not memberg

על הצעיר הפוסט ציוני-דתי

הלל בן ששון

הוא אינדיבידואליסט ומתקשה להשתייך לקהילה, הוא אינו מקבל מרות רבנית, הוא נעדר סממני זיהוי חיצוניים, הוא ספקן וביקורתי, והוא מרגיש זר לציונות-הדתית הממסדית. הוא אתגר עצום ותקווה גדולה

 

"…אני מעריך את נכונותך להתייצב מאחורי מניפסט כלשהו. יהיה מניפסט זה ביקורתי ככל שיהיה, אני לא מרגיש שאני יכול לגדור את עצמי אפילו מאחורי ביקורות ספציפיות כאלו או אחרות, בטח לא בפורום ציבורי. יותר מכך – אינני בטוח שקבוצת ההתייחסות שלי היא "הציונות הדתית" (שגם ככה אינה קוראת את "דעות", אז למי כולם מפנים את הקריאות הנרגשות שלהם לשינוי סדר היום של הציונות הדתית?). אני מעדיף קבוצות התייחסות קטנות הרבה יותר, לפחות כרגע…" (מתוך תגובתו של אחד מחבריי, קוראי הטיוטה של מאמר זה)

 

בשורות הבאות אני מבקש לשרטט דמות של טיפוס אשר מקובל לשייכו לציונות הדתית, ולבחון את משמעות עמדותיו ביחס לפרדיגמה של הציונות הדתית. אבקש לטעון כי הטיפוס המתואר להלן מייצג קבוצה (לא גדולה) של צעירות וצעירים בישראל של היום. בהיעדר שם או הגדרה אחרת, אקרא לטיפוס הנדון כאן 'פוסט ציוני-דתי'. במקום לאפיין את התווית הזו, אנסה למסור מספר מאפיינים של טיפוס זה מבחינה חברתית ומבחינה רעיונית. אקדים ואומר כי שוליותה המספרית של קבוצה זו, אינה מבטלת, לפי דעתי, את העניין בה משני טעמים: ראשית, קבוצה זו מעורה במובנים חברתיים ורעיוניים בציונות הדתית, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה. שנית, זוהי קבוצה שמתאפיינת בעיסוק ובהתלבטות אינטנסיביים בשאלות המעסיקות את כלל הציונות הדתית כגון היחס בין הפרט לקהילה, יחסו של האדם הדתי לחילוני ולחילוניות, היחס לרוחניות בכלל ולמיסטיקה בפרט, מרכיבי הזהות העצמית ועוד.[1] מטבע הדברים, אפיון ארכיטיפי כמו זה המוצע להלן אינו מבקש לתאר במדויק אדם כזה או אחר, ומלכתחילה אינו מתיימר להתאים בצורה מושלמת לנשים ולאנשים שאותם הוא מבקש לכלול תחת קטגוריה משותפת. יש לראות אפיון זה כניסיון לאתר קו אמצעי כללי, אשר סביבו יכולים להתקבץ במידה סבירה של דומוּת נשים ואנשים שונים זה מזה.

מחוסרי קהילה

 

היסוד ההתנהגותי המאפיין בראש ובראשונה את הטיפוס הנדון הוא היותו מחוסר קהילה. אין הכוונה לומר שמשפחתו אינה חברה בקהילה, או שהוא אינו פוקד בית כנסת כלשהו ברמת תכיפות כזו או אחרת. כוונתי היא שטיפוס זה אינו מעוניין להצטרף אל קהילה ספציפית. חוסר ההשתייכות לקהילה גוזר הימנעות משותפות בתחומי חיים דתיים רבים אשר מכוּננים במסגרת חיי הקהילה (דוגמת מפעלי צדקה או משלוחי מנות מאורגנים, הפניית שאלות הלכתיות למורה הלכה, השתתפות ונטילת חלק במסגרות לימוד קהילתיות ועוד). אמקד את התבוננותי כאן בתחום התפילה בבית הכנסת. הטיפוס הנדון אינו מעוניין לזהות את עצמו עם זרם כלשהו בעולם הדתי, ותחת זאת בוחר, במידה שהוא נוהג להתפלל בציבור באופן קבוע, לגוון את חוויותיו הליטורגיות. גיוון זה מתבטא הן בפתיחות כלפי סגנונות תפילה שונים ונוסחים שונים (של עדות שונות) והן בפתיחות כלפי חוויות ליטורגיות של זרמים דתיים שונים – רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים על שלל הצבעים והמופעים שלהם. ההימנעות מהשתייכות לקהילה הופכת לקשה ביותר ליישום כאשר מגיעה העת להקים משפחה – לאחר החתונה ויותר מכך, עם בואם של ילדים לעולם. על בני הזוג לבחור גן, בית ספר, ולבסוף בית כנסת שבו יחנכו את ילדיהם במסגרת מסורתית. אשר על כן, לא פעם צעירים וצעירות מן הסוג המתואר כאן יצטרפו אל קהילה כלשהי. עם זאת, הבחירה בקהילה תהיה בחירה שבדיעבד, ועל פי רוב כזו הנמנעת מלקחת חלק פעיל מלא בכל מוסדות הקהילה. אחת הסיבות המשמעותיות, לדעתי, שהטיפוס הנדון אינו מצטרף אל קהילה ציונית-דתית ספציפית היא חוסר הנוחות המתעוררת בו לנוכח אופיין הרוחני של קהילות הציונות הדתית הקיימות כיום. אופי רוחני זה נתפס בעיניו כבינוני ופשרני, שלא לומר חסר קיום. הפרסונה הרוחנית שמציעים רובם של בתי הכנסת של הציונות הדתית לוקה ברפיון ובהעמדת פנים, ומציג לתחושתו חוויה דתית נבובה ונטולת אנרגיות אמיתיות. בנוסף לכך, הן נשים והן גברים מן הטיפוס המתואר כאן רואים חשיבות רבה בשוויוניות מגדרית בבית הכנסת, אפשרות שרובן המכריע של הקהילות הציוניות-דתיות הרווחות כיום אינן מספקות. הצטרפות רשמית לקהילה לא שוויונית משמעה הודאה והסכמה שבשתיקה לסטטוס-קוו המגדרי הנוהג בה. מן העבר השני, ביקורתיותו של טיפוס זה אינה מאפשרת לו להתמסר לאֵי-מי מן האלטרנטיבות הרוחניות ברוחו של ר' שלמה קרליבך אשר צצות בעשור האחרון בקרב הציונות הדתית. תופעות רוחניות-מיסטיות בתוך היהדות חשודות בעיניו כמזויפות (על אף פתיחותו לרוחניות הבאה מחוץ ליהדות). ביקורתיות דו-כיוונית זו מותירה אותו במלכוד אשר מונע ממנו למצוא את מקומו בקהילה כלשהי. מאפיין שני של הטיפוס הנדון הוא אופן קיום המצוות שלו. האדם המתואר כאן שומר מצוות, במידת מחויבות כזו או אחרת. הוא רואה בקיום המצוות גורם חשוב בחייו, אך לא כיוון שהן "המעשה הנכון" ההכרחי, אלא כיוון שהן מרכיב מרכזי ומכונן בזהותו העצמית. חשיבות קיום המצוות עבורו נותרת לחלוטין בספירה האישית. למעט מקרי קיצון, הטיפוס דנן לא יפנה אל רב בלבטיו ההלכתיים, אם יש לו כאלה. הוא לא יחצין את היותו מקיים מצוות כאשר הוא מצוי במעמדים ציבוריים (בקשות לצרפו למניין או לזימון יגרמו לו חוסר נחת לא מבוטל) ויתנגד נחרצות לכפייה דתית, למפעלי החזרה בתשובה, או אפילו לחקיקה דתית המעגנת נורמות הלכתיות במסגרת תחיקתית חילונית. עולמו הרוחני של הטיפוס הפוסט ציוני-דתי אינו כה פשוט לאפיון. הדבר נובע הן מהבדלי האופי והנטייה הנפשית בקרב הציבור המדובר והן מן היחס האמביוולנטי לאלטרנטיבות הרוחניות הסטנדרטיות המוצעות לו ולשכמותו. ברם, חשוב להבין כי אם טיפוס כזה אכן יחפש לעצמו אפיקי מימוש רוחניים, חיפוש כזה יתרחש כמעט תמיד מחוץ למעגל הציוני-דתי, ולא פעם אף מחוץ לשדות הרוחניות היהודיים. בשל היכרותו הקרובה והביקורתית עם העולם הציוני-דתי, יקל על הטיפוס שלנו לפתוח את עצמו להתנסויות רוחניות המגיעות מחוץ לחוג החברתי והדתי שבו הוא גדל, החל מתופעות חסידיות חרדיות וכלה במיסטיקה מזרחית או שאמאנית. לבסוף, מבחינה חיצונית, הטיפוס הנדון אינו רואה כל חשיבות בחבישת כיפה. לעיתים יחבוש, לעיתים לא יחבוש, אחת היא לו. באשר לנשים מקרב הטיפוס המתואר, הן נוטות שלא להתיישר עוד לפי קודי הצניעות האולפנאיים כדוגמת ההקפדה על חצאית, תסרוקות מסוימות, ושאר סממני אפנת הצניעות.

 

מלאי ספקנות

 

אמנם רבים מבני הציונות הדתית (בעיקר אלה בעלי נטייה ורקע אקדמיים) מתאפיינים בחשיבה ביקורתית וראייה ספקנית, אולם הטיפוס הפוסט ציוני-דתי נבדל מאבותיו בכך שביקורתיותו וספקנותו מוצאות את ביטוין לא רק בהקשרים החברתיים, אלא מופנות כלפי עולמו שלו בכלל וכלפי עצמו בפרט. הוא אינו רואה את מקומו ואת זהותו כגורמים בעלי מהות קבועה ומתמידה, אלא פותח את עצמו לרעיונות, לזהויות, ולהלכי רוח חדשים. ספקנות זו אינה מניחה כמובן מאליו כל השתייכות סקטוריאלית-אידיאולוגית ומבקשת לבחון את האתוסים הבסיסיים שעליהם בנויה תפיסת העולם שלאורה חונך. האתוס הראשון שכלפיו הטיפוס דנן מכוון את ראייתו הביקורתית הוא האתוס הציוני-דתי. לאתוס זה פנים רבות אשר חלקן נמנו לעיל: המחויבות לקהילה בפרט ולסקטור בכלל; סממני אופנה שהבולטים בהם הם הכיפה לבן והחצאית לבת, אולם רבים נוספים להם; ערכה הדתי של המדינה ושל השירות בצה"ל; שילוב ערכים דתיים במסגרת מערכת השיקולים הרומנטית ועוד. לכל אלה הוא מתייחס כהבניות חברתיות שהמטען הערכי הגלום בהם זר למה שנתפס בעיניו כדתיות. הוא רואה את האינטרסים המניעים את פרקטיקות האתוס הללו ומבחין בתוצאותיהן השליליות. אך עיקר הביקורת שחש הפוסט ציוני-דתי מופנה כלפי תחושת העליונות ותודעת הנבחרות של הסקטור הציוני-דתי. כמי שגדל במערכות החינוך הציוניות-דתיות, חונך הטיפוס דנן לראות את הדרך הציונית-דתית כשילוב האידאלי בין תורת ישראל והמסורת היהודית לדורותיה לבין ערכיה המהפכניים של התנועה הציונית. הסאב-טקסט שמנחיל החינוך הציוני-דתי מדגיש את עליונותה של הסינתזה בין העולמות, את העובדה ששתי העגלות – האורתודוקסית-חרדית והחילונית – הן עגלות ריקות, ואת האידאל כי הציונות הדתית תתנחל בלבּותיהם של כלל ישראל. נקודה זו ראויה לשימת לב מיוחדת, שכן בקרב הציונות הדתית המתונה מקובל לייחס את תחושת העליונות הזו לחוג תלמידי הרב קוק ובראשם לגוש אמונים. במבט שני (להוציא את סדר היום המשיחי-גאולי) שני זרמיה של הציונות הדתית – חוג תלמידי הרב קוק מחד והציונות הדתית המתונה מאידך – זהים בכך שהם מביטים על שאר חלקי החברה הישראלית ואל מכלוליהם הרעיוניים מלמעלה למטה. הטיפוס הפוסט ציוני-דתי שולל אתוס זה מן השורש.ולבסוף, הטיפוס הפוסט ציוני-דתי הוא אינדיבידואליסט. פיסת ענבר ביקורת זו מזמינה את הציונות הדתית להביט במראה. בניה מרגישים שלא בנוח להשתייך לבתי הכנסיות שלה, רואים בביקורת את האתוסים הבסיסיים החרוטים על דגלה, ורואים את מימושם העצמי מחוץ לקהילה שבה צמחו. החינוך המודרני והביקורתי שלו זכינו (?) הוביל אותנו לבחון מחדש את הערכים שעליהם גדלנו ולגלות את הפרצות בתקפותם וברלוונטיות שלהם.צר המקום במסגרת זו לעסוק בתגובות דור ההורים לתופעה הצעירה המתוארת כאן. בקיצור נמרץ אציין רק כי הורים רבים מתקשים לקבל את הסטייה הזו מן הדרך המרכזית הנהוגה בקהילותיהם. רבים נבהלים מן הסממנים המתוארים לעיל ורואים בהם תמרורי אזהרה לקראת עזיבה מוחלטת של הדת. אחרים מגלים פתיחות רבה יותר כלפי התופעה ומבינים כי בתם או בנם מציעים ביקורת מורכבת על דרך גידולם, ולא נטישה מוחלטת של אורח חיים זה.טוב יעשו הנמנים על מחנכי דעת הקהל ומעצביה בקרב הציונות הדתית אם ינסו להתמודד באופן כן עם הביקורת המופנית אליהם מצד בניהם עצמם, ובראש ובראשונה עם אתוס העליונות שמצוי בבסיס הלוגיקה הפנימית של הציונות הדתית. אבות הציונות הדתית (ןאימהותיה) ביקשו לגשר בין שני עולמות רעיוניים סותרים לכאורה – עולמה של המסורת הדתית וההלכתית ועולמם של החלוצים הציוניים, תוך שהם נבדלים במניעים שמהם צמח רצון זה. ברם כעבור פחות ממאה שנה הגשר שהחל להיות מוקם בין שני העולמות הרעיוניים הללו התקדש והפך להיות מקור של גאווה מנוונת, ואילו שני העולמות שניצבים משני עבריו כמעט נשכחו כליל – האורתודוקסיה בלבוש ארכאי והמודרניזם בלבוש ארכאי הונצחו בפיסת הענבר ששמה הציונות הדתית. קידושו של הגשר וקיפאונו הוא לדעתי אחד הגורמים המרכזיים לרבות מהתופעות שהוזכרו לעיל בתור כאלה המעוררות חוסר נחת בטיפוס הפוסט ציוני דתי: דלדולה של האנרגיה הרוחנית בקהילות, התקבעות מעמד הרבנים בציבור זה וחוסר יכולתה של הציונות הדתית לקיים דו-שיח ולהגיב לעמדות פוסט-מודרניות עכשוויות. ייתכן שיש מקום לנסות לבחון מחדש את תוכני בחירתם הערכית של אבות הציונות הדתית ולאמץ תחתם את הנחת היסוד שניתן לאתר בבסיס בחירתם: ההנחה כי ספקנות עצמית ביחס לעולם הרוחני והרעיוני היא הכרחית, ההנחה כי פתיחות כלפי זרמים ותיאוריות המתחדשות בעולם הרוח האנושי מפרה ומדשנת את הקרקע הדתית העתיקה והחרושה כל כך, ההנחה כי הגשר אינו העיקר, אלא העיסוק המאתגר במה שעומד משני עבריו הוא הוא העיקר.זרמיה המתונים של הציונות הדתית ניצבים כיום בפני פשיטת רגל. ההתחרדות וההקצנה הדתית מחד, תהליך החילון והפנייה לרוחניות חדשה מאידך, מאיימים על עמדות הביניים המתונות של ציבור זה. הסיבה לכך היא שעמדות אלה אינן עוד עמדות מתונות המציעות עולם משמעות מורכב ועשיר להולכים בדרכו, אלא עמדות מאובנות אשר מסרבות לקבל אחריות להנחות היסוד העומדות בבסיסן. ההחלטה לשנות מצב זה תדרוש שינוי רדיקלי במערכת החינוך הממלכתית דתית וגרורותיה, אשר יביא בהדרגה לעדכונו של האתוס הציוני דתי. הורתו ולידתו של מאמר קצר זה בחוסר נחת אישית שהולך וגובר ביני לבין עצמי בחמש השנים האחרונות. המאמר נכתב מתוך היכרות קרובה עם התופעה החברתית המתוארת לעיל ומתוך הזדהות מלאה עם הביקורת הגלומה בתופעה זו ביחס לציונות הדתית בצורתה העירונית-הסטנדרטית ההולכת ודועכת לנגד עינינו.


[1] המאמר מנוסח תדיר בלשון זכר. עם זאת, התופעה המתוארת בו משותפת הן לצעירים והן לצעירות אשר גדלו וחונכו על ברכיה של הציונות הדתית.