האנשים השקופים-על המחויבות המוסרית של החברה הישראלית לעובדים הזרים שבתוכה/הרב אריאל פיקאר
כשאני פוסע בשבילי הקיבוץ אני נוהג לתת שלום לעוברים ושבים, לזה אסתפק בהנד קל של הראש ולזו אומר בוקר טוב בפה מלא, ולפעמים אפילו אתעכב לשיחה קלה. משהו מוזר קרה לי כשעברתי לידה, לא אמרתי כלום, ראשי נע הצידה באי נוחות מסוימת ועיני לא פגשו את עיניה. היא האחות הסינית שהגיעה לכאן לטפל באחד הקשישים. היא לא מכאן, היא לא תשאר כאן, היא לא.
הם רוכבים על האופניים שלהם ממקום למקום, הפועלים התאילנדים העובדים בחקלאות. עטופים בצעיפים וכובעי גרב אפילו בשיא החום, מבחינתי אין להם שם ולא משפחה, הם באו לעבוד כאן, הם עובדים זרים, הם לא מכאן, הם לא.
ארגון רופאים לזכויות אדם הפיץ לאחרונה רשימה ארוכה של מקרים מזעזעים בהם עובדים זרים הגיעו לבתי חולים עם חשש לגידול סרטני כזה או אחר ולא קיבלו טיפול מתאים בתואנה שהביטוח הרפואי לא מכסה זאת, רק לאחר שהארגון התלונן ניתנו חלק מן הטיפולים הנדרשים. תחשבו על ההרגשה של אשה המגיעה לבית חולים כי כואב לה, היא לא יודעת בדיוק את השפה, אין לה אף בן דוד או גיס שמכיר את מנהל המחלקה, היא לא יודעת מה מגיע לה, היא לא מכאן, היא לא.
בכל חברה יש אנשים מחוקים, שקופים, כאלה שלא מסתכלים עליהם, ההומלסים ברחובות ניו יורק, העובדים הזרים הגרים באיזה פינה חשוכה, באיזה אתר קרוונים מוזנח. אלה שמנקים את המשרדים בערב, אין להם שמות, אין להם ימי הולדת, אין להם ילדים ומשפחה.
העובדים "הזרים" המהלכים בחוצותינו מציבים בפנינו אתגר מוסרי גדול. חוסנה של החברה נמדד לא רק ביחסה לחלשים שבקרבה אותם אלו המהווים בשר מבשרה, אלא בדרך בה מתיחסים לאלו שאין להם קול, לאנשים השקופים שלא יכולים לפנות לבג"ץ ושלא מכירים את מספר הטלפון של עיתונאי או של תוכנית רדיו.
תופעת הניצול קיימת גם כלפי פועלים פלשתינאים, ארגון קו לעובד המרכז היום את מתן הסיוע לעובדים זרים החל את פעולתו בהקשר ליחס לפלשתינאים אולם נדמה שמצבם טוב יותר לכל הפחות מבחינה נפשית, ממצבם של הבאים מעבר לים, הם אינם אנשים תלושים, יש להם בית, משפחה, קהילה. מקום לחזור אליו, חיים. לעומתם העובד הבא מסין או מניגריה ומשאיר מאחוריו את משפחתו נמצא כאן במצב קשה הרבה יותר.
***
גר תושב – החוק והחובה
"וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה. הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו) נדמה שהתורה יוצאת מגדרה כדי להדגיש חזור והדגש את השוויון – "תורה אחת ומשפט אחד". לא יתכן שבקהילה יחיו בני אדם שלגביהם וכלפיהם לא יחולו חובות וזכויות. כך גם בספר ויקרא: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלהיכם:" (ויקרא יט)
המחויבות המוסרית שלנו כלפי הגרים נובעת מן הזכרון ההיסטורי המשותף לבני העם היהודי החל משעבוד מצרים ועד לזוועות השואה. עם שבעצמו היה גר בארצות לא לו, עם שעבר תקופות ארוכות של ניצול ושעבוד בגלל היותו שונה וזר, חייב להפנים את תודעת השוויון ולהבין את מצוקתו של הגר.
המושג "גר" ידוע בציבור כמציין נכרי שהמיר את דתו והפך להיות יהודי. אך במונחי המקרא עצמו לא ידוע לנו על מושג כזה. אין במקרא מקור מפורש לתהליך הגיור בו הופך מי שאינו יהודי ליהודי. בספרות חז"ל המכירה בתופעה זו ואף מסבירה את כללי ההצטרפות לעם היהודי ישנה הבחנה ברורה בין שני סוגי גרים: "גר צדק" – שהוא מי שעובר הליך של טבילה מילה וקבלת מצוות. ו"גר תושב" – שאינו יהודי אך יושב בתוך הקהילה היהודית. נדמה שיחסנו לעובדים הזרים צריך להיות מושפע מהתיחסותה של התורה לגר תושב.
בקובץ הלכות הקרוי "מסכת גרים" מופיע סיכום קצר של המחויבות המוסרית שלנו כלפי גר תושב: "עוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר… ולא מלוין אותו ולא לוין ממנו בריבית.." כלומר, חלים לגביו איסורי הונאה, עושק וריבית ואף אסור להלין את שכרו. אך לא זו בלבד: "אין משיבין אותו בספר, ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו."
כלומר, עלינו לדאוג לכך שאדם זה יוכל להתפרנס בכבוד, אין לדחוק אותו לחצר האחורית, ולשולי הערים.
הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם) קובע שהציווי לדאוג לרווחתו של הגר כולל בתוכו אף את החובה לחלל את השבת כדי להצילו: "שנצטוינו להחיות גר ותושב להציל אותו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שנטרח בכל כחנו בהצלתו ואם היה חולה שנתעסק ברפואתו וכל שכן באחינו ישראל או גר צדק שאנו מחויבים לו בכל אלה והוא בהם פיקוח נפש שדוחה שבת שנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך"(ויקרא כה,לה) ומאמרם בזה בתלמוד גר אתה מצווה להחיותו (פסחים כא ע"ב)."
צריך לציין שהחוק הישראלי בנושא היחס ההוגן כלפי עובדים זרים הוא מן המתקדמים בעולם. חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א ותיקון משנת תש"ס דואג לכך שאנשים ונשים אלו לא ינוצלו לרעה ושזכויותיהם ישמרו. אולם אין די בקיומו של החוק, מה שנדרש הוא המוטיבציה האנושית הרואה בזר באחר – אדם.
ענווה וכבוד
אפיונם של העובדים הזרים כשקופים, מחוקים, אינו תיאור מלא של המצב. הזר תמיד גם מפחיד אותנו, במיוחד הפועל הזר המנותק ממשפחה וחברה. הוא נראה לנו מאיים, נוטה לשכרות, שטוף זימה, תאב בצע, חסר רסן. לעתים הוא מביא איתו מנהגים מוזרים ומפחידים מתרבותו, מדתו. לכן אנו רוצים לשמור ממנו מרחק; שיגור באיזה מקום אחר, לא כאן. יתכן שחלק מן הסיפורים הקשים על התנהגותם של הזרים אכן נכונים, אך ברור שככל חברה נוח לנו לראות בזר את המיצג של השחיתות המוסרית שכביכול אינה נחלתנו.
ההלכה אכן תובעת מן הזר הבא להתישב בקרב הקהילה היהודית לשמור על כללי התנהגות בסיסיים. כך מנסח זאת הרמב"ם: "אי זה הוא גר תושב? זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה עם שאר המצות שנצטוו בני נח" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז). כלומר, נכרי הבא לגור בקירבנו צריך לקבל עליו את קוד ההתנהגות המוסרי היסודי הנתבע מכל אדם, אלו הם שבע מצוות בני נח.
האם עובדים ופועלים שאינם יהודיים נכנסים להגדרה הפורמלית של גר תושב? על כך נטוש ויכוח הלכתי (ראו רמב"ם וראב"ד שם הלכה ח). נציין רק את דעתו של הרב קוק: "…העיקר כדעת המאירי שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו הם כבר נחשבים לגרים תושבים …." (אגרות הראי"ה פט).
אנו נתבעים לרגישות גדולה כלפי הזרים הגרים בקרבנו. גם אם אין לנו חיוב הלכתי לשיטה זו או אחרת, הרי ברור שקריאת הכיוון של התורה תובעת מאיתנו הגינות ומוסריות כלפי הזרים. הדברים אמורים בעיקר ביחס המחפיר שמקבלים עובדים זרים, ערבים ובני לאומים אחרים בחלק ממקומות העבודה בישראל.
בשולי הערים, בקיבוצים ובמושבים ואף בבתים פרטיים חיים כיום בני אדם שאינם יהודים הכפופים לנו ומשרתים אותנו. מדובר איפוא באחריות אישית של כל אחד ואחת כלפי "גרך אשר בשעריך" אנו צריכים לתבוע מהם התנהגות מוסרית במסגרת מצוות בני נח, ולתבוע מעצמנו להחיל את הנורמות המוסריות שאנו נוהגים בתוכנו גם כלפיהם.
הענווה והכבוד כלפי הזר האחר והשונה מהווים אבן יסוד בתודעה הדתית של האדם החש את זמניותו וארעיותו בעולמו של הקב"ה "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי" (תהלים לט, יג)
