על מחלוקת וגבולות הפלורליזם
תגובה לכתבה "'לשרטט את קווי בית המדרש' – רשמים מפגישה עם הרב דב ליאור" מאת משה מאיר ("דעות" 51, אפריל 2011).
גדי גבריהו
גדי גבריהו הוא רכז הפעילות של תנועת "י"ב בחשוון"
האם יש לשים גבולות אדומים לשיח ולהידברות בתוך המחנה הציוני-דתי? מה מקומם של הפלורליזם ושל המחלוקת בעולם בית המדרש? והאם מדובר בכלל באותו בית המדרש? גדי גבריהו כותב בעקבות תיאור הפגישה בין נציגי תנועת "נאמני תורה ועבודה" לרב דב ליאור, שפורסם בגיליון האחרון של "דעות", ומשה מאיר מגיב לדבריו
במסגרת גיליון העוסק כולו ביחס ללא-יהודי בציונות הדתית, החליטה המערכת של כתב העת "דעות" להיפגש עם הרב דב ליאור מקריית ארבע וללבן עמו סוגיות אידאולוגיות. נסעה משלחת מכובדת לרב ליאור, תיארה את "הרגש החם והנינוח שזרם בחדר", ונמנעה מלשאול את הרב שאלות קשות העוסקות באירועים רבים משלושים השנים האחרונות וקשורים בו.
באצטלה של דיאלוג, פלורליזם, תיקון עולם וויכוח לגיטימי "בתוך גבולות בית המדרש", אפשר לנהל דו-שיח כמעט עם כולם. אך האם אנחנו אכן מוכנים לנהל דיאלוג עם כולם, או שמדובר במס שפתיים בלבד? עם פרסומו של הגיליון הנוכחי של "דעות", העוסק כולו בשאלת המחלוקת ובתרבות המחלוקת, ראוי שנשאל את עצמנו מהם גבולות הפלורליזם שלנו. האם מתוך כוונת הידברות, פיוס ושמירה על "אחדות המחנה", נשתיק ונתעלם ממחלוקות קשות הנטושות בתוך הציונות הדתית? האם בפגישה עם הרב ליאור לא ראוי לשים על השולחן את העובדה כי העקרונות ההומניים הבסיסיים ביותר אינם חלק מעולמו האידאולוגי?
כדי לבחון האם "הידברות" מסוג זה אכן רצויה בעינינו, כדאי לשאול את עצמנו האם היינו שולחים כתבים לראיין מישהו שדומה למרואיין שלנו, אך נמצא "בצד השני"; האם גם אז היינו ממשיכים לשמור על ארשת פלורליסטית?
למשל, תארו לעצמכם שמערכת של אחד מכתבי העת הנאורים במדינת ישראל תשלח כתבים לראיין חכם דת מוסלמי שהלל, פיאר וקילס מחבל מתאבד שרצח 25 מתפללים יהודים ופצע 129. דמיינו שכתבי העיתון יגיעו לאותו חכם דת ולא ישאלו אותו ולו שאלה אחת על העובדה שהאיש שיבח ופיאר רצח של יהודים, שכן לתחושתם הדבר יקשה על קיום הדיאלוג עמו. תארו לעצמכם שהכתבים יתארו את הרגש החם והנינוח שזרם בחדר, ינהלו דו-שיח מלומד ביניהם על אופן הפנייה לקאדי ("המקובל הוא לדבר אל הקאדי בגוף שלישי בליווי התואר 'קאדי'"), ויתעלמו כמעט במופגן מאמירותיו הקשות של חכם הדת המוסלמי.
דמיינו ראיון עם חכם דם מוסלמי שנתן הסכמה נלהבת לספר הלכה מוסלמי העוסק כולו בהתרת דם של יהודים. באותו ספר, בפסקה העוסקת בהיתר הריגת ילדים יהודים, יציינו המחברים כי ניתן לפגוע בילדים אלו מלכתחילה, ובהערת שוליים באותיות ערביות קטנטנות יעירו המחברים כי במעשה ההריגה של הילדים אנו בעצם מועילים ומונעים מהם להיות רשעים לכשיגדלו. האם ייתכן שהראיון עם אותו חכם דת אף יימסר לו לקריאה מוקדמת להנהון של הסכמה בטרם פרסום הדברים?
***
אין פלורליזם חד-צדדי: אם מתנהגים כפלורליסטים קנאים, יש לנהוג באותה אמת מידה בכל הכיוונים ולכל הצדדים. אם לא יוגבלו השיח וההידברות בכלל התלמודי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – נמצא את עצמנו בעולם המטשטש את המחלוקות הבסיסיות ביותר בין בני האדם, ונישטף כולנו בפלורליזם העולה על גדותיו ואינו מאפשר אחיזה איתנה בעמדות המוסריות היסודיות של חיינו.
כך הפלורליזם מכשיל את עצמו: אנשי דת גזענים ומסיתים, שאינם מקבלים אף לא אחת מהנחות הפלורליזם וההומניזם, נעזרים דווקא בערכים אלה כדי להצטייר כשיות תמימות. ואנשי ה"שיח בכל מחיר" מזכירים את הכבש הבודד, היחיד ששרד לאחר שחבורת זאבים טרפה את חבריו, והתעקש על זכותו להיטרף גם הוא, וזאת – כדי לשנות את הזאב מבפנים…
הרב ליאור בבית המדרש (תגובה לגדי גבריהו)
משה מאיר
השאלה האם לדבר עם הרב ליאור ומהם כללי המשחק של השיחה, היא שאלה חשובה וראויה. ההכרעה שלי לדבר איתו התקבלה לאחר שיקול דעת ובחינת הצדדים השונים. אין לי ביקורת על שגדי גבריהו חלוק על בחירתי; זו דרכה של תורה – המחלוקת. יש לי ביקורת על אופן הצגת ההכרעה וביצועה, שלדעתי הנו מוטה ולא הגון.
הטענה כי נמנענו מלשאול שאלות קשות איננה נכונה. השיחה הייתה נוקבת – באנו לשאול האם עוד אחים אנחנו. שאלנו שאלות חדות בשלושה תחומים: היחס למדינה ולמוסדותיה, היחס לחילונים והיחס לערבים. תשובותיו של הרב ליאור לא התקבלו כמות שהן, אלא תוך כדי העלאת קושיות, כדרכו של בית המדרש וכדרך מלחמתה של תורה.
כפי שמובהר במאמר המופיע לעיל – אינני פלורליסט. הפלורליסט מוותר על מושג האמת; לעומתו, איש בית המדרש נאבק על האמת מתוך הכרה שבבית המדרש יושבים אנשים הנושאים בתודעתם אמת אחרת. השאלה ששאלתי את עצמי היא האם הרב ליאור ואנחנו יושבים באותו בית מדרש ובו חלוקים מחלוקת חריפה, או שמא התפצלנו לשני בתי מדרש. תשובתי היא חדה כתער: אנחנו באותו בית מדרש על אף שהמחלוקת קשה והיא כוללת מחלוקת על ערכי היסוד של היהדות.
לאחר אותה פגישה הזמנתי את הרב ליאור לפגישה נוספת, הפעם בבית מדרש שאותו אני מנחה, ובו לומדים אנשים שרובם ככולם חילונים, בעלי מחשבה עמוקה ועמדות משמעותיות בתחומים שונים בחברה הישראלית. בעיניי, החשיבות הגדולה של הצעד הזה היא שבמפגש עם בית המדרש שלנו, כמו גם במפגשנו הראשון בקריית ארבע, נתקל הרב ליאור במחלוקת, שכן דומני כי בבית המדרש שלו הוא נפגש כמעט אך ורק עם מקבלי דברו בלא ביקורת. לדעתי רק מלחמתה של תורה, המתעמתת סביב ערכים ופרשנויות שונות לתורה, יש בכוחה לחולל שינוי ולרכך עמדות. מאסרים וחקירות יובילו בדיוק לתוצאה ההפוכה.
ההשוואה שעושה גבריהו עם "הצד השני" (קרי – הערבי) לוקה בשתיים: ראשית, בניגוד לטענתו כי "…לא ישאלו אותו ולו שאלה אחת על העובדה שהאיש שבח ופאר רצח של יהודים…" – בשיחה שאלנו גם שאלנו על יחסו של הרב ליאור לברוך גולדשטיין, ובשתי הפגישות הצפנו את המחלוקת העמוקה בנושא; שנית – ובעיניי זו החמורה יותר – גדי גבריהו לא מכיר בהבדל שבין שני הצדדים. לדעתי, וברור לי שאפשר לחלוק עליי בכך, האינטרס שלא תיעשה תורתנו כשתי תורות, שלא יתפצל העם לשני עמים, שלא תפרוץ בינינו מלחמת אחים – שונה בתכלית השינוי מהאינטרס לנהל דיאלוג עם "הצד השני". כאן מדובר באחינו, בשר מבשרנו, המצויים על סף היפרדות מהעם היושב בציון. יש לנו מסורת "מפוארת" של היפרדויות: מממלכות ישראל ויהודה, דרך יהודים שהאמינו בישו, ועד הכתות האחרות לאורך ההיסטוריה היהודית. יש לנו מסורת מפוארת – בלי מירכאות – של עמידה על סף היפרדות אחרי מלחמת אחים בין בית שמאי לבית הלל (כך על פי הירושלמי), ומציאת הדרך להישאר עם אחד למרות הקושי. אני בוחר בדרך הזאת; גבריהו מוביל אל ההיפרדות. השאלה כאן איננה גבולות הפלורליזם, אלא כיצד נישאר עם אחד.
מתוך היעדר הדיאלוג גבריהו מקצין את עמדותיו – הקשות – של הרב ליאור אל מעבר למידה שעלתה במפגשנו. במפגש הרב לא הצדיק או שיבח את הרצח שביצע ברוך גולדשטיין, אלא הצביע על היבטים שונים (כגון היחס לאלמנתו) שלוקים על פי דעתו. במפגש הוא לא הצדיק רצח ילדים לשם רצח, אלא טען שבהינתן בית ובו מחבל – יש להעדיף פגיעה בבית, על החפים מפשע שבו, על פני סיכון חיילים בחדירה אליו. בין שאלה הן עמדותיו ובין שבהזדמנויות אחרות הוא הביע עמדות קשות יותר, לטענתי – בבית המדרש שבו הוא מתעמת עם החולקים עליו, עמדותיו מקבלות פנים רכות יותר, שגם עליהן חלקנו בחריפות.
מאוד קל להחרים ולהימנע משיחה, ומאוד קשה לדבר. אבל חכמים עמדו על אשר פרויד העלה שנים רבות אחריהם – הדיבור מרפא.
ישפטו נא הקוראים בין שתי הדרכים – החרם או המחלוקת הבית-מדרשית.
