוותר. השאלה אפוא היא במינון – מהי כמות הויתורים שתהפוך כבר לדרישה לא לגיטימית, ומתי הציבור הליברלי צריך להכריז כי הוא אינו מסכים לשתף פעולה, אף במחיר פגיעה באחדות?

 

דרישה זו נוכחת גם בפורומים שאינם אינטלקטואליים. כאשר מפיקים אירועים שמיועדים ל-כביכול -קונצנזוס מסוים בציבור הדתי, כגון אירועים של תנועת הנוער "בני עקיבא", יעדיפו להביא גברים על פני נשים, כדי ש"כולם ירגישו בנוח". אך האם נשים מרגישות בנוח באירועים שמשדרים שמשהו בנוכחות שלהן בעייתי? זו אינה רק שאלה של תחושה: אם הציבור הליברלי מאמין שנשים הן חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהחברה, ושהקיום שלהן בעולם צריך לבוא לידי ביטוי גם במרחב הציבורי, הוא צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש מדוע הוא מאפשר להתעלם מקיומן של נשים באירועים מעין אלה.

 

הדוגמאות שהבאתי לעיל נוגעות רובן ככולן לפמיניזם על שלל נגזרותיו, כיוון שהנושא קרוב לליבי, אך כמובן שאין זה התחום היחיד בו בעיות אלו באות לידי ביטוי. לא רק נשים אינן מוזמנות אל שולחנות הכנסים ובימות האירועים, אלא גם יהודים מזרמים שונים, ורבנים ורבניות דתיים שמחזיקים בתפיסות לאומיות ודתיות שונות. נוצר מצב בו השיח שמנוהל עם השמרנים הדתיים מתנהל רק לפי כללי המשחק שהם קובעים, והציבור הליברלי מתנהל תוך מחיקה של חלקים מהותיים מהציבור שאינם מוגדרים כברי שיח בקרב הצד השני.

 

כאשר דברים אלה מובאים לצד הכסות הדתית המולבשת על גבי טיעונים שמרניים, שמייצרת תרבות שיח שדורשת התפשרות אוטומטית נוכח הצגת "דעת התורה" על אף שנימוקים אלא אינם בעלי תוקף הלכתי כלל, ה"אחדות" הנכספת למעשה מבקשת ליישר קו עם העמדות השמרניות, וזאת מתוך מכבש לחצים ל"שמירת שלמות הבית". אין ספק שיש ערך גדול בחיבור ואהבה, ואין ספק שאלה דורשות ויתורים. השאלה היא מדוע רק צד אחד נדרש לוותר, בעוד שהצד השני מציב עוד ועוד דרישות ליישור קו עם עמדותיו.

 

כל עוד כנסים שמרניים ידרשו מהציבור הליברלי להשתתף רק כאשר לובש לבוש שמרני ומדבר בשפה שמרנית, וכל עוד השמרנים יבלבלו בין נימוקים שמרניים לאלו הדתיים בלי יכולת להפריד ביניהם – על הליברלים לחשוב האם הם באמת מסכימים, בשם אחדות מקודשת כלשהי, לנהל שיח; או שמא, יטענו שגם להם עקרונות ברורים שהם דורשים שיכובדו, כמו השתתפות שווה ופעילה של נשים במרחב הדתי, ובלי מתן אפשרות זו גם הם יכריזו שבשולחן הזה הם לא יכולים לשבת.


*נועה שטרן היא סטודנטית למשפטים וספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, לשעבר סגנית עורך במוסף מוצ"ש של 'מקור ראשון'.