ספרים, יצירה וכתיבה בחיי האישה הדתית
הסיפורת הנשית הדתית המתפתחת עומדת מול מוסכמות חברתיות עתיקות יומין
רות לזר
הכותבת עוסקת בחינוך והוראה בקרן תל"י ובמרכז הרצוג.
מבט שטחי בחנויות ספרים ובספריות מגלה כי מספר הקוראות זהה, ואולי אף עולה, על מספר הקוראים. יותר מכך, אף ברשימות הסופרים הולכים ומתרבים שמות נשיים, ונוכחותן בעולם הספר הולכת ומתעצמת, כך שהזיקה בין נשים לספרים נראית כמובנית מאליה. ואולם, גם אם נניח שבזמננו אכן כך הוא, מדובר בתופעה חדשה שהיקפה ומשמעותה לא נבחנו די. שינוי פניהם של מדפי הספרים ונוכחותן המוגברת של סופרות בהם עדיין לא באו לידי ביטוי בהערכה הרשמית ליצירה זאת, וכראיה לכך יעיד מיעוט הפרסים שניתנו לסופרות ומשוררות. מי שהשמיעה טענה זאת בחריפות הייתה הסופרת עמליה כהנא כרמון. במסות בהן היא מוחה נגד הדרת הנשים מהספרות העברית, תיארה כהנא כרמון את הספרות כהמשך לבית הכנסת, ואת מקום הנשים בו כ"עזרת הנשים", כלומר מקום בו הן רשאיות לצפות אך לא להיות מעורבות בעשייה. כתיבתן של הנשים נתפסת לדבריה לעולם כצדדית, חריגה ומעכבת.
למעמד בעייתי זה של כתיבה נשית נוספת פרובלמאטיקה מיוחדת בבואנו לדון בכתיבת פרוזה על ידי נשים דתיות. לחרדת ההשפעה והכתיבה הבולמת את יצירתן של כלל הנשים, נוסף כוחה של המסורת המצווה על הנשים להצניע את עצמן, והמדירה אותן מכל מעורבות בלימוד היצירה היהודית לדורותיה. ניתן לטעון כי דווקא בחברה הדתית בה יש לספרים לכשעצמם מעמד של קדושה וכבוד, טבעי יותר לשלוח יד בכתיבה, אך דווקא מעמד קדושה זה הוא שמדיר ביתר שאת את הנשים מעולמם של הספרים והסופרים.
מאמר זה יבקש לבחון את הקשיים בקריאה ובכתיבה נשיים ואת התפישות החברתיות שעומדות ברקע לקשיים אלו, ובמקביל להצביע על התקווה הטמונה בכתיבה נשית-דתית וביכולתה להשפיע על החברה.
"כמו סמים הספרים האלה"
על מנת להמחיש את עומק הפרובלמאטיקה של יצירה של נשים דתיות, מן הראוי להתבונן בסוגיית הכתיבה בהקשר הרחב יותר של קריאת ספרות על ידי נשים דתיות, משום שהכתיבה לוקחת בחשבון קהל קוראים שיש לו נגישות לספרות הנכתבת. למרות שהקריאה היא פעולה פסיבית ביחס לכתיבה, הרי יש והיא נתפסת כפעילות אקטיבית בעלת משמעות בעולם המעשה ובעלת השלכות משמעותיות על מציאות חייהם של הקוראים.
בחרתי להדגים את הבעייתיות של הקריאה על ידי נשים דתיות, בעזרת קטע מתוך סיפור המטיב להמחיש סוגיות רבות העולות בה. בסיפורה "קנקן" מספרת חנה לבקוביץ' על גיבורת הסיפור שהתחתנה בלי אהבה, על מנת למחוק כתם מביש של הריון לבנו של רב העיר המכובד. וכך היא כותבת:
"דירתה הייתה סמוכה לספרייה העירונית (…) בזמן הריונה הראשון החלה לקרוא. סדרת הרומן הרומנטי, ספרים עבי כרס, על כריכתם שרועות עלמות ענוגות במחשופים נדיבים, נתמכות בגברים חסונים.
'כמו סמים הספרים האלה', הטיח בה יוסי. 'רק רומנים בראש שלך. לפחות היית קוראת משהו ביהדות, שתוכלי לעזור לילדים'. אחר ההיריון החמישי הפסיק יוסי לחשוש . כזאת שמנה, בקושי זזה. שתחייה בספרים. העיקר שיולדת, והבית דווקא בסדר". (עמ' 20).
בפסקה קצרה זאת נחשפות כמה תפישות יסוד המיוחסות לחברה הדתית ביחס לקריאה ולכתיבה של נשים: האחת היא שהספרים מהווים איום על תומתה של האישה, ומדומים לסמים הן בגלל תוכנם הלא מוסרי, והן משום שהספרים, בדומה לסמים, מאפשרים בריחה אל עולם פנימי והתחמקות מחובות כאם וכאישה. התפישה השנייה, הנרמזת בדברי הבעל ונשמעת מופרכת לכאורה, היא שקריאת ספרים עלולה לקפח את כישורי ההולדה של האישה. משום כך נרגע בעל רק משנוכח שאשתו מצליחה לקיים חובה זאת, למרות קריאת הרומנים. הצלחתה בהיריון ולידה, ההשמנה ואובדן חן הנעורים, מרחיקים אף את הסכנה שתיהפך, בהשפעת הספרים, למפתה וחושנית, בדומה לדמות הנשית שעל כריכת הרומן הרומנטי.
נוסף לכך חושפים דברי הבעל את מהות הספרות בעיניו, עבורו אין הבדל בין ספרי בדיון ובין ספרי עיון. כל קובץ של דפים מהודקים יחד הוא ספר, ואחת היא לו אם תוכנו הוא סיפור אהבים או "משהו ביהדות". הסכנה הטמונה בקריאת כל סוגי הספרים היא שיימלאו את עולמה של האישה ויחבלו בתפקודה כאֵם. ואולם, אִם יש סיכוי שהספר יסייע לאם, כך שתוכל לעזור לילדים, הרי הוא 'כשר', ומרגיע את החשש מפני הפוטנציאל ההרסני הטמון בקריאה. כך שלא תוכנו של הספר הופך אותו לראוי אלא השימוש שנעשה בו במסגרת הנורמטיבית של האם- האישה.
נקודה נוספת שראוי להתעכב עליה היא איכות הספרים שקוראת האישה. ראינו שגיבורת הסיפור "קנקן" קוראת רומנים מסדרת ה"רומן הרומנטי", כלומר ז'אנר נמוך, שנועד לנשים פשוטות, וחסרות השכלה. בהקשר לכך הולמים דבריה של המבקרת הפמיניסטית, א. קולודני המספרת כי באמריקה, פנו הכותבות שכתיבתן לא הוכרה כנאותה, לקהל קוראות שאף קריאתן לא נחשבה לגיטימית ונאותה.
בדומה לכך נזכרת גם המספרת בסיפורה של הסופרת הדתית חנה בת-שחר "יונקי הדבש המתוקים" באִמה שהייתה קוראת רומנים:
"כך הייתה אימא יושבת במטבח לאחר פטירתו של אבא, רכונה שעות רבות מעל לרומן הרומנטי ושפתיה ממלמלות לעצמה את המילים. איני יודעת מה קראה שם ולאן הפליג דמיונה…אך בדמותה הכבדה והקודרת ניכרה אותה ערגה" ("יונקי הדבש המתוקים" עמ' 100).
האם האלמנה ממלאה את החלל הפנוי מגברים בנפשה על ידי מלמול פסוקי סיפור במקום תפילות, וכך נוהגות גם שתי דמויות אחרות בסיפור, האחת רווקה.. כבת ארבעים והשניה החמיצה את אהבת נעוריה, ונישאה בעל כורחה לגבר שאינה אוהבת. מכאן, שבעיניה של בת שחר, המשקפת אולי תפיסה נפוצה בחברה הדתית, נשים המגשימות את ייעודן, להיות "אשת איש", אינן זקוקות לספרים. צריכת ספרות היא "ברירת המחדל" של מי שנכשלו בהגשמת ייעודן המסורתי. יחס זה אל הספרות מסביר מדוע נעשית קריאתה של האם האלמנה, בסיפורה של בת-שחר, כמעט בהיחבא, לא בנינוחות, ולא באחד מחדרי הבית המרכזיים, אלא במטבח, כגניבת הזמן המוקדש לעקרוּת הבית.
הספרות נתפסת, אפוא, כמיועדת לנשים לא משכילות, הנחשבות כ"קוראות לא נאותות", או כתחליף למלאוּת נשית ועל כן היא מסכנת את הנאמנות לגבר, ומאיימת על האמהוּת. עבור האישה הדתית מסתמן פתח צר דרכו תוכל להציץ אל עבר הקריאה, ולא להיפגע, זאת רק אם חומר הקריאה שלה יילקח מתוך הספרות המסורתית המותרת לנשים ("משהו ביהדות"), ספרות שיוקרתה אינה גבוהה, משום שאין היא שייכת למדף הספרים הגברי, אלא למחלקת ספרי העזר לתלמידים, ואשר ההצדקה לקריאתה על ידי נשים, היא תפקידן כאימהות- מחנכות.
ללדת ילדים או ללדת מילים
החשש שמעוררת קריאתן של הנשים, מתעצם פי כמה כאשר האישה שולחת ידה בכתיבה, ומעיזה לשנות במשהו את הטקסטים המסורתיים, כפי שמדגים המקרה של גיבורת סיפורה של חיה אסתר.
במרכז הסיפור "שקרנית" מתוך הקובץ "אבנים רכות" (1983) ניצבת ילדה-אישה, החוטאת בדמיונות ובפנטזיות, ומושכת את חבריה בסיפורים, הקרויים בפיהם שקרים. שיינדל ה"שקרנית", היא עדינה, רכה ושברירית, אך משהו בה חושני, צבעוני ומאיים לפרוע את האפרוריות היציבה של סביבת מגוריה:
שקריה היו צבעוניים. מחשבותיה מסולסלות. אמרה בפיה מה שלא ראינו בעינינו.
הלכנו אחריה. ערבבנו עצמנו בשקריה. ראינו.
בחורף גשם הפשיר את הרחוב אל הכיכר.
שיינדל הבטיחה לנו ספינה של גויים, פורשת בים הגדול.
רצנו אחריה נעצרה. גם אנחנו. קבוצת ילדים נשענת על אבנים רטובות, קשות, צבועות באפור זקן. הבטנו למעלה, ראינו אונייה ענקית נוסעת אל השוק. ("אבנים רכות" עמ' 40)
ה"שקרים" הם הייצוג של העולם המאיים על החברה החרדית, על השמרנות ועל האיפוק המיני. שיינדל מאפשרת לעולמות החיצוניים לחדור אל מעבר לחומת השכונה, היא מפליגה בדמיונות על ספינה של גויים, צרוף הטומן בחובו גם פריצה אל מעבר לגבולות הפיזיים של חיי השכונה, וגם פריצה אל מעבר לגבולות היהדות, על ידי הזכרת הגויים.
דרך הסיפר מדגישה את הניגודיות בין שיינדל ובין השכונה. כל מה שאינו שיינדל הוא אפור, זקן ומתפורר, ולעומת זאת כל מה שקשור בה מתמלא תנועה, חיות וצבעוניות. השקר שייך לעולם של גויים ועבירות, של ניגון וצבע. החילוניות אף היא מתוארת כגורם מאיים אך מושך, צבעוני ומגרה.
כאשר חודרת משאית חלב בשבת אל השכונה, נדרכת השכונה, ושינדל המסוקרנת באה לצפות במחזה, אך אבן שנועדה לחילוניים פגעה בבטנה, פגיעה שיתכן שגרמה במישור הראלי לעקרותה. במישור הסימבולי היא נענשת על שנמשכה אל החילוניות, על שהייתה עדה אילמת לערבוב של שחור וצבעוני, ועל שניסתה לרכך ולצבוע את האבנים הנוקשות והאפורות. כיון שלא ידעה להגביל את חושניותה ומיניותה ולרתום אותן לצורכי הולדה בלבד, הן נלקחות ממנה לגמרי. היא נענשת בעקרות שפרושה ליקוי בנשיות, הפוגם באפשרותה להיות אי פעם אישה שלמה ואדם שלם. היא מפילה את וולדותיה, יולדת ילד מת ומה שיוצא מרחמה הוא: "הברות, איברים, צורות משונות חגביות שברי חתיכות דמומות…" (עמ' 44). האישה שאינה יולדת ילדים, "מפילה" גם הברות ולא מצליחה ללדת מילים, לעצב לעצמה קול, ולכן מה שיוצא ממנה הוא: "חתיכות דמומות". ההפלה, כך מסתבר, נגרמה משום שברחמה לא היה עובר אנושי, אלא חלקי מילים וקטעי סיפור. ההקבלה המטפורית בין לידה ויצירה מחזקת את הרעיון שאין הן יכולות לדור בגוף אחד, ועל כן נגזר גורלו של הילד למות, ושל היצירה לגווע.
ס.ס. פרידמן, המסבירה במאמרה: "יצירתיות ומטאפורת ההולדה" את הקשר המילולי בין ביטויים המתארים יצירה לאלו המתארים הולדה, טוענת שסמיכות זאת לעולם אינה מקרית או נייטרלית, אלא היא ביטוי לתפיסה שמי שיוצרת אינה יכולה ללדת, ומי שיולדת אינה יכול ליצור. פרידמן מדגישה שהשימוש במונחים מתחום ההולדה בקשר ליצירה, אצל נשים רומז למחויבותה של האישה לאימהות, ואילו כאשר גברים משתמשים במטאפורות מתחום ההולדה, אין זה אלא ביטוי לחזרה אל הגופניות הגברית. לחלוקה זאת יש על פי דבריה, משמעות דתית, משום שהציווי האלוהי העניש את הגבר בעמל כפיים ואת האישה בכאב ההולדה. מכאן שהעקרות אינה רק עונש, אלא החטא עצמו, בכך שאינה מצייתת לנורמות החברתיות ולתביעה הדתית לפרות ולרבות גיבורת סיפורה של חיה אסתר חטאה, אם כן, בשני חטאים; חטא היצירה וחטא אי ההולדה. המחברת המובלעת עומדת אמנם לצידה של הגיבורה, מגלה אמפטיה לסבלה, ומשמשת לה לפה, אך בתשתית סיפורה מונחות תפיסות חברתיות שאינן מאפשרות לאישה לשגות בדמיונות, לספר סיפור וליצור יצירה אומנותית. קרוב לוודאי שתפיסות אלה מאיימות אף על הסופרת עצמה, ובכל זאת היא מפנימה אותן ונותנת להן ביטוי ביצירתה, כאילו היו גזירת הגורל, שאי אפשר לשנותה. גזירה המונעת מהסופרות לממש את נשיותן וגם לכתוב.
"קטומה, פגומה, שבורה כחפץ"
בסיפור" יונקי הדבש המתוקים" של בת-שחר, נעשה מהלך נוסף. לא רק הספרות מודרת מחוץ לעולם, אלא גם השירה. בסיפור מוצגת אישה כותבת שירה ולכאורה לפנינו קהל צרכני שירה, אשר הכירו ביצירה הספרותית של נשים כלגיטימית וראויה לכבוד, אולם קריאה מדוקדקת מלמדת שלא כך הוא:
"הפעם, כך מתברר, התוכנית האומנותית היא זמירה. לורה נוקשת בכפית כסף על כוס בדולח ומכריזה בחגיגיות: 'זמירה צימבלה, משוררת'. בקולה נימה של יומרנות מבודחת. 'שירי לנו משירייך, זמירה' היא אומרת ומחווה בידיה כאמרגן המציג אמן חדש ומבטיח.
לפני שנים פרסמה זמירה ספר שירים צנום, עכשיו מציגה אותו לורה בעטיפתו השחורה והקודרת…'את מוכרחה לקרוא לנו זמירה, מוכרחה….'שיר אחד או שניים?' היא שואלת, ומוציאה מתיקה את ספר שיריה. ידידה אוחזות בו במרחק כאילו היה חפץ זר ומסוכן.
שירה של זמירה נפתח בילדותה. מילדה לא רצויה צמחה לנערה אובדת דרך. את התבגרותה היא מתארת כנחש רופס המתפתל בין שדיה. מחכה לרגע בו ישיל את עורו ויתחדש…'קטומה, פגומה, שבורה כחפץ, ועדיין מחכה למיכוות האור' קוראת זמירה משירה…"
(יונקי הדבש המתוקים, עמ' 94).
הנשים אמנם בחרו להאזין לשירתה של אישה, אך מעמדה בעיניהן עדיין לא גבוה. אפילו בעיני היוצרת עצמה נתפסת יצירתה כחסרת ערך ("שיר או שניים", והספר מתואר כצנום ועוטה עטיפה קודרת), וכניסיון ספרותי לא בשל ולא מגובש של נערה חסרת ביטחון. גם לדבריה של המארחת המציגה את המשוררת מתגנבת נימת לגלוג קל, הנוצרת על ידי הצרימה שבאלוזיה לשירה המקראית הנשגבת (היא אומרת לה: "שירי לנו משירייך"- ורומזת לפסוק :"שירו לנו משירי ציון, תהילים קל"ז/ 3) בהקשר לשירתה של זמירה. נוסף לכך לתכניי השיר גוון אוטוביוגרפי, האופייני ליצירה של נשים, ונתפס כנחות. זאת משום שכביכול, אין בהתנסות הנשית בכדי לתרום לבניית הזהות הקולקטיבית, ואין להן אלא את סיפורן הפרטי, שאינו מייצג את הכללי והציבורי.
למרבה הבלבול, יצירה "בלתי חשובה זאת", נתפסת גם כ"חפץ זר ומסוכן", המעלה תכנים יצריים וחושפניים ("נחש מתפתל בין שדייה"), ונכתב על ידי אישה המגדירה את עצמה כ"בעלת אוב…עושה בלהטים" (עמ' 93). ואמנם, התכנים הקודרים והמורכבים שמביאה המשוררת אל המסיבה, משביתים את השמחה. הקרוּאות אינן מצפות לתכנים שיעלו רגשות ויצרים שראוי להצניעם, ליצירה שתתבע מהן העמקה, או תאיים על שלוות רוחן. זמירה, המשוררת, חשה באי הנוחות שנגרמה למאזינותיה, ומטיחה במספרת שלא הבינה את שיריה ולא אהבה אותם. תגובתה הקרירה של המספרת מנוגדת לתגובת הנשים האחרות המוחאות כפיים בהתלהבות שאינה הולמת את אופיים של השירים, ומציגה אותן כקוראות לא נאותות של שירה לא נאותה, כבהגדרתה של קולודני, אותה הבאתי לעיל.
דמותה של המספרת, המאזינה לשיריה של זמירה, מייצגת את הקוראת הכשירה להבנת שירה, זאת היודעת להעריך איכות אומנותית, אך מבקרת את בחירתה של זמירה לקרוא משיריה בנסיבות אלה. בדבריה היא מביאה אל תוך הביקורת הספרותית נימוקים חברתיים, חוץ ספרותיים:
"זמירה, אני רוצה לומר לה, אסור לנו לקרוא שירים כאלה, חשופים וכואבים כל כך. את הרגש צריך לעטוף בשמיכה עבה של מטאפורה כדי להגן עליו" (שם).
המספרת מדברת בגוף ראשון-רבים ("אסור לנו"), ודומה שהיא רואה אף את עצמה כיוצרת פוטנציאלית, הנמנעת מלהביא את שירתה אל רשות הרבים בשם איזה איסור לא כתוב על חשיפת רגשות כואבים. איסור זה אינו חוק דתי מובהק, אך הוא מאפיין נורמטיבי, שהשפעתו הסמויה חזקה לא פחות מהשפעתן של הלכות מפורשות. האיסור חל, יש להבחין, על נשים בלבד, שכן הן עשויות לטעות בהבנת תפקידה ומעמדה הציבורי של היצירה.
גישה זאת מדגימה את מורכבות יחסן של חלק מהסופרות אל יצירתן של בנות מינן. אמנם הן עצמן כותבות, אך גיבורותיהן אינן בטוחות שדרך זאת נכונה, או משום שהכתיבה עצמה ממלאת את ליבן חרדה מפני ההעזה לחדור לתחום גברי במהותו, שאינו נאות להן, או מפני שהן עלולות לפגוע בסדר החברתי הנכון, התובע מהן שלא להשמיע את קולן.
במקום אחר בספר, נוסף לשאלת כשירותה של האישה כיוצרת, מביעה המספרת ספק ביכולתן של נשים לפרש יצירה קנונית של גבר (שטיינברג), ומדגימה בכך את הספק של נשים לא רק בכושרן ליצור, אלא אף ביכולתן לשמש כ"סוכנות תרבות", המופקדות על העברת המורשת ופרשנותה. .סצנה נוספת בסיפור מדגימה אף היא את הדיכוטומיה בין נשים כ'סוכנות תרבות' נחותות ולא ראויות, ובין הגברים היוצרים והמנחילים את אוצרות התרבות הנכבדים: מיד לאחר ההאזנה לשיריה של זמירה מוזמנות האורחות למרתף העבודה של בעל הבית, בן זוגה של המארחת, בו מוצג אוסף ספריו העתיקים. החדר רווי מסתורין וריח זיעה גברית, ומהווה ניגוד גמור לסלון הנשי הצבעוני והמלהג. איכותם של הספרים בעתיקותם ובהיותם מורשת של הדורות הקודמים. התלמוד, שהיה שייך למשפחתה, הועבר לרשותו של הבעל. רק הוא ראוי להעביר את לפיד המסורת, ואילו לנשים שמורה זכות ההצצה וההתפעלות מהכמות ומהערך הכספי. לחיזוק הרושם שזהו מקום גברי, שאין הנשים ראויות לחדור לתוכו, תורמת ההתעלפות של אחת האורחות, שהיא תגובה נשית "טבעית", המעידה על חולשה פיזית ונפשית, ובולטת עוד יותר על רקע העוצמה הגברית המגולמת באוסף הספרים.
אם כן, הדרת הנשים מהבעלות על הטקסטים העתיקים ומרכישת מיומנויות הקריאה והכתיבה, נתפסת כחלק מהמסורת הדתית, אותה קשה יותר לנשים למוטט כמוסכמה חסרת שחר. כשהן כבר כותבות, יצירתן אינה אלא "קטומה ופגומה, ומחכה למכוות האור" כלומר עדיין לא שלמה, ולא בשלה לחשיפה לאור.
מעמדה צדדית ומעכבת לפריצת דרך
שלוש הסופרות שקטעים מיצירתן הבאתי לעיל עשויות להדגים ביצירתן את אסטרטגיות הכתיבה הנשית השונות שהציגה אלן שואלטר. אסטרטגיה אחת היא כתיבה תוך הפנמת דימויי הנשיות המקובלים ותוך הפגנת תודעה נשית נבדלת ופסיבית והימנעות מפעולה בעולם המעשה. אסטרטגיה שנייה היא כתיבה שיש בה ביטוי לפמיניזם גלוי ולוחם. דרך הביניים היא יצירה המבטאת זעם ומרדנות כבושים, מתונים ומוצנעים.
נראה שאין ביצירתן של הנשים הדתיות שהובאו לעיל ואחרות, ביטוי לפמיניזם גלוי ולוחמני. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, להערכתי יש לנשים תפקיד מרכזי בתזוזה המתרחשת לנגד עיננו ביחס ליצירה האומנותית בחינוך הדתי, ובדפוסי הבילוי והפנאי של חברה זאת. הסיבה לכך שנשים הן שמובילות מהלך זה היא באופן פרדוכסלי, דווקא השוליות של מעמדן, והחשיבות הפחותה שמייחס הציבור הדתי לחינוכן התורני. הסבר נוסף לחלוציות הנשית בשדה היצירה בחברה הדתית, נעוץ בעובדה שהשיח הפלפולי-תורני היה חסום בפני רוב הנשים, ולכן הן חיפשו אפיקי ביטוי אחרים, אשר נהנו בדיעבד, מהיעדר מסורת נשית של כתיבה דתית-אידיאולוגית. דווקא היעדר זה הוא שאפשר חופש רב יותר ביצירה, שהעניקה לבוש אסתטי ופרשנות חדשה לסוגיות הנוגעות בתרבות היהודית העתיקה.
הכרה זאת ביתרונן של השוליות וההדרה היא דרך חשיבה המאפשרת למתבונן לתת משמעות כוללת לתופעות הנדמות כסותרות: (פריצת היצירה בתנאים של דיכוי והדרה חברתית) ומתוך כך לטעת תקווה בכוחו של השינוי המבורך במקומן של הנשים כיוצרות ומשפיעות בלב התרבות היהודית והעברית. זאת בתנאי שיצירה זאת תתקבל לא כתופעה צדדית ומטרידה, אלא כאופציה רצויה העשויה לתרום להתחדשות דתית, ולשקף את החיים הדתיים במציאות העכשווית.
תרומתה של ספרות הנשים הדתיות משמעותית לא רק בחברה הדתית, והלא קוראיהן אינם בהכרח דתיים, ויצירתן מחייבת התייחסות גם מצד ההגמוניה הספרותית החילונית. להערכתי תרומתן של הסופרות הללו לספרות הישראלית היא כפולה: ראשית, עצם הפניית הקשב של קהל הקוראים החילוני לקבוצה שאינה מוכרת לו, מרחיבה את תפיסת החברה הישראלית כמגוונת ורב תרבותית, זאת בדומה ליצירה של סופרים מקבוצות שוליים אחרות. בנוסף לכך יצירתן של הנשים הדתיות מזמנת לקורא הישראלי מפגש עם ניחוחות השייכים לרקע התרבותי והמשפחתי שלו, אך כמעט שנמוגו מתודעתו, ואף נתפסו בעיניו כחשוכים, מאיימים וכפייתיים. התמונה המורכבת של המציאות הדתית, העולה מהיצירה הספרותית, מאפשרת יותר קרבה והזדהות של הקורא המרוחק מהוויה זאת.
ערך נוסף שעשויה ספרות זאת לתרום למארג היצירה בעברית הוא, עושר של עולם דימויים ושל שפה, המעוגנים במעמקי התשתית התרבותית -יהודית של דוברי העברית כולם. מקומן של הסופרות הללו על קו התפר שבין דתיות לחילוניות מאפשר להן ליצור סינתזה לשונית המעורבת משפת החול ושפת הקודש, שפה עתיקה ושפת דיבור עכשווית. לשון מעורבת זאת עשויה לשקף את התרבות המסורתית-חדשנית בה אנו חיים, ולסמן בה אפיקים חדשים ומרתקים של יצירה.
הנשים הדתיות עברו איפוא, דרך ארוכה ורבת מהמורות מאז התבקשו לכלוא את כבודן בבית פנימה, ומאז נדחו אל שולי העניין התרבותי – ישראלי. שותפותן של נשים דתיות ביצירה העברית הנכתבת בימנו אלה מעוררת תקווה כי פניה של החברה היהודית והישראלית ישתנו עם קליטתו של קול נשי ייחודי זה לתוכה, קול המבקש להביע עמדה ולעצב את ההוויה הישראלית באופן מורכב ועשיר יותר.
