על "שיח שלום" חדש / אבינועם רוזנק אליק אייזקס שרון לשם זינגר

 

not memberg

 

 

 

 

 

על "שיח שלום" חדש

שרון לשם זינגר, אליק אייזקס, אבינועם רוזנק

 

 

הכותבים הם מקימי פרוייקט "שיח שלום".

 

שרון לשם זינגר היא חברת קיבוץ אורים, מנהלת בית ספר להנחיית קבוצות בעמותת "קולות בנגב" במכללת ספיר, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.

 

ד"ר אליק אייזיקס הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ובמרכז מלטון שבאוניברסיטה העברית.

 

ד"ר אבינועם רוזנק הוא ראש החוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון ון-ליר בירושלים.

 

 

חזון השלום של התרבות המערבית הוא חילוני, רציונלי ומבוסס על פשרות הדדיות. אך הניסיון מראה כי החלת החזון הזה על חברות דתיות נידון לכישלון. במקומו מציעה היהדות הבנה אחרת של השלום, המבוססת דווקא על עקרונות דתיים ומטפיזיים.

אלו הנחות היסוד שעליהם מבוסס פרויקט "שיח שלום", המפגיש קבוצות של אנשי רוח והנהגה ציבורית מימין ומשמאל

 

 

השלום החילוני

מהו המצע המשותף לכל הניסיונות לפתור סכסוכים בעולם המערבי? כיצד מתפקדות המילים "שלום" ו"מחלוקת" בתרבות המצויה? אילו חלופות יכולות להעשיר את "ארגז הכלים" של אלו המבקשים שלום בעולם? היש תרומה יהודית ייחודית לשיח השלום והמחלוקת?

כאשר מתבוננים בשיח הרווח על אודות השלום ומתחקים אחר מקורותיו, מגיעים מיד אל חיבורו המכונן של עמנואל קאנט "השלום הנצחי".[1] קאנט מתאר את העקרונות הרציונליים, המשפטיים והמוסריים שיש להרכיב מהם את השלום המיוחל – שלום חילוני, שהוא הבסיס לזיקה הראויה בין אדם לחברו ובין מדינה אחת לחברתה. הדת, לאור חזון זה, היא הבעיה. היא נתפסת כגורם מפלג, מחוללת מחלוקת ומעצימה עימותים, ולדברי קאנט – בתור כזאת היא מעוררת את "הדחף לשנאה הדדית […] [ומשמשת] אמתלה למלחמות". החילון של העולם או של "שיקולי הדעת" הוא אפוא מפתח לשלום. שלושה עקרונות יסוד מכוננים את הדרך ליישוב סכסוכים, לטיפול במחלוקת ולהשגת השלום לאור גישה זו: א. רעיון "הפשרה" (שהרי לא ניתן להגיע לשלום בלא פשרה); ב. חיוניות השלום (שהרי המלחמה מאיימת בחידלון); ג. שיקול דעת רציונלי המתחשב בהייררכיות ובאינטרסים.

הכול מאוד פשוט, לכאורה, אולם ההתנהלות האנושית מעידה כי ההצלחה היא מאוד מוגבלת. יתרה מזאת; עקרונות אלה הופכים למוגבלים עוד יותר כל אימת שמנסים להחיל אותם על ציבורים דתיים בעלי אתוס לא חילוני. הנחות היסוד שתוארו לעיל – שמבטאות נאורות בהקשרו של קאנט – נתפסות בעיני צבורים שונים כהנחות יסוד רדודות, שגילומן הלכה למעשה נתפס כבגידה (ב"רעיון", ב"אמונה", ב"דרך", ב"מולדת", ב"בית" ועוד). יתר על כן, משום מה, אותם כוחות תרבותיים המתנגדים לשיח זה מוצאים עצמם לא אחת הופכים ל"קורבנות השלום", בעוד "אנשי השלום" הופכים למקרבנים (את "קורבנות השלום" יש להקריב, כך מקובל, כדי להשיג את "השלום המיוחל" ולהפסיק את "הסכסוך הבלתי נסבל" – לטובת "כולם").

במילים אחרות, ההתנהלות המקובלת ליישוב סכסוכים, שיסודותיה כאמור חילוניים אך קהילה רחבה מהנמענים שלה שייכת לעולם הדתי – מחוללת שיח של חירשים. הנה כי כן, מושג השלום "נשבה" ומותג לקבוצה ספציפית, מוגדרת, חילונית ומערבית, וכל מי שקורא עליו תיגר נתפס כ"אחר" שיש להישמר מעמדותיו. הליברליזם הדמוקרטי נדרש להתגונן מפניו של אותו "אחר" (שהנו דתי ושייתפס גם כפונדמנטליסט), שתרומתו לחזון השלום העולמי האחוז בתפיסת העולם של קאנט היא שולית אם לא שלילית.

האם תמונה זו היא הכרחית?

"שיח שלום" חדש

בשורות הבאות אנו מבקשים לייחד את דברינו לפרויקט "שיח שלום", המפגיש קבוצות של אנשי רוח מהחברה הישראלית על שלל גוניה, ומבקש לכונן סוג אחר של שלום (להרחבה על הפרויקט ראו במסגרת). "שיח שלום" מבקש להצביע על אלטרנטיבה תרבותית הסמויה מעיני רבים, אך מהווה נכס צאן ברזל אצל אחרים. אלטרנטיבה זו טמונה בשיח היהודי מאות רבות של שנים, אולם היא נסתרת ואינה שותפה בשיח הציבורי. "שיח שלום" מבקש להציע בפני בני-פלוגתא באשר הם אפשרות חדשה-ישנה לשלום (בהקשר הישראלי-פלסטיני ובהקשרים כלליים יותר), שטמון בה יותר מההישג המעשי גרידא של "יישוב סכסוכים", שעשוי להיתפס כצר, פוליטי וטכני.

בתור צעד ראשון, הבה ננסה להניח את ההנחות ההפוכות מאלו הרווחות בעולם המערבי בכל הנוגע לשלום: מלחמה, נבקש לטעון, אינה סותרת בהכרח את השלום, והמחלוקת היא אף נשמת אפו. עוד נעז ונאמר שלא זו בלבד שהחילון אינו תנאי הכרחי לשלום, אלא ההפך הוא הנכון: לא ניתן להגיע לשלום אלא על ידי ההנחה בדבר קיומה של מטפיזיקה (רוחנית; אלוהית – כל אחד יכול להתייחס אליה באופן אחר ובלא קשר לדת מסוימת או למערכת הלכתית כזו או אחרת). טיעונים אלה נשמעים אולי מופרכים ומסוכנים בהקשר הקאנטיאני, אולם הם מופיעים בפשטות בטקסטים פילוסופיים ותאולוגיים שיסודם במקרא ובדברי הנביאים, והמשכם בדברי חז"ל ובחוכמת הפילוסופיה והקבלה בימי הביניים, ובהגות החדשה היהודית והכללית המודרנית והפוסט-מודרנית.

ההתוודעות הטקסטואלית אל אפשרויות רוחניות חדשות כגון אלה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, אולם לאו דווקא יעילה מבחינה מעשית. במילים אחרות: לימוד של מקורות אלה אינו בהכרח מביא למעשה. ב"שיח שלום" מצאנו שהפיכת הרעיונות האלה לבני קיימא דורשת יצירה של מבנה משולש שקודקודיו אחוזים זה בזה: בראש ובראשונה תובנות, מעשים ופיתוח מודלים חדשים המגיעים משדה הנחיית הקבוצות; לצדם, שדה השיח הפוסט-קולוניאלי (קרי, ההתנגדות להסדרים ולתפיסות של שלום מהתרבות המערבית בלבד הנכפות [מאז ראשית המנדט הבריטי ועד לנאומו האחרון של אובמה] על אזור שבו הפוליטיקה התרבותית יונקת מיסודות אחרים, למשל דתיים); והקודקוד השלישי: שיח יהודי ששורשיו בעולם הקבלה והחסידות ובתורת "אחדות ההפכים". על פי ניסיוננו, תרכובת משולשת זו, שיש בה תובנות רב-תרבותית וקשב עמוק לתובנות העולות מבני השיח ומהזיקות הנוצרות ביניהם ואף בין קהילותיהם, מסוגלת לייצר "שיח שלום"; שיח שיש בו אתגר ופריון לא רק עבור מחלוקות בין-אישיות או פנים-יהודיות, אלא גם בינלאומיות, בין היתר בינינו ובין שכנינו.

שלום של פרדוקסים

במאמר קצר זה לא נוכל להבהיר "איך זה עובד", כיוון שהמהות קשורה לעצְמוּת של המפגש ולטיבה של הזיקה שיש ליצור בין הניצים; זיקה שלא באה לטשטש את המחלוקת אלא דווקא להעצימה, מתוך אמונה שהעצמתה היא פתח לשלום מסוג אחר, ש"הפשרה" אינה הכרחית למימושו.

ב"שיח שלום" אנו רואים זיקה עמוקה בין חשיבה חדשה על טיבן של "מחלוקת" ו"שלום" ובין הדרך שבה אנשים מבינים את עצמם, את עולמם, את זהותם, את דרכי עמידתם נוכח תרבותם ואת זיקתם והיבדלותם מן "האחר". הדיאלוג הייחודי שפיתחנו עם האנשים שהשתתפו ומשתתפים בקבוצות "שיח שלום", ביקש ליצור מצע משותף שמאפשר את קיומם של הניגודים באשר הם; לקיים את המחלוקת מתוך חתירה לשלום שאין בו פשרות; להתבונן על המפגש הקונפליקטואלי כהזדמנות לבירור אישי מעצים של כל אחד מבני החבורה, ומתוך הכרה בכך שה"שלום" אינו נכס הנתון בצדו האחד של המתרס.

על פי עקרון "אחדות ההפכים", שהוא אחד משלוש הרגליים של "שיח שלום", דיאלוג אמת מבוסס על כך שישנם צורך וחובה לחיות עם סתירות ופרדוקסים ולקבלם; ישנה מחויבות לקבל את קיומו החיוני של "האחר" ולהכילו, אולם באופן פרדוקסלי הכלה זו של ה"אחר" נעשית שלא על מנת לקבל את דעתו אלא להפך: להתעקש ולהעמיק את זהותו של כל אדם, ולעתים אף בניגוד ולעומת זהותם של אחרים. הוא שאמרנו: שלום שעומד על זכות העצמת המחלוקת.

שיח כזה, המוכן להכיל פרדוקסים וסתירות, דורש פתיחות שיש בה זיקה לממד מטפיסי, המהווה כור מחצב להכלת הלא-רציונלי לצד הרציונלי. הוא דורש פניוּת לשיח המצוי מעבר לגבולות השיח האוטומטי שבו לרוב מתנהלים החיים של היחיד והחברה. אלו נוצרים באמצעות דינמיקה קבוצתית חדשה, שכאמור אינה מטשטשת גבולות אלא מעמיקה בזהויות ובאמונות המצויות בקבוצה, ובוחנת את מפגשם של אלה עם אלה על רקע לימוד משותף של משנות "שלום" שונות הטמונות במרחבי החברה והתרבות היהודיים.

בפרויקט "שיח שלום" אנו מאמינים שלא ניתן ליצור שלום בלא תמיכה ציבורית רחבה. שלום בין תרבויות דתיות ובין חברות ערכיות הוא לא רק פתרון פוליטי-מדיני אלא גם הלוך נפש הדורש הזדהות והפנמה. הכתבתו על ידי הייררכיה שלטונית תניב הצלחה מוגבלת שימיה קצרי מועד. וכיוון ששיח שלום דורש הכרה מעמיקה של כל אחד מחלקי הדיאלוג והמחלוקת – אי אפשר להגיע לשלום וליישוב מחלוקות בין עמים בלי שהעמים יגיעו לידי הכרה ברב-גוניותו וביכולת הכלתו של האחר המצוי בתוך כל אחד מהעמים בפני עצמו.

***

חזון השלום הזה הוא העומד בבסיס ההיגיון התלמודי הפרדוקסלי והספוג סוד "אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל". וכלשונו של המהר"ל:

ומחלוקת בית שמאי ובית הלל, אף על גב שיצאה בת קול הלכה כבית הלל לא היה הבת קול מבטל המחלוקת מפני ששנואה המחלוקת, כי אהוב ואהוב היה המחלוקת הזה, רק כדי ללמד אותה הלכה שהיו חפצים לדעת ההלכה, ואדרבה בת קול היה אומר 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' והיה שמח ולא היה מבטל המחלוקת (ספר דרך חיים, פרק ה, עמ' רנז-רנח).

ממילא, ההכרעה (הזמנית וההכרחית) כבית הלל, אינה מבטלת את ניצי המחלוקת אלא להפך: היא מחייבת את סיפוק מרחב המחייה שלהם למען כולם.

 

מסגרת

"שיח שלום" הוא פרויקט שהוקם בשנת תש"ע, וזכה עד כה להפגיש כמה קבוצות מובילות של אנשי רוח, תרבות ויצירה, רבנות והנהגה ציבורית מהימין והשמאל. חשיפה של הקבוצה הראשונה שנפגשה תחת ההנחיה של "שיח שלום" קיבלה הד ציבורי בכתבתו של עקיבא אלדר – בן הקבוצה – בכתבתו בעיתון "הארץ": "מתנחלים ופעילי שמאל יושבים יחד ומדברים על זה".[2] בקבוצה זו הגיעו המשתתפים לרמת דיאלוג מסדר חדש על נושאי "מחלוקת" ו"שלום". היו שותפים לה אישים שחלקם ותיקים במפגשי שלום שונים וחלקם הסכימו להיכנס לשיח זה אך ורק בשל החידוש הקונספטואלי הטמון בו.

חברי הקבוצה הראשונה היו (על פי סדר הא"ב): עקיבא אלדר (ממערכת "הארץ" וממחברי "אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967); ד"ר מאיר בוזגלו (ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מנהל המכון לחקר הטיפוח בחינוך ויו"ר ארגון "תיקון"); גב' עדינה בר-שלום (מייסדת ויו"ר המכללה החרדית בירושלים); ד"ר צביה גרינפילד (חברת מרצ שהייתה האישה הדתייה הראשונה שייצגה מפלגת שמאל); הרב רא"ם הכהן (תושב עתניאל וראש ישיבת עתניאל); ד"ר אורית וקנין-יקותיאלי (מרצה ללימודי המזרח התיכון וצפון אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון ופעילה בקידום דו-קיום בנגב); פרופ' יוסי יונה (מלמד פילוסופיה פוליטית, חינוך ולימודי תרבות באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר בכיר במכון ון-ליר); הרב אליעזר מלמד (רב ההתנחלות הר ברכה וראש הישיבה ביישוב); גב' מלכה פיוטרקובסקי (מלמדת תלמוד והלכה, תושבת תקוע וחברת פורום "תקנה"); הרב יגאל קמינצקי (רבה של גוש קטיף וכעת תושב בניצן וראש ישיבתה, ממנהיגי קהילת מפוניעקורי גוש קטיף ודובריה, חבר מרכז מפלגת תקומה); פרופ' תמר רוס (עוסקת בדת ומגדר בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן); פרופ' אמנון רז-קרקוצקין (ראש המחלקה ללימודים רב-תחומיים ומרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בן–גוריון, מתומכי מפלגת בל"ד) ופרופ' שפרה שגיא (פסיכולוגית וראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן–גוריון, ובעבר ברשימת מרצ לכנסת).

"שיח שלום" מאפשר חלל פנוי לחממה לרעיונות חדשים; הוא מאפשר ליבונם של רעיונות שיש להם רגישות לממד המטה-נרטיבי של משנותיהם של המשתתפים בשיח; הוא מעודד דיונים נועזים ביחס למושגי "המדינה" ו"הלאום". כל אלה כוננו במפגשי הקבוצות אופקים מפתיעים שיש בהם יכולות של גילוי עומק של טיב משנותיהם של המשתתפים בשיח, כמו גם חדשנות ומסורתיות הכרוכים פרדוקסלית זה בזה.