על החיים והאלמוות – שיחה עם פרופ' מרדכי רוטנברג / מרדכי רוטנברג

במשך שנים רבות פיתח פרופ' מרדכי רוטנברג את המחקר הבין-תחומי של הפסיכולוגיה והדת, ועל בסיס עבודתו החלוצית נוצרה אסכולה חדשה –
"פסיכולוגיה יהודית", שעל פיה מלמדים כיום באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. בין ספריו (שתורגמו לאנגלית ולשפות אחרות): "קיום בסוד הצמצום",
"שבעים פנים לחיים", "היצר", "ממקדש למדרש", ואחרים. "בניגוד אולי לחוקרי הטקסטים, שמתעסקים אך ורק במה שכתוב", מסביר רוטנברג, "אני, כאיש מדעי החברה, חש מחויבות לחלץ מבין הכתובים את הפסיכולוגיה הטבועה בהם, את האתיקה שיכולה להנחות בני אדם או לסייע להם במצבי מצוקה. העבודה הטקסטואלית היא כמובן חשובה ונחוצה, אך לי יש עניין להתמקד בתכנים ובמודלים הפסיכולוגיים שצומחים בתוך הספרות היהודית. אני וחבריי במרכז לפסיכולוגיה יהודית לא מתחרים עם חוקרי טקסטים או עם רבנים; אנחנו מנסים להבין במה עשויה הפסיכולוגיה היהודית לתרום".

"במשך שנים צעקתי ש'חידושים' רבים שנתגלו במחקר הפסיכולוגי במאה ה-20, כבר היו מוטמעים בתרבות היהודית משך מאות בשנים. למשל, תאוריות פסיכולוגיות חדשניות המדברות על 'מסגור מחדש' על ידי אימוץ דפוסי התבוננות חיוביים על המציאות, הן גילוי חדש יחסית בפסיכולוגיה המערבית. ואילו אני שב תמיד ומזכיר כותבים חסידיים כמו ר' לוי יצחק מברדיטשב, שלפני 300 שנה הדגיש שוב ושוב בתורותיו את 'ראיית חצי הכוס המלאה', כמו בסיפור המפורסם על העגלון שתיקן את עגלתו תוך שהוא עטוף בטלית ותפילין; ר' לוי יצחק, "סניגורם של ישראל", התעקש לפרש את הדברים בצורה חיובית. במקום לנזוף בעגלון הוא פנה לקב"ה ואמר 'ראה את עמך ישראל, אפילו כשמתקנים את העגלה הם מתפללים…'

בספרו החדש (בהוצאת ראובן מס), "על החיים והאלמוות" [1], בוחן רוטנברג דימויים של גן עדן כמעצבי התנהגות בשלוש הדתות – יהדות, אסלאם ונצרות. נקודת המבט ההשוואתית מאפשרת לספר להאיר את מגוון האפשרויות הגלומות ברעיון 'עולם הבא'. איזו דת מהלכת אימים באיומי גיהינום? באיזו דת אפשר לעבור בקלות מגיהינום לגן עדן בכוחם של הישגים רוחניים? האם אפשר לחנך אדם לאהוב את המוות? והאם דימוי גן העדן הוא האמצעי הבלעדי של הדתות להתמודדות עם פחד המוות?

הדיון בשאלות הללו הופך משמעותי ודחוף במציאות הפוליטית, שבה השימוש בפחד המוות הפך לכלי נשק בין-לאומי ובין-דתי שבכוחו אפשר לחנך אדם לאהוב את המוות ולצפות לו. כל הדתות, טוען רוטנברג, נזקקות לדימויים של העולם שלאחר המוות כדי לעצב בצורה ייחודית את התנהגותם של מאמיניהן בעולם הזה. "הגעתי לעסוק בנושא הזה", אומר רוטנברג, "מתוך התחושה הקשה והמאיימת שאנו עומדים לשקוע בעולם של פולחן המוות. זה מפחיד מאוד את המערב, עד כדי כך שמכחישים את זה. 'שאהידים' רבים, למשל, הצהירו בפירוש: 'אתם אוהבים את החיים, ואילו אנחנו אוהבים את המוות', אך הנטייה הרווחת שלנו היא לדחות את האמירות האלה: 'עזוב, נו, הוא אוהב את המוות? מה פתאום?'".

* * *

מאז נוסד תחום חקר הטרור בארץ ובעולם מתמקדים חוקריו בשאלת המניעים להתבססות הרחבה של מערכת האמונות המכשירה את הקרקע למעשי התאבדות והקרבה בשם אמונה דתית. בניגוד לתאוריות שחיפשו את התשובה בפונדמנטליזם דתי שמקורו בתגובה לדיכוי צבאי או למצוקה כלכלית, מציעה התאוריה של רוטנברג להרחיב את העיון למחוזות הפסיכולוגיים והקוגניטיביים של היחיד או היחידים. "בעבר", הוא מספר, "כשהשתתפתי בדיונים במרכז לחקר הטרור בהרצליה, נשאלתי לא פעם על ידי עמיתיי שם אם איני חושב שלמצוקה הכלכלית יש השפעה מכרעת על ההתעצמות הדתית, אך השבתי לכך בשלילה גמורה. מדובר, בראש ובראשונה, בתפיסה שונה באופן מהותי של המוות. לא כולם 'מתים לחיות', כמאמר הביטוי הפרדוקסלי. מכל מקום, נראה לי שכולם כבר התאוששו מן האשליה ששיפור במצב המצוקה ושינוי המצב הכלכלי הוא המפתח להשכנת מציאות חדשה".

רוטנברג דוחה את התפיסה המקובלת שלפיה טרור המתאבדים נשען על תפיסת עולם אלטרואיסטית – הקרבת החיים למען חייהם של רבים אחרים. "יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. הרי גם כאלה שלא הצליחו לפוצץ את עצמם ממשיכים לומר שהחיים כאן על האדמה הם בזבוז זמן". נקודת הפתיחה להבנת התופעה הזאת מתחילה, לדבריו, בהשתוממות מוחלטת כלפי התעוזה שבמעשי ההתאבדות האלה, לפעמים עד כדי הערצה: "בזמן הפיגועים האחרונים במרכז הרב או בפיגוע הדריסה ברחוב יפו, התרעמתי נגד כך שאנשי התקשורת השטחיים מסתפקים באפיון 'הרוצח הנתעב'. כשאני עומד מול זה או נשאל על כך אני קודם כול פותח ואומר: 'אני מעריץ את האיש הזה!'. לאיש הזה הייתה עבודה מסודרת, משפחה, בית מבוסס, ובכל זאת הוא בחר להיכנס לגוב האריות, בידיעה מוחלטת שהוא לא ייצא משם בחיים. תראה, המחבל על הטרקטור ביצע את הפיגוע במרכז העיר, בלי יכולת לברוח. ואני אומר בפירוש: 'אני מעריץ את הגבורה הזאת. מאיפה יש לו כוחות הנפש האלה'?".

האפיון הזה מעורר כמובן שאלות קשות. שכן, לפי הגדרה זו, במה נבדלת התודעה שבה פועלים מחבלים כאלה מתודעתו של חייל הנשלח לקרב מתוך מודעות לא מבוטלת לסכנת המוות הצפוי לו? ואולם רוטנברג מזהה כאן הבדל מהותי: "בחינוך החיילים להקרבת חייהם אנחנו מגיעים רק כמעט עד לשם. גם לי יש נכדים המשרתים ביחידות מובחרות, וגם בני זכרונו לברכה נפל בפעילות מבצעית ביחידה כזו. כל חייל, כל גיבור, מקווה לצאת חי מההתקפה שלו; אך לא השאהיד, השאהיד לא".

הסבר פסיכולוגי מרכזי שמציע רוטנברג בכמה מספריו קשור ל"מנטריזם ההיפנוטי" – המנטרה מובילה את האדם ל'טרנס', שבמהלכו הוא מפסיק לחשוב: "בפיגועים ב-11 בספטמבר מצא ה-FBI את הנחיות הפעולה של קבוצות המתאבדים, והדברים האלה נרמזים שם בפירוש. התאוריה שלי גורסת כי שינון מנטרות מסוימות הובילו את המפגעים לכניסה לטרנס, שהקל עליהם ללכת בצורה עיוורת לכל מטרה בשם האמת האחת שבה הם מאמינים". לדברי רוטנברג, הדרך הזאת מסייעת להבין את פעילותם של תאי טרור המשתייכים לקבוצות דתיות בארץ וברחבי העולם, שפעילותם מבוססת על "התניה מוקדמת, מאורגנת ועמוקה". "אני איני מומחה לאסלאם", הוא אומר, "אך בספרי האחרון ביקשתי לבדוק איך עולם המחשבה המיסטי בדת המוסלמית משפיע על ההתנהגות העכשווית. לצורך ההשוואה בדקתי עד כמה אמונות בעולם הבא ובגן העדן משפיעות על תפיסות המוות והחיים בדתות השונות. בנצרות וביהדות, למשל, נוכחתי לראות שיש כלים של התניה פשוטה יחסית של אמונה בגאולה או בעולם הבא בתוך העולם הזה, המוטמעים בילדים מגיל צעיר. כדי להשתחרר מההתניות האלה במערכת האמונה או כדי להתנגד להם, דרוש תהליך פסיכולוגי ארוך וקשה. ילד שאומר 'ברוך השם' או 'בעזרת השם' מגיל שהוא עדיין לא יודע מה הוא מדבר, נתקל אחרי הרבה שנים במי שאומר לו שאין אלוהים, ועומד מול מה שנקרא 'דיסוננס קוגניטיבי'. קשה 'להרוס' לו את זה, מכיוון שאחרי ההתניות האלה, כבר לא שואלים שאלות".

לשיטתו של רוטנברג, ההתניה הזאת פועלת מגיל אפס: "זה נמצא בספרות הדתית על כל צעד ושעל. אך אני לא מסתפק בממצאים הטקסטואליים – לספור כמה פעמים זה מופיע; לדעתי, מה שחשוב הוא כמה פעמים משתמשים בזה באופן מעשי, ולא כמה פעמים זה מופיע בכתובים. ברגע שלוקחים ילד ומלמדים אותו כמה טוב מחכה לו בעולם הבא, הדבר הולך ומוטמע בתודעה שלו. בספרי החדש אני שואל כמה שאלות פרובוקטיביות ואפיקורסיות במיוחד על המיתוסים האלה, כמו מיתוס 72 הבתולות ופנטזיות אחרות. המנגנון האנושי הרציונלי קונה לו שביתה, בעיקר משום שמדובר בדברים הנטמעים עמוק בתודעה".

* * *

בסכסוך הדמים הישראלי-פלסטיני, אומר רוטנברג, האי-שוויון בתפיסת המוות מכתיב במידה משמעותית את הפערים הגדלים בין שני הצדדים בנכונות להקרבה. "אמרתי פעם בהרצאה משפט שקומם עליי רבים: 'לאמא הערבייה כואב פחות כשהבן שלה נהרג משכואב לאמא היהודייה'. וכולם הזדעקו מיד: 'איזו גזענות, איזו אפליה'. אז ניסחתי זאת מחדש: 'לאמא ערבייה, המאמינה בהישארות הנפש ובעולם הבא, יש כוחות חזקים הרבה יותר לקבל את מותו של הבן מאשר לאם היהודייה הישראלית שאין לה אמונות כאלה'. אמרתי אותו דבר, רק ניסחתי זאת אחרת. יש בקרבנו סירוב עמוק מאוד לקבל את זה שאנחנו נלחמים בתרבות המחנכת את בניה להקרבת חייהם".

חידוד הפער בתפיסת הקרבת החיים בין "האם הערבייה" ל"אם היהודייה" מזמן דיון באִפיון התדמיתי של לוחמים יהודים-דתיים, המועצם יותר ויותר באמצעי התקשורת בישראל. בפיגועים האחרונים בירושלים מיהרה התקשורת הישראלית להבליט את השתייכותם המגזרית (ולא בכדי – המשפחתית) של שלושת הבחורים שקמו על המחבל להרגו. בשלושת המקרים, זכרו כל אמצעי התקשורת להדגיש, קמו צעירים דתיים, שקיבלו חינוך דתי ולאומי, ופעלו מתוך רוח הקרבה שאבדה כבר מן השוטר הממוצע או האזרח הממוצע בישראל. בכל זאת, נדמה שדעת הקהל הישראלית עדיין מתעקשת שלא להשוות בשום צורה את הרוח שהניעה את "הרוצח הנתעב" הנוהג בטרקטור לזו שהובילה את הבחור לעלות לקראתו כדי לעצור אותו ולהציל חיי רבים.

ואולם רוטנברג דווקא אינו נבהל מהשוואה כזו: "קודם כול, כפי שאמרתי, אני חושב שמי שמסתפק באפיון 'הרוצח הנתעב' לא אומר שום דבר בעל משמעות, אלא סתם אמירה שיש בה תקינות פוליטית, אך אין בה כל עומק. שנית, אני לא בטוח שאין כאן בסיס להשוואה, על אף שזהו בוודאי נושא רגיש מאוד. אסור לשכוח שנהג הטרקטור פעל ללא נשק אישי ומתוך תודעה של הקרבה עצמית. אני משוכנע שבמקרה הזה הוא לא פעל במודעות של מישהו העומד לצאת בחיים, שהרי הוא לא הותיר לעצמו אף נתיב מילוט". ואולם, לאור דבריו של רוטנברג, האם אפשר להרחיק לכת ולדבר על מערכת אמונות משותפת לכל מי שפועל מתוך נכונות למסירות נפש? "זה נושא רגיש מאוד", הוא מהסס. "שאול המלך, למשל, נפל על חרבו כדי שלא ישפילו את גווייתו – "חרקירי" של ממש – אך גם זה חלק מהמסורת שלנו, לא? בדומה לכך, בניגוד לתפיסה הרווחת בפרשנות עקידת יצחק, ש'אפילו חרב מונחת על צווארך, אל תתייאש מן הרחמים', שמעתי פעם מישהו אומר שגם עקידת יצחק משמשת אותנו כדי להכשיר את הקרקע לתפיסת הקרבת החיים".

האם עלינו לחנך את לוחמינו לתפיסה שכזאת? רוטנברג מתלבט מאוד בשאלה זו. "קח לדוגמה את התפיסה הצבאית 'לא משאירים פצוע בשטח'; האם כיום היא עודנה רלוונטית? במציאות שבה פדיון שבויים מוביל למעשה למחיר דמים גדול כל כך ולפגיעה ביטחונית כה גדולה, יש הכרח לשוב ולהיזכר גם בַכּלל: 'אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם' [2]. עד היום חינכנו את חיילינו להקריב את חייהם, אך היום יש רבים שחושבים שיהיה צורך לצעוד צעד נוסף. עד היום חינכנו את החייל להקרבה, מתוך אמונה שהוא יכול לצאת חי; צעד נוסף יהיה לומר לחייל שהוא יכול גם להיתפס ולא יהיה קל לפדות אותו. אך מובן שזהו נושא רגיש מאוד".

"יש לשקול שתי אופציות", מבהיר רוטנברג, "את האופציה של שמשון, במקרה הטוב, אך גם את האופציה של שאול המלך, במקרה הרע". לכך, הוא מוסיף, יש גם תימוכין הלכתיים: "הבית יוסף למשל, כותב במקום אחד (בהקשר לשעת השמד. א"י), שאדם 'יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו, אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון; וכן יכול אפילו כשאול בן קיש, שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים, שיכול למסור עצמו למיתה' [3]. "זהו אמנם דבר נורא, אך לאור המציאות צריך להתחיל לדבר גם על זה, לפחות בתור אפשרות או בתור הצהרה טקטית".

ואולם, רוטנברג מתייחס גם לחשש הממשי, שבדרך זו נמצא את עצמנו מתבוססים במעין 'פולחן מוות' מועצם משלנו. "הדיבור על כך אכן מעורר תחושה קשה מאוד, אך אני חושב שאי אפשר לפטור באדישות את השאלות האלה. הרהורים מסוג זה הם בפירוש מחויבי המציאות. כשאדם דתי פועל ברוח הקרבה, אפשר שהוא מושפע מאווירה דתית של פולחן מוות אצל האויב". השפעה דומה עשויה לטענת רוטנברג להוביל לא רק להקרבה שמטרתה למנוע שפיכות דמים, אלא גם לשאהידיזם שמטרתו להרבות שפיכות דמים: "אחרי הרצח שביצע ברוך גולדשטיין טענתי בפירוש שאי אפשר 'לנקות' את החמאס מהאחריות לאווירת פולחן המוות, שבאופן פרדוקסלי גם הוא עצמו פעל בתוכה".

* * *

ומה בחינוך היהודי הדתי עשוי לסייע לפתח נכונות להקרבת החיים? מה בחינוכו של הבחור שעלה על הטרקטור הכשיר בו את העוז לעלות ולהרוג את המחבל? "חרף החרב המונחת וחרף הצו 'וחי בהם'", אומר רוטנברג, "נראה לי שבאמונה העמוקה של היהודי הדתי הממוצע בעולם הבא או בהישארות הנפש, יש משהו שתורם לפיתוח תפיסה ייחודית; מעין תפיסת 'שאהיד' מעודנת מאוד, אולי בצורה המשיקה גם ל'קידוש השם'. אלה דברים קשים ועדינים מאוד". ממהר רוטנברג להצביע על ההבדל הגדול בין ההקרבה הזאת ובין ה'שאהידיזם', כלשונו: "כידוע, האידיאליזם של בני החינוך הדתי מוביל לכך שהם תופסים עמדות מפתח בצבא, בחלוציות ובהתנחלות, אבל חשוב לשים לב לכך שהם לא מקריבים את החיים עצמם, אלא דבר אחר – את חיי הרווחה והנוחיות"; ובכל זאת, אין הוא חומק גם מן הצד השווה: "האידיאליזם המפותח הזה יוצר בסופו של דבר דמות של צעיר שמפחד הרבה פחות להסתכן ואומר, 'אם זה מה שנדרש ממני, זה מה שאעשה'. מבחינה זו יש אולי כמה סממנים שיכולים להזכיר משהו מה'שאהידיזם', כמו האמונה בעולם הבא או האמונה בערכים עמוקים של הקרבה. אפשר לחשוב לדוגמה על תפיסת 'אדם כי ימות באוהל – אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה', ומוכנים גם להקריב את החיים". החייל רועי קליין ז"ל זינק על רימון כדי להציל את חיי חבריו, ופעל מתוך הקרבה, אך בקושי זכה להערכה. זה מעורר מחשבות. אני בהחלט משוכנע, למשל, שהאמונה הדתית באחיזה אמיתית בארץ הזאת או האמונה הדתית ב'עולם שכולו טוב' גורמות לכך שהצעירים הדתיים מהססים פחות לקפוץ לאש או לעשות מעשים אמיצים. אבל אני מאוד רוצה להיות זהיר.

* * *

מה צופן העתיד בסביבה שבה פולחן המוות הולך ומתעצם? כיצד אפשר להילחם בדימויים כה מבוססים המעצבים את התודעה ומשפיעים השפעה מכריעה על המציאות היומיומית? "לצערי", אומר רוטנברג, "אין בפי תשובות טובות או אופטימיות, על אף שהשאלות האלה מציקות לי מאוד. מצד שני, גם כשאין פתרונות טובים, חשוב להעמיק את המודעות לבעיות ולהסתייע בהן כדי להיישיר מבט אל המציאות. בעניין זה אינני מתבייש להגדיר את עצמי כ'מגמגם', מלשון 'גם-גם', שכן אני מודה שאיני יכול להשיב תשובה נחרצת לשאלה כזו. דבר בסיסי כל כך כמו פולחן המוות והחיים הוא דבר שקשה מאוד להילחם נגדו, אך חשוב לשאול את השאלות ולא למהר לאמץ תשובות שטחיות של פוליטיקאים".