מתוך ראיית האנינות כפרק זמן לימינלי בין החיים למוות, סבורה ר' מימי פייגלסון שהלוויה היא הפרק האחרון ב'חייו הסוציולוגיים' של האדם, ולפיכך היא 'רכושו' של המת. לא ייתכן אפוא שכל הלוויות נראות זהות, בלי ביטוי לאישיותו הייחודית של הנקבר. מוטל עלינו לתבוע את לוויותינו
את מי קוברים או את מה קוברים?
רוחמה עברה לעולם שכולו טוב (זו הדרך שלי לומר 'מתה'), אחרי שהייתה מחוברת למכונת הנשמה שלושה ימים. היא הייתה בת 19 חודש. היא שינתה את חיי, ואני מתפללת שתשנה גם את חייכם.
את לווייתה ניהלו ארבעה רבנים, בעלי ניסיון חיים מגוון והתנסויות שונות ברבנות, וכן בעלי עולם אמונות ודעות שנפרש לרוחב הספקטרום ההלכתי. ארבעה רבנים לבושים בשחור, עומדים בשורה, כשחקני כדורגל המגנים על שערם. הראשון צעד קדימה, צעד אחד, ופתח: "זו טרגדיה". ואני חושבת לעצמי: האם זה רב קהילה? האם כך מסכמים חייה של פעוטה, כ'טרגדיה'?! השני צעד קדימה, צעד אחד, ואמר: "כשאין לנו מה לומר, אנו פונים לתהילים". ואני חושבת: וכשיש לנו מה לומר איננו פונים לתהילים? ממתי הפך ספר תהילים להיות חבל הצלה לרבנים שאינם יודעים מה לומר? השלישי התנגן במזמור כג, שמא שכחנו שהקדוש ברוך הוא הוא רוענו הנאמן. הרביעי תבע את שתיקתו של אהרון לאחר מות בניו, נדב ואביהו, בהקריבם אש זרה. ואני אומרת לעצמי: שתיקה… אינטואיציה טובה, אך מראה המקום… כושל, כאשר מדובר בפעוטה. ילדה שטבעה בבריכה אינה שקולה לשני גברים בוגרים שבחרו לפרוץ פנימה אל הקודש.
ואז, הוריה של רוחמה, לבושים בלבן, צועדים צעד אחד קדימה, מן העבר השני אל גופת בתם. אביה מדבר על "דרכה ביהדות", כפי שכינה זאת. הוא תיאר כיצד ענתה 'אמן' אחרי הקידוש וברכת המוציא בסעודת השבת. אני בוכה ואומרת, לעצמי בלבד: רבנים, הקשיבו! אביה הוא זה אשר סוף סוף הביא אותה ללוויה שלה עצמה. הייתה לה דרך בעבודת ה'. היא חיה חיים מלאים עם כל נשימה שנשמה לאורך כי חייה. אנחנו, המבוגרים, איננו יכולים בהכרח לומר זאת על חיינו! וכאשר נאמר 'אמן' בסעודת השבת הקרובה, הרי שה'אמן' של רוחמה יהדהד גם בשולחננו!
לאחריו, אמה פתחה ואמרה: "אני רוצה שתדעו שלבת שלי הייתה נשמה טהורה". ובתוכי אני צועקת: רבנים, הקשיבו, לילדה הזאת לא היה רק גוף אלא גם נשמה! האם ממשיכה: "ואני עומדת בפניך אלוהים, ואני משתחווה לפניך ומודה לך על שהפקדת בידיי נשמה טהורה כזאת". ואז היא עושה דבר שטרם ראיתי – היא ממש משתחווה לפני הבורא! וממשיכה: "ואני מבקשת ממך אושר וכוח, כי אני אמא טובה, וילדיי (לרוחמה אח ואחות מתחת גיל עשר, שהיו נוכחים בלוויה) זקוקים לאמא טובה. אני מבקשת ממך שתיתן לי כוח ושמחה".
באותם רגעים, איני יודעת מה לעשות עם עצמי. אני רוצה לזעוק לרבנים: רבנים, ראיתם איך צריך לקבור תינוקת? אביה הביא אותה ללוויה שלה, ואמה הביאה את הקב"ה! אנשי הדת הביאו איתם את הנוסח הקבוע ללוויה. הם הביאו 'טרגדיה' ומזמור תהילים מקובע ללוויות. אביה הביא אותה, אמה הביאה את אלוהים.
בטרם חלף רגע נוסף הם מורידים את רוחמה לקבר, ואני… איני יודעת היכן לקבור את עצמי… אני שואלת אתכם: האם אפשר להטמין פעוטה בת 19 חודש כמו שקוברים אישה בת שמונים? האם אפשר לקבור ניצול שואה כמו שקוברים אדם שהוא דור שביעי בעמק יזרעאל? היא הרי תינוקת, שירו לה שיר ערש… השכיבו אותה כפי שהושכבה בחייה במיטתה בסוף יום ארוך…
האם אפשר להטמין פעוטה בת 19 חודש כמו שקוברים אישה בת שמונים? האם אפשר לקבור ניצול שואה כמו שקוברים אדם שהוא דור שביעי בעמק יזרעאל? היא הרי תינוקת, שירו לה שיר ערש… השכיבו אותה כפי שהושכבה בחייה במיטתה בסוף יום ארוך
כשחבריי מרים ונחמן קברו את ילדם, יהודה אלי, בירושלים לפני כחמש עשרה שנה, נחמן נכנס לקבר והשכיב בו את בנו, באותה דרך שהיה משכיב אותו במיטתו אילו נרדם באוטו בדרך הביתה. כך קוברים ילד!
השאלה העומדת לפנינו היא השאלה: האם אנחנו מדברים על 'את מי קוברים' או על 'את מה קוברים'?
ההלכה מקנה לנו קווי מתאר לקבורת גופה. ייתכן שזו קבורה הלכתית, אך אין זו לוויה נאותה ומספקת כאשר אנחנו קוברים את מתינו במאה ה־21! אמת, גופה אחת נטמנת, אך אנשים שונים נקברים. אפילו לאחאים אין את אותם ההורים, אף אם אותם שני הורים ילדו את כולם. אישה אחת יכולה להיות אישה יחידה במינה בזכות עצמה, אחות, אם, בת, רעיה, דודה, סבתא, חברה. גופה אחת ושמונה נשים שונות.
אני חוזרת לשאול: האם הפרקסיס ההלכתי דן בשאלה 'את מי קוברים' או 'את מה קוברים'? נכון יהא לומר שהשולחן ערוך, בסימן שכותרתו "חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין" (יורה דעה, סימן שדמ), עוסק בדיוק בכך, והסימן אף חוזר מספר פעמים על המילה 'ראוי'. אך השאלה שאני מבקשת לשאול מרחיבה אף את שאלת ה'ראוי' לשאלה של בעלות וקניין. אני מקשה: 'ראוי' למי? – ראוי לקהילה? ראוי לרבנים? ראוי למשפחה? ראוי למת או למתה עצמם? למי שייך ההספד? למי שייכת תקופת האנינות?
בעלות וקניין של תקופת האנינות
במאמר זה אני מבקשת לאמץ את הבחנתו של הפרופסור הבריטי למדעי המוות, טוני וולטר, בדבר 'מוות ביולוגי' לצד 'מוות סוציולוגי',[1] על מנת להבין את תקופת האנינות החז"לית. ברצוני להציע קריאה טקסטואלית המעצבת תבנית פירוש חלופית לשיח ההלכתי בתפיסת האנינות. שאלת המוות מקיפה כל כך עד שהיא דורשת מאיתנו לשאוב גם מתחומי מחקר שונים: האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, חקר התלמוד והפילוסופיה, לצד תחומים רבים נוספים.[2] עם זאת, עיקר ההתמקדות והעיון שלי הם בהצלבה של שתי סוגיות תלמודיות – סוגיית האנינות במסכת ברכות (יז ע"ב – יט ע"א) וסוגיית 'יאוש שלא מדעת' ומחלוקתם הידועה של אביי ורבא במסכת בבא מציעא (כא ע"ב – כד ע"א) – כאספקלריה לבחינת זמן לימינלי, מקום לימינלי ושמא אף זהות לימינלית במהלך האנינות.[3]
התלמוד במסכת סנהדרין (מו ע"ב – מז ע"א) מכריע כי ההספד הוא "יקרא דשכבי" ואינו "יקרא דחיי", משמע ההספד הוא 'רכושו' של המת ואינו 'רכושם' של החיים. במקביל להכרעה זו, ברצוני להציע שאת מכלול הזמן ממותו הביולוגי של האדם ועד לקבורתו יש לראות כהמשך המסגרת הרחבה של 'חייו הסוציולוגיים' של האדם. ברוח השיח התלמודי, אבקש לרקום את ה'חיים הסוציולוגיים' תחת הרובריקה של 'עסקי ממון' בכלל, וענייני 'קניין' בפרט. כמסקנת הגמרא לשיטת אביי ש"יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש", אבקש לטעון שאף האדם עצמו מוכרח לייאש בעצמו את בעלותו על חייו, ולכן נצטרך להידרש לשאלת הסטטוס הקנייני של זמן האנינות, הזמן שבין שני סוגי המוות כפי שמתארם וולטר. לצד "מלוא כל הארץ כבודו", ודווקא מתוך ההכרח האקזיסטנציאלי להתעלות מעל אמת זו ולתבוע חוויה אנושית של קניין ובעלות, הרי ששאלת חיי הפרט היא אבן השתייה להתנהלותנו בעולם ולאחריותנו לעשייה האנושית. משום כך אבקש לטעון שניתוח מקביל של פרק האנינות ושל סוגיית 'יאוש שלא מדעת', כשני עניינים העוסקים בזמן לימינלי במהותם, יוביל אותנו בהכרח להבנה שפרק החיים המוגדר על ידי חז"ל כ'אנינות' הוא למעשה 'רכושו וקניינו' של המת.[4]
מה המשמעות לכך שאוננים נקראים "חיי" או "יורשין" אך לא "אבלים" עד לסתימת הגולל? האם יש בכך לרמוז שגם 'מת' וגם 'חי' הם סטטוסים חברתיים אשר אינם חופפים בהכרח את הסטטוס הביולוגי של 'חי' או 'מת'? אחד מן המרכיבים המרכזיים בהגדרת האנינות הוא פטור ממצוות, כפי שמובא במשנה (לפי חלק מהנוסחים): "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה".[5] ברצוני לטעון שבמצב של פטור ממצוות, ה'חיים' משמשים כבבואה של ה'מתים'. האם האונן הוא אכן בחינת "חי לכל דבר", או שמא העובדה שהוא פטור ממצוות פוגמת בעצם הגדרתו כ'חי'? וכך גם להפך: עד לכיסוי הגופה בעת סתימת הגולל, ה'מתים ביולוגית' עדיין נוכחים ובעלי סטטוס חברתי משמעותי. ניתן לשאול: הגוסס נתפס כ"חי לכל דבר",[6] אך האם ה'מת' בתקופת האנינות הוא בחינת "מת לכל דבר" או שהסטטוס הזה יהא תקף רק עם סתימת הגולל? האם היכולת שלו לתבוע מהחברה דרישות בתחום העשייה ההלכתית תדרוש מאיתנו לראותו אחרת מן ההבנה הבסיסית של היותו מת? כיצד חיינו ומותנו ייראו, אם נראה את הלוויה כרכושם של המתים, ולא כרכוש האבלים, הקהילה או מוסדות הדת?
ריטואל דתי כדרמה מקודשת
מדעי החברה מעניקים לנו אפשרות להתבונן על תחום הריטואל והעשייה הדתית כדרמה מקודשת (Sacred Drama). ומכאן, בהביננו את לווייתנו כדרמה מקודשת,[7] מונחות לפנינו מספר שאלות שיש לענות עליהן: מי כותב את התסריט של הדרמה? מיהו בעל התסריט?
להבנתי, לכולנו יש תפקיד בדרמה הזו. במערכה הראשונה, המת הוא השחקן הראשי. שחקני המשנה הם בני המשפחה המוגדרים בהלכה כחייבים בקבורת המת, וכמותם גם יתר הנוכחים בבואם ללוויה כמלווי המת. עם סתימת הגולל נפתחת המערכה השנייה. האנינות הסתיימה, האבלות החלה, והאבלים הם עתה השחקנים הראשיים. המת הופך להיות שחקן משנֵה, וכל המלווים, עדיין כשחקני משנה, מחליפים תחפושות והופכים ממלווים למנחמים. והאמת היא שכל הנוכחים כאחד שותפים גם לתפקיד 'שחקן מחליף' למת עצמו. לרוב נמצא רגע בזמן השתתפותנו בלוויה שבו הלוויה שלנו תבזיק לנגד עינינו… לרגע 'נשמע' את ההספדים שלנו, 'נראה' את המשפחה שלנו בוכה עלינו.
אני חוזרת לשאלותיי הקודמות: מיהו כותב התסריט? מיהו המפיק? מיהו הבמאי? מי מלהק את המחזה? למי הלוויה שלנו שייכת? למת? למשפחה? לחברים הקרובים? לקהילה? למוסדות הדת?
אני מבקשת מכם לתבוע את הטוטליות של חייכם ואת כל השייך לכם עד לרגע האחרון. אני מבקשת מכם לתבוע את לווייתכם. להיות התסריטאים של דרמת חייכם ושל קבורתכם. אני מציעה לכם לפסק את המשפט האחרון באוטוביוגרפיה שרק אתם יכולתם לכתוב, עם כל נשימה ונשימה. האם יהיה שם פסיק, סימן קריאה, סימן שאלה? ואם אתם סופרי סת"ם, שמא תרצו סימן של סוף פסוק?
אני מבקשת מכם לתבוע את לווייתכם. להיות התסריטאים של דרמת חייכם ושל קבורתכם
מיהם האבלים במאה ה־21
שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא המסגרת המשפחתית במאה ה־21, והשאלה הרגישה של זהות האבלים. אינני באה לסתור את קביעת ההלכה לגבי שבעת האבלים מדרגה ראשונה (הורים, אחאים, ילדים ובני זוג), אלא להרחיב את המעגל. בחברה שבה אחוז הילדים ואף הבוגרים שלהם יותר משני הורים הולך וגדל; בזמן שבמדינות מערביות רב מספרם של 'משפחות מורכבות' (blended families) – אנחנו מוכרחים להידרש לשאלה זו. בלשונו של וולטר, רובנו "נוודים של המאה ה־21", וזאת למרות שאיננו נודדים בחולות עם אוהלינו. איננו חיים במסגרת שבטית או משפחתית של שלושה דורות תחת קורת גג אחת; חיי היומיום שלנו אינם מתעצבים בקרבת אותם 'שבעת אבלים'. ובלשונו של ר' חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש (על שמות לב, כז):
אכן יכוון לומר שיש כמה אחים שדעתם מרוחקת זה מזה ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקירוב מוליד, ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש מהקרובים בבחינת מוליד…
אנחנו מוכרחים לתת ביטוי ומסגרת הלכתית לאבלים 'בחינת שורש נשמה' לצד האבלים ה'ביולוגיים' המקובלים עד היום.
עיצוב לוויה
אם אתם שואלים אותי – אכן כתבתי את לווייתי ואת מצבתי, בחינת 'נאה דורשת ונאה מקיימת'.
איני רוצה הספדים… אם עד לאותו רגע לא שיתפתם אותי ברגשותיכם כלפיי, אין זה הזמן לעשות זאת. ואם לא היטבתם איתי בחיי, תיטיבו עמי במותי בכך שלא תפקדוני עת אני נמסרת לידי אמא אדמה. ישנה רשימת ניגונים שאני מבקשת שישירו. ישנה בקשה שאנשים יבואו לבושים בלבן כמנהג קדמונינו (כן, כולם מחופשים כ'שחקנים מחליפים' למתים העטופים בתכריך לבן. כיצד הוריה של רוחמה ידעו זאת?) או בבגדי שבת. וכן, במקום עצבות, אני מבקשת ללוות אותי עם התכוונות של שמחת מצווה, ושל לוויית אורחת אשר צועדת מביתכם אל עבר ביתה האחד ומיוחד. ולבסוף, אני מבקשת שנשים תוכלנה גם כן לשאת את מיטתי.
לוויותיהם של רוחמה ויהודה אלי, ואף תסריט לווייתי (שיושב בברכת אריכות ימים בבריאות טובה בידי מספר אנשים) הם רק דוגמאות. השאלה העיקרית והעקרונית היא: האם תתבעו בעלות על הלוויה שלכם?
מיהם האבלים העיקריים שלכם? למי אתם שייכים? מי היא משפחתכם 'בחינת מוליד' ומי היא 'בחינת שורש נשמה'? כיצד הלוויה שלכם יכולה לשקף את חייכם ולהיות אשרור לחייכם? האם תיקחו אחריות על כך שאתם עצמכם תגיעי ללוויה שלכם עצמכם? האם תאפשרו לאהוביכם ולאוהביכם לקבור אתכם מתוך יישוב הדעת שכך הייתם רוצים להיקבר, שזהו האופן שבו אפשר להעניק לכם את הכבוד הראוי לכם בקץ ימיכם, מבלי להותיר את הקוברים עם ספקות לשאר ימיהם?
אני יודעת שיש משהו מבעית, מעורר חרדה ומפחיד בעיצוב הלוויה שלנו. אך אני מזמינה אתכם לחרוג מעבר לפחד וליראה, ולתבוע את אשר שלכם הוא. אני מזמינה אתכם לתבוע את המקודש שבחייכם! אל תתנו ל'נורא' במשמעות 'מפחיד' לגזול מכם את ה'נורא' במשמעות 'המקודש והנשגב'![8]
אני יודעת שיש משהו מבעית, מעורר חרדה ומפחיד בעיצוב הלוויה שלנו. אך אני מזמינה אתכם לחרוג מעבר לפחד וליראה, ולתבוע את אשר שלכם הוא. אני מזמינה אתכם לתבוע את המקודש שבחייכם! אל תתנו ל'נורא' במשמעות 'מפחיד' לגזול מכם את ה'נורא' במשמעות 'המקודש והנשגב'!
אם יש לכם פורטפוליו פיננסי, מן הדין שיהיה לכם גם 'פורטפוליו רוחני'. עצבו את הלוויה שלכם בדמותכם ובצלמכם. פעם בשנה, לצד הבדיקה הרפואית השנתית, ערכו 'בדיקה רוחנית' שנתית. שמא באלול או במהלך תשרי, שלפו את הכתוב, קראו וראו – האם זה עדיין האופן שבו אתם מבקשים להיקבר? האם השחקנים המיועדים עדיין מסוגלים למלא את תפקידם? אם כן, קפלו והחזירו את קווי המתאר שלכם חזרה למגירה. ואם לא, יש לכם הזדמנות לעדכן את כתב היד שלכם.
ההשלכות של דיון זה עשויות לתבוע הרחבה של תחום הריטואל היהודי, שבו ליחיד ניתן מצע לתכנון לווייתו בחינת 'זכות מוות' (deathright) ו'גמילות חסד של אמת' של המתים עצמם ביחס לחיים אחריהם.
ואם אתם יודעים כיצד אתם מבקשים להיקבר, אני מאמינה שאתם אכן גם יודעים כיצד אתם רוצים לחיות!
לחיים!
* מאמר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שנכתבה בהדרכתה הנאמנה ומסורה של רחל אדלר, בחזקת "אלה דברים שאין להם שיעור": On the Cusp of Life: from Scared to Sacred – Reclaiming the Jewish Funeral, HUC-JIR, 2015. תודתי ל־JDOV.ORG שהעניקו במה ציבורית להגיגי: http://jdov.org/talk/scared-sacred-cusp-life/?bio=1#title. ואחרונים חביבים, תודתי לתלמידַי אשר הובילו אותי להתאהב בסוגיית 'יאוש שלא מדעת' ובהם כאחד, בכל פעם מחדש.
[1] Tony Walter, The Revival of Death, London and New York 1994, pp. 50-51.
[2] מתחום האנתרופולוגיה מדובר במחקריהם של רובין, ואן גנפ, טרנר; מתחום הפסיכולוגיה – פרויד, קובלר רוס; מתחום ההיסטוריה – בר־לבב, גליק, אריס; מתחום חקר התלמוד – וייס, פרידמן, כהן, קרמר; ומתחום הפילוסופיה – בקר. הפניות מפורטות לספרים ולמאמרים מופיעות בדוקטורט המצוין לעיל.
[3] בעולם הסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הריטואל, מאפיין ואן גנפ טקסי מעבר כבעלי שלושה מרכיבים: הפרדה, מעבר, הטמעה (separation, transition, incorporation). שלב הביניים, המעבר, נחשב כפרק לימינלי, כאשר האדם העובר בתוכו נמצא על סף שני עולמות – העולם שממנו בא והעולם שאליו הוא פונה. שלב ביניים זה הוא נטול האלמנטים שהגדירו אותו עד עתה – חלקם או כולם – או שיגדירו אותו בעתיד. בשתי הסוגיות הללו ניתן לראות שקיים פרק לימינלי. בסוגיית האנינות, הן ביחס למת עצמו והן ביחס לחיים יש מצבי ביניים מאובחנים: ביחס למת, הגופה נראית לעין בתבניתה האנושית אך נטולת חיים; וביחס לחיים, האנינות היא שלב ביניים בין חיים רגילים לאבלות. בסוגיית 'יאוש שלא מדעת' שאלת הבעלות עוסקת גם כן בשלב הסיפי, שלב הביניים: למי שייך החפץ מרגע שהוא נפל מידי בעליו ועד הרגע שמוצא מרים אותו ותובע אותו? דוגמה אחרת בתחום ההלכה הוא הסטטוס של 'בין השמשות' שיש לו נפקא מינה, לדוגמה, לעניין ברית מילה בשבת כאשר תינוק נולד בין השמשות של ערב שבת.
[4] דיון זה נפרש בהרחבה בדוקטורט שכתבתי, ראו לעיל.
[5] משנה ברכות ג, א, לפי נוסח דפוסי הבבלי יז ע"ב, וכתב יד פריז, Bibliotheque Nationale – Heb 671. כך מופיע גם במסכת שמחות י, א, וראו גם בבלי מועד קטן כג ע"ב.
[6] מסכת שמחות א, א.
[7] כדוגמה לעיצוב התיאטרלי של הלוויה ראו משנה כתובות ד, ד: "רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת".
[8] למתן וחווה, "נורא תהילות".
*הרד"ר מימי (מרים שרה) פייגלסון, הרב האורתודוכסית הראשונה. משמשת זו השנה ה־17 כמשפיעה רוחנית בבתי מדרש לרבנים וכמרצה בכירה לתלמוד וחסידות. מרצה בין־לאומית לחסידות ורוחניות
