עטרת זקנים –בני בנים – על משמעות הזִקנה בראייה לעתיד / אפרת רחלי מאירי

 

not memberg

 

 

 

עורכת-דין, עוזרת לראש תחום בכיר (חקיקה) במחלקת ייעוץ וחקיקה, לשכת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה), משרד המשפטים.

*****

מתוך התבוננות במערכת היחסים המורכבת שבין עלי ובניו, מציאות קשה שגררה את משפחת עלי אל התהום, נפתח פתח למחשבה אודות היחס לזקנה: מדוע נענש עלי? האם הזקנה היא זמן שכדאי לחכות לו? או שמא זהו זמן של סבל וייסורים? מהי  הדרך הנכונה לכבד את המבוגרים, ללא זלזול והתנשאות? סיפורם של עלי ובניו הוא נקודת המוצא לדיון הנרחב של אפרת רחלי מאירי בנושא הזקנה מתוך התייחסות למצבם המשפטי של הזקנים, ולאופן שבו מערכת המשפט והחברה יכולה להגן על האוכלוסייה המבוגרת

 

כב וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כג וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם רָעִים, מֵאֵת כָּל-הָעָם אֵלֶּה. כד אַל, בָּנָי: כִּי לוֹא-טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, מַעֲבִרִים עַם-יְהוָה. כה אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים, וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא-אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ; וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי-חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם (שמואל א, ב).

סיפור עלי הכוהן ויחסיו עם בניו פותח לנו צוהר להבנת מערכת יחסים בין-דורית, אשר מטבעה היא אינה שוות כוחות, ומדגיש את הדור הבא-בימים כחסר-ישע – כיוון שאין בכוחו להגן על עצמו, על מורשתו ולהבטיח את הנחלתה לדורות הבאים. חוסר-האונים הזה אינו מוביל רק להענשת הבנים בשל אי-כיבוד מורשת האב והסירוב לחזור לדרך הטובה ‒ אלא, הוא גם החטא עצמו. הכאב הנלווה לזקנה כפול אפוא: הן זה הנובע ממה שאירע בעבר ‒ הפגיעה מצד יוצאי חלציךָ, שהפנו עורף לך ולדרך שבה הנחלת, ומכך במשתמע, הם מעידים על חוסר הצלחתך במשימת גידול ילדיךָ וחינוכם; הן זה המכוון לעתיד, מכאן ולהבא ‒ עקב כך שלא עמדת במשימה בעבר, היום, בגיל זקנה, עליך להניא את הבנים מהדרך הרעה שבה בחרו.

עלי: זקנה ועונש

הזקנה בסיפור עלי ובניו מתבטאת בשני רבדים. הראשון בהם הוא הרובד הפיזי. חוסר יכולתו של עלי לנהל את המשכן לבדו מצריך אותו להסתייע בשני בניו, תפקיד הדורש מהם אמינות רבה. נראה כי בניו, חפני ופנחס, מנצלים את המצוקה הנובעת מזקנותו, שבשלה אין הוא יכול "לגבור" עליהם, לפטר אותם מתפקידם ולשוב לשרת לבדו במשכן. הם פוגעים בשם הטוב של עלי ‒ אשר שימש מנהיג ושופט של עם ישראל במשך ארבעים שנה קודם לעלייתו של שמואל ‒ בתדמיתו, בכבודו ובמורשת שהנחיל. יראת קודש מפני אלוקים לא תתקיים ללא יראת קודש מפני אב ואם.[2] "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"[3] – כלומר, יאמרו לך את הדרך הרצויה שבה תלך. העונש אשר הקדוש-ברוך-הוא פוקד על עלי ובניו הוא בבחינת "מידה כנגד מידה": מעבר למעשים הרעים שביצעו בני עלי, הם חטאו גם בניצול מצבו הפיזי של אביהם הזקן, אשר אינו יכול עוד להטיל עליהם מרות ולהרביץ בהם – תרתי-משמע – דרך-ארץ. על כן, הם ייענשו בכך שהם וצאצאיהם לא יזכו להגיע לגיל זקנה, ואולי לא יזכו אף בקשר עם נכדיהם.

לכאורה, לא מובן מדוע נענש עלי בגין חוסר-האונים שפקד אותו בניסיון להניא את בניו מהחטא – האם העונש הוא על מעשה פרי העבר, קרי, הכישלון הצורב שבחינוך ילדיו, או שמא בשל ההווה והעתיד, שבהם הוא לא יצליח לגרום להם לסור מדרכם הרעה?[4] אם כל חטאו מצוי בכישלון בחינוך ילדיו, ניתן לומר כי ייתכן שסִבלו בזקנתו הוא העונש, כיוון שהוא נובע מצער בנים[5] ‒ "אוי להם לזקנים שבזקנותם חרב ביתם".[6] ואולם, תמוה הדבר, והרי הכתוב מתאר במפורש כי עלי פנה לבניו בדין-ודברים ואלו לא נעתרו לו ‒ וכי מה היה יכול לעשות עוד?

לאחר התיאור המפורט באופן נדיר, אנו מתבשרים על עונשם של עלי ובניו. בתיאור העונש מתואר גם חטאו של עלי – על שכיבד את בניו יותר משכיבד את הקדוש-ברוך-הוא. כיצד ניתן להסביר זאת? והרי המחבר המקראי מקדיש שלושה פסוקים שלמים לניסיונו של עלי להניא את בניו ממעשיהם הרעים: תחילה הוא מבקש לשמוע את גרסתם בכדי לשפוט "משפט צדק" (פסוק כג), לאחר מכן, הוא מדבר ללבם ומתאר את תחושתו כאב כואב (פסוק כד) ולבסוף הוא פונה להגיונם (פסוק כה). עלי מפעיל שלוש דרכי שכנוע ופועל בשלושה ערוצים שונים כדי לגרום להם להטיב דרכם. כלום נענש עלי על כי כשל במשימה? האם המבחן הוא תוצאתי בלבד?

תיאור עונשו של עלי מקשה על הקורא להתעלם מכך שהמחבר המקראי כורך מפורשות את העונש בזקנה, כשהוא מדגיש פעמיים, פסוק אחר פסוק, כי צאצאיו של עלי לא יגיעו לגיל זקנה:

לא הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְגָדַעְתִּי אֶת-זְרֹעֲךָ, וְאֶת-זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ–מִהְיוֹת זָקֵן, בְּבֵיתֶךָ. לב וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן, בְּכֹל אֲשֶׁר-יֵיטִיב אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ, כָּל-הַיָּמִים[7].

לא זו בלבד שצאצאיו של עלי ימותו בגיל צעיר, אלא, מדגיש הקדוש-ברוך-הוא ומציין מפורשות, כי לא יהיה זקן בביתו של עלי. רוצה לומר שלא מן הנמנע שעונשו של עלי, המתבטא בכך שצאצאיו לא יגיעו לגיל זקנה, קשור לחטא המזוהה עם הפן השלילי של הזקנה, אשר עלי "שבוי" בה. כאמור, הטעם לעונש המוזכר בטקסט המקראי הוא שעלי כיבד את בניו יותר מאשר את הקדוש-ברוך-הוא, אך ממקרא הפסוקים, נוכח הקפיצה הישירה מתיאור ניסיונו של עלי לשכנע את ילדיו לתיאור העונש, עדיין לא ברור באיזה מובן הוא כיבד את בניו יותר מאשר את הקדוש-ברוך-הוא.

ההדחה שלא הייתה

עיון נוסף בפסוקים מגלה קול תחינה ובקשה, לשון רכה. עלי אינו פוקד על בניו לחדול ממעשיהם הרעים. משלא צלח בדבריו הרכים – שומה היה עליו לנקוט דברי תוכחה ולנהוג כשופט, הפועל עת בניו לא "נגמלו" מהתמכרותם לרע. הכתוב מתאר במפורש כי הקדוש-ברוך-הוא הקשה את לבם ומנע מהם לחזור בתשובה, ולכן לא שעו הם לדברי אביהם. מכאן ניתן להסיק, כי ייתכן שהיה מוטל על עלי לעלות מדרגה נוספת באופן שבו השמיע את תוכחתו, אולי אף עד כדי הדחתם מלכהן בקודש.

העובדה שהכתוב מדגיש את זקנתו המופלגת של עלי מעוררת בי מחשבה כי ייתכן שמצוקתו של עלי לנוכח זקנתו היא אשר הובילה אותו לחטאו ‒ לכך שלא דרש מבניו, אלא רק ביקש מהם לחדול ממעשיהם הרעים. עקב זקנתו, התמעטה השפעתו על בניו: הוא תלוי בהם; הוא זקוק להם; ברם, יראה יש רק מפני הקדוש-ברוך-הוא ולא מפני בני-אדם. פחד מבני-אדם הוא חטא. פחד מבני-אדם מלמד על קטנות אמונה בכך שה' הוא-הוא המשפיל ומרומם ובכך שגם ממעמקי הנשייה: "ה' רועי ולא יחסר".

עלי לא היה צריך לחשוש מתגובת בניו לאופן הצגת דבריו, אלא לבטוח בקב"ה, שהעמידו בניסיון, כי לא יאונה לו רע אם יילחם על קידוש שם האלוקים וימנע מבניו מלמעול בקודש ה'. כל שכן, כאשר בפנייתו לבניו הוא מדגיש להם כי ‒ בניגוד לעברות שבין אדם לחברו ‒ פגיעה במלכות שמים ובכבוד ה' אינה ניתנת לתיקון. ואף שעלי מודע לכל זאת, בפועל, אין פיו ולבו שווים: יראתו של עלי מבניו לנוכח זקנתו היא החטא ‒ ובכך יתבטא גם העונש; "לכן", כלשון המקרא, לא יגיעו צאצאיו לברכה הטמונה בזקנה. נראה אם כן, כי ישנו קשר סיבתי בין החטא לעונש, בחינת מידה כנגד מידה.

זקנה: עול או ברכה?

אריכות-ימים היא ברכה – אורך ימים ושנות חיים. קולמוסים רבים נשברו בתיאור מעלת הזקנה בהלכה היהודית. אמרו רבותינו: "אין זקן אלא חכם";[8] וכן, "בישישים חכמה ואורך ימים ותבונה".[9] הברכה הטמונה בזקנה שצאצאי עלי לא יזכו בה אינה משתקפת אך בחכמה ובצבירת ניסיון-חיים, אלא גם בעושר החוויות הנמנעות מהם: לחזות בגידול ילדיהם ונכדיהם וליהנות מקצירת פרותיהם. הגעה לגיל זקנה היא ברכה: "ואברהם זקן בא בימים. וה' ברך את אברהם בכל";[10] יתר על כן: אברהם אף תבע זקנה.[11] זק-נה – "זה קנה חכמה"[12]. עלי כשל ביישום תכלית הזקנה – החדרת חכמת ה' וניסיון-החיים של עבודתו, מתוך יראת קודש, בבניו. לכן, זהו הרובד השני של הזקנה בסיפור עלי ‒ אי-ההגעה לגיל זקנה היא עונש.

המהפכה התפישתית הטמונה בסיפור עלי בזיקה לימינו-אנו היא שזקנה אינה אמורה להוות בהכרח "מטלה" לאדם – אם פיזית, אם נפשית, מעת ש"בא בימים". זוהי ברכה, אשר אנו מייחלים להגיע עדיה. ואם אז, בתקופת הנביאים, כל שכן עתה, במאה העשרים ואחת, עת העולם כולו "הזדקן". שהרי, קיימת כיום עלייה של ממש בשיעור הקשישים בחברה. אם נבחן את כמות האנשים הזקנים שהיו בעולם לפני חמישים שנה אל מול אלו החיים כיום, וכן אם נבחן את אלו החיים כיום אל מול הצפוי בעוד כארבעים שנה לנוכח תוחלת החיים המתארכת – נלמד על מציאות אחרת הקיימת כיום, בעיקר במדינות המפותחות.[13] באופן אירוני, נראה כי הילדים הם שיהוו דווקא את אוכלוסיית "המיעוט" והרוב יהיו מבוגרים שגילם מעל לגיל שישים וחמש. נתון זה נובע, בין היתר, מכורח דמוגרפי וכלכלי. בשנת 2050, תהא 25% מהאוכלוסייה במדינת ישראל מעל לגיל שישים וחמש.[14] במצב זה אנו ניחשף לחוויה אנושית שונה: לא ירחק היום שבו ההגעה לגיל מאה תהא מציאות אנושית רווחת.

מיהו זקן? עיון בחקיקה

מיהו אותו 'זקן'? כיצד אנו מגדירים אדם 'זקן'? נראה שזוהי שאלה של יחסיות.

ישנה מימרה יידית, ביזארית משהו, האומרת: "הכול רוצים להזדקן, איש אינו רוצה להיות זקן". זוהי ברכה להגיע לזקנה, אולם התייחסותנו לזקנה היא כאל מחלה, כאל מצב שבו אנו נתונים: "לחסדי מתנות בשר ודם". אנו מתייחסים לדאגה לזקן כמעשה של צדקה, במקום שנראה זאת כזכות עליונה.[15] אף אדם אינו מזהה את עצמו או מגדיר את עצמו כזקן, אך ניתן לומר כי כולנו שייכים לציבור הזקנים. אולם, הניסיון להדחיק עובדה זו נובע מדעות קדומות שאנו מייחסים לאותו אדם בשל גילו. זוהי תופעת ה'גילנות' ‒ מושג שהטביע הגרונטולוג רוברט בטלר ‒[16] וכולנו נגועים בה. זאת, אף שאנו מכירים באפליה מחמת גיל – הן ברמת החקיקה הפנימית, למשל ב'חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988', הן ברמה הבין-לאומית, במסגרת אמנות מסגרת שונות לזכויות-אדם.

ב'הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948)' קובע סעיף 2 את זכות היסוד לשוויון. ב'אמנה הבין-לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966)', נקבעה הזכות לשוויון בעבודה, ללא התייחסות לקבוצת גיל מסוימת.[17] ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, הבהירה כי איסור האפליה בעבודה חל גם על אנשים עם מוגבלות ועל אנשים קשישים. שנה לאחר מכן, גובשה 'אמנה בדבר קצבאות נכות, זקנה ושארים (מס' 128) 1967'. ישראל חתומה על 'האמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות', (1966) ואשררה אותה בשנת 1991.

ה- 1 באוקטובר נקבע כיום הזקן הבין-לאומי מטעם העצרת הכללית של האו"ם. בהחלטה 45/106, מיום 14 לדצמבר 1990, הכיר האו"ם בכך שהזקנים מהווים נכס לחברה ויכולים לתרום משמעותית להתפתחותה. במסגרת זו, הכירה העצרת במורכבות של הזדקנות אוכלוסיית העולם, במהירותה ובצורך שיש בבסיס משותף ובהתוויית מסגרת לשם הגנה וקידום זכויות הזקנים.

בשנת 1995, ניתנה 'הצהרת האו"ם בדבר הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של אנשים זקנים'. הגם שהאחרונה אינה בעלת תוקף משפטי מחייב, יש בה כדי להוות אבן-דרך בסלילת נתיב קידום זכויות הזקן. לכך יש להוסיף תכנית פעולה בין-לאומית של האו"ם בתחום הזקנה, משנת 2002 – UN Madrid International Plan of Action on Aging (MIPAA), אשר מדינת ישראל לקחה חלק בהכנתה וחתומה עליה. במסגרת תכנית זו, נדרשות מדינות העולם לבחון את מצב אזרחיהן הזקנים ולעצב את מדיניותן העתידית, תוך קיום מעקב ובקרה, כדי שהמסמך לא יוותר כמסמך הצהרתי בלבד. המטרה היא להוביל לשינוי במצבם של הזקנים במגוון תחומי מחיה, החל בהבטחת הכנסה, דרך תעסוקה ופנאי, וכלה בבריאות ובאיכות-חיים.[18]

ברם, חרף כל זאת, קמה ומזדקרת לה השאלה מדוע לא נכרתה עד כה אמנה בין-לאומית לזכויות-אדם לזקנים?[19] מדוע אנו מזהים את הנשים, הילדים, המהגרים או האנשים עם המוגבלויות כאוכלוסיות מיוחדות הזקוקות להגנה, אולם איננו מכירים באמנה שהיא "הגורל" העתידי של כולנו – בין אם אנו ילדים, נשים, אנשים עם מוגבלויות או מהגרים? יוצא אפוא, כי "דור העתיד" שלנו הוא דור הזקנה. אי-לזאת, סבורני כי על הדגש היום להתמקד בהבניית החיים של אנשים זקנים ‒ לא רק ברמה האישית, אלא בעיקר ברמה החברתית.

להעצים או לגונן?

היחס לזקן הוא מבחנה של החברה שלנו. אנו מקדישים את כל-כולנו לגידול ילדינו, הדור שאחרינו, הקשור בדמנו: לדאוג להם לדיור מוגן, להאכיל אותם, לחתל אותם, לעזור להם ללכת, לעזור להם להתלבש, להביע כלפיהם דאגה, סבלנות וחמימות. אותן פעולות בסיסיות, ההופכות ברבות הימים לצורך אלמנטרי שאנו מתקשים לספק לדור שלפנינו, אפילו לאחד, הקשור בדמנו. אמרה עממית ידועה אומרת כי אמא אחת או אב אחד יכולים לגדל או לפרנס עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים אינם יכולים לגדל או לפרנס אפילו אמא אחת או אב אחד…

על אף האמור, דעתי היא כי על האוריינטציה של אותה הבנייה להיות מעצימה – מתוך שוויון עמוק ואף העדפה, ולא מתוך תפישת קבוצה זו כחלשה, נזקקת, מסכנה ואומללה. זוהי גילנות המתייגת סטריאוטיפית את הזקנים, והיא מתבטאת לא רק בהלך המחשבה אלא גם ברטוריקה ובמינוח. החקיקה בישראל מתייחסת, בין היתר, לזכויותיהם של הקשישים בענייני בריאות, רווחה, ביטחון סוציאלי, דיור, כשרות משפטית ואפוטרופסות, ירושה וצוואות, התעללות וניצול מצוקה; הפסיקה בישראל קוראת להחמרת ענישה כלפי תקיפת זקנים חסרי-ישע; קמות תנועות חברתיות ללא מטרת רווח המסייעות לזקנים בכל הנוגע לזכויות הנמנות עם התחומים שצוינו דלעיל. זה חשוב ואף הכרחי. עם זאת, תפישה המתמקדת בהגנה בלבד עלולה לחזק את התדמית הסטריאוטיפית אשר ציבור הקשישים סובל ממנה. היא גם נושאת בחובה ממד פטרנליסטי ביחס לדור המייסד. והרי, ישנן תרבויות המקדשות את עליונותו של הזקן! דומני, כי ראייה מקדמת ‒ להבדיל מראייה מתקנת או משמרת ‒ מצריכה להסיט את העדשה החברתית: יש להשקיף על ציבור הקשישים כעל צרכנים פעילים, מעורבים ותורמים ולבחון כיצד לסייע להם לקדש את ערך הזמן של חייהם ולפתח דיאלוג בין-דורי – מתוך ראייתם כעצמאיים ולא כתלויים.[20] יש להפנים את המשפט כי: "ההכללה היחידה שניתן לעשותה ביחס לזקנים היא שלא ניתן להכליל."[21]

על השיח להיות שיח של זהות ולא של זכויות.[22] כלומר, יש לערוך אותו באמצעות פנייה ישירה ומתוך הכרה בזהות הצד האחר, במלוא קומתו האישית והמסוימת. זוהי שפה של דיאלוג בין שני בני-אדם, הנערך מתוך הכרה במלוא הווייתם ולא מתוך התמקדות בגבולות החיצוניים. זהו גילוי של אמפטיה לאחר: לא רקמה של יחסים היררכיים ‒ אלא של יחסים סימטריים; לא מפגש עם האחר דרך הפרספקטיבה של האינטרס הנבחן, תוך שימוש בשפת החוק, אלא הכרה בערכו של האדם ככזה. לא הַדָּרָה ‒ אלא הֲדָרָה.[23]

עידן המחויבות לרב-תרבותיות דורש מאתנו להכיר בכך שגם לציבור הזקנים תרבות מובדלת, שיש לכבדה, תרבות הנובעת פער בין-דורי. זוהי מחויבות להכרה בערך השווה הבסיסי של "תרבות" הקשישים, תוך אימוץ הנחת-היסוד שלפיה ניתן למצוא בתרבויות השונות ביטויים שונים מבחינה נורמטיבית לאותם ערכי יסוד אוניברסליים עצמם. כך, למשל, ביטוי של כבוד לזקן – גילוי של חסד וחמלה (שליחת מבט "מלמעלה") או הערכה של היותו בעל ניסיון רב, גילוי ענווה והעצמה (שליחת מבט "מלמטה").

שאיפות לזקנה, שאיפות בזקנה

המענה לצרכי ציבור הקשישים אינו מסתכם ברובד הזכויות החיצוני, אלא אמור לחתור להגשמת הצרכים של הציבור הזה ברובד הפנימי של האדם – לתעל את תקופת הזקנה לצמיחה פנימית ואינטלקטואלית ובד-בבד להעניק לאדם הקשיש תחושה של קיום משמעותי. זאת, כיוון שהזקן עצמו עשוי לראות את עצמו כשייך לעבר, בעוד שעליו לשאוף דווקא לפתיחות להווה:[24]

"ראוי לאדם כי ייכנס לגיל הזקנה כשם שהוא נכנס לשנת לימודים אחרונה באוניברסיטה – בציפייה מרוגשת למימוש. עשיר בפרספקטיבה ומלומד בכשלונות, מסוגל אדם שהאריך ימים להשלת דעות קדומות ולהחלמה מקדחת האינטרסים הצרים. הוא אינו רואה עוד את עמיתיו כולם כבני אדם הניצבים בדרכו; הוא עשוי לחדול מלראות הכול מבעד למשקפי התחרותיות… מה שהאומה זקוקה לו זה אוניברסיטאות של ותק, אוניברסיטאות למאריכי ימים, שבהן אנשים חכמים יְלמדו את החכמים בפוטנציה, שבהן תכלית הלימוד לא תהיה קריירה אלא הלימוד עצמו… הזקנים זקוקים לחזון, לא רק לבידור. הזקנים זקוקים לחלום, לא רק לזיכרון".[25]

לסיכום, סיפור עלי ממחיש את השאיפה להיות זקן. זקנה היא ברכה. ההסתכלות על הזקנה צריכה לבוא ממקום חיובי המעצים את הסגולות הטמונות בה – חכמת החיים, עושר החוויות ורצף הניסיונות – שעלינו לרכוש באמצעות חינוך מגיל ינקות להכרה בערך החיובי של הזקנה ובכבוד שיש לרחוש לה. שמיעה והקשבה לזקן לא רק שלא "יחסירו" מאומה מהאדם הצעיר, אלא ההפך הוא הנכון. באמצעות לימוד מן הזקן ומוצא-פיו יכול הצעיר להתאמן במסע חייו, לקנות ערכים ולצבור ידע שאינו תאורטי בלבד, אלא יישומי ופרקטי. באמצעות הלימוד, יוכל הזקן לחוש ולהיווכח כי יש קיום משמעותי לחייו. יזכנו ה' ונתברך בזאת.