עם יהודי ומדינת ישראל
האג'נדה החינוכית של המכינות הקדם צבאיות המעורבות
יובל כאהן
יובל כאהן
הוא ראש מכינת תל אביב "בני ציון".
החברה היהודית במדינת ישראל איבדה את זהותה בתהליך ארוך ומסובך. תפיסת היהדות אך ורק
כדת, לצד חינוך לנאמנות למדינה האזרחית תוך התעלמות מהלאום היהודי שהקים אותה,
השכיחו יותר ויותר את הזהות הלאומית-יהודית של אזרחי הארץ. המכינות הקדם-צבאיות
המעורבות הוקמו כדי לגבש את הזהות הזו מחדש ולהעמיד דור חדש של מנהיגות לאומית.
היהדות
כלאום וכדת
למרות
כל ההבדלים בין הזרמים השונים שהרכיבו אותה, התנועה הציונית הייתה ועודנה תנועה של
יהודים שראו את הפתרון לבעיית העם היהודי בקיום ריבונות יהודית (בארץ ישראל).
האופציה הציונית עמדה ועומדת עד היום מול אלטרנטיבה אחרת – האמנציפציה. זו לבשה
כמה צורות בתקופות ובסביבות שונות – מהמהפכה הצרפתית, דרך ההשכלה הגרמנית וחלומות
הסוציאליזם הרוסי, ועד הדמוקרטיה האמריקאית, שהיא האופציה האחרונה בזמן והמוצלחת
מכולן. המשותף לכל התפיסות שאינן ציוניות הוא הדגשת היהדות כדת; הזיהוי הלאומי
מוענק למדינת החסות – "גרמני בן דת משה" או "אמריקן
ג'וּ".
רוב
הדתות בעולם אינן לאומיות (אסלאם, נצרות, הינדואיזם), ורבים מהלאומים אינם
מונו-רליגיוזיים (ערבים, סינים, גרמנים וכו'). ביהדות קיימת זיקה ייחודית
דו-כיוונית: אין עוד לאום שמחזיק בדת היהודית, ומצד שני, אין עוד דת שמתקיימת
בלאום היהודי. הזיקה הדו-כיוונית הייחודית הזו יוצרת לא מעט בלבול, עד כדי יצירת
זהות בין הלאום היהודי לדת היהודית.
אכן, תפיסת היהדות כדת וערעור על מהותה כלאום הייתה
ועודנה אחד משורשי המחלוקת בין הציונים ואלו שאינם ציוניים, משמאל ומימין; אצל
החרדים שאינם ציוניים מודגשת היהדות כדת, ולכן בעיניהם מי שלא שומר על הדת וחוקיה
אינו ראוי להיקרא יהודי ומדינה שאינה שומרת על חוקי הדת ודאי שאינה יהודית. בשנים
האחרונות מתחזק והולך הערעור על היהדות כלאום גם מצד השמאל הא-ציוני בארץ, בראשותם
של אנטי-ציוניים כמו שלמה זנד וחבריו, הטוענים כי המצאת
הלאומיות היהודית אינה אלא מניפולציה של הציונות שנועדה להצדיק את נישול הערבים
מהארץ.
כשל
המדינה כתחליף ללאום
הקמת
המדינה, שהייתה הגשמה של החזון הציוני, יצרה גם בעיה: מוסדות הייצוג וההחלטה חדלו
להיות של העם היהודי, והחלו להיות של אזרחי המדינה (תושבי הארץ); המוסד העליון
והחשוב ביותר של העם היהודי הפך להיות, ובצדק רב, מדינת ישראל. אלא שכאמור,
בלעדיותה של מדינת ישראל יצרה בעיות חדשות שהלכו והחריפו עם השנים, שכן למדינה,
כארגון משפטי או חוקתי, אסור ליצור אפליה על רקע לאומי. ברוב המקרים המשפטיים מצב
זה הוא רצוי, אלא שבמקרה זה קם הגולם המשפטי על יוצרו, גם במובן הרוחני והערכי.
ניקח
לדוגמה את מקרה אדמות הקק"ל. הקק"ל הוא גוף שהוקם על ידי ההסתדרות
הציונית לצורך רכישת אדמות ארץ ישראל עבור העם היהודי. יהודים שילמו את מיטב כספם
לקרן, שנים רבות לפני קום המדינה. עם הקמת המדינה הוקם, כראוי למדינה מתוקנת,
מינהל מקרקעי ישראל. אין ספק כי מינהל זה חייב להתייחס לכל אזרחי המדינה באופן
שווה, ועל כך אין עוררין. השאלה היא לגבי האדמות שהקרן הקיימת לישראל – שקיבלה אף
היא מעמד רשמי במדינת ישראל – משווקת. מצד אחד, לא תיתכן אפליה המגבילה את מכירת
האדמות על רקע לאומי, אך מצד שני, כיצד אפשר לקחת את תרומתם של יהודים שתרמו עבור
קניית קרקעות ארץ ישראל לעם היהודי, ולמכרן לערבים?
שכחת
הלאום וחינוך ארוך שנים לנאמנות למדינה, שהיא ישות משפטית, יצרו שחיקה מתמשכת
בזהות ובהזדהות הלאומית. המדינה, שהפכה למושא ההזדהות היחיד, תפסה את מקומו של
מושא ההזדהות הלאומי, ובכך החליפה את יוצרה – העם היהודי. השלכה בולטת של תהליך זה
היא הרצון להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", מתוך הזדהות מוחלטת
עם המדינה כישות משפטית, אך תוך "שכחת" הלאום שהקים אותה. שתי האג'נדות האלו, מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, משפיעות באופן
סמוי או גלוי על נושאים רבים בחיינו בארץ; בשנים האחרונות מתחזקת האג'נדה
המשפטית-האזרחית מבחינת מוסדות השלטון והמוסדות הרשמיים, אם כי להלכה כל המפלגות
הציוניות עדיין מתנגדות למושג "מדינת כל אזרחיה".
דוגמא
נוספת לקונפליקט זה אפשר היה לראות במערכת הבחירות האחרונה. ועדת הבחירות המרכזית
פסלה מפלגות ערביות אנטי-ציוניות מלהיבחר לכנסת, אך בית המשפט העליון ביטל את
ההחלטה. אנו רואים כאן מחלוקת בין שני קני מידה – הפוליטי-הציבורי, המשקף את רגשות
הציבור ורצונותיו, וקנה המידה המשפטי, המשקף את הזווית הטהורה של מדינת חוק דמוקרטית.
חולשת
החינוך
גם
מערכת החינוך הפורמלית של מדינת ישראל, כמו המערכות
המדיניות האחרות, נפגעת מן המתח בין שתי האג'נדות –
הלאומית והאזרחית. ברור שקיימת מחויבות של המדינה לחינוכם של כל אזרחיה, ועל כך
אין כאן עוררין. אלא שיחד עם זאת מתרחשת החלשה של המנדט של מערכת החינוך היהודית
לחינוך לזהות יהודית-לאומית – החלשה הנובעת מתפיסה ליברלית המתנגדת לזכותה של
המדינה לחנך לערכים בכלל ולערכים לאומיים בפרט.
לכך
מצטרף הבלבול בין דת ובין לאום: כאמור לעיל, תפיסה הרואה ביהדות דת ולא לאום היא
תפיסה העומדת בניגוד לעמדה הציונית; אלא שבתוך הציבור בישראל רווחת לא פעם תפיסה
המזהה במובלע או במודע בין לאום לדת – דבר המחליש עוד יותר את היכולת לחנך לזהות
יהודית-לאומית בבתי הספר החילונים. התוצאה היא חינוך מסורס וחסר ביטחון עצמי, שלא
מוכן לעמוד מאחורי ערכים לאומיים, ומתכנס מסביב למכנים משותפים נמוכים וניטרליים
כמו איכות הסביבה או זהירות בדרכים.
בעיית
הזהות היהודית הלאומית אינה רק עוד בעיה חינוכית אחת מתוך מכלול הבעיות החינוכיות
– היא בעיית היסוד במדינת ישראל; מדינת
ישראל היא תוצר של תנועה לאומית יהודית שרצתה לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל,
ולפיכך ברגע שמשתנה התפיסה הלאומית של תושבי המדינה, הרי שמתערער הבסיס עליו היא
בנויה.
קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו מובן
מאליו. חוסנה הלאומי והחברתי של מדינת ישראל נגזר מקיומה של שכבת מנהיגות ערכית
המובילה את תחומי החינוך, התרבות, הכלכלה, המדע, התקשורת, המשפט, הצבא, המשטרה, השירות
ציבורי והפוליטיקה. עוצמתה של שכבת מנהיגות ערכית נגזרת מבהירותה של הזהות הלאומית
של חבריה, ממחויבותם למורשת הערכית הלאומית ומבחירתם בחיים של שליחות, מסירות
ואחריות היסטורית – לאומית וחברתית.
למות
בעד ארצנו?
עם
התחזקות המדינה בתור מוקד ההזדהות היחיד נחלש בהכרח גם מקומו הערכי של צה"ל.
במדינות אזרחיות רגילות הצבא הוא גוף ביצועי של המדינה שתפקידו להגן על ריבונותה,
ממש כמו המשטרה, אלא שזה מופנה כלפי איומים מבחוץ וזו כלפי איומים מבפנים. מתוך
זווית ראייה אזרחית פשוטה אפשר בהחלט להבין את ההסתייגות מהשירות הצבאי: ברוב
המדינות הצבא הוא מערכת שבה משרתים חלקים חלשים של האוכלוסייה, הרואים בצבא מקור
תעסוקה ופרנסה איכותי יחסית לאפשרויות האחרות. זוהי זרוע שלטונית, שהשירות בה דומה
במהותו לשירות בשירות הציבורי כולו, אלא שהוא מותאם בדרך כלל לאוכלוסייה נמוכה
וחסרת השכלה, שאינה נרתעת מכוח או מאלימות. ואכן, גם בנוגע לצבא נשמעים בישראל
יותר ויותר קולות המושפעים מהאג'נדה האזרחית וקוראים להפיכת הצבא לצבא מקצועי,
ומהצד השני – להעמדת אלטרנטיבה לשירות הצבאי בדמות שירות לאומי אזרחי.
אנשים
שנולדו וגדלו בתוך שפה וחינוך אזרחיים וחונכו להתגייס לצבא מתוך מושגים כמו
"נאמנות למדינה", שואלים את עצמם כשהם מגיעים לבגרות (לפני השירות
הסדיר, ובייחוד לאחריו, ולקראת שירות המילואים) מדוע בעצם עליהם להיות נאמנים
למנגנון שרמת הזדהותם עם החלטותיו, מטרותיו ואופן התנהלותו נמוכות עד שליליות
באופן כללי. אכן, אם נודה על האמת – צבא אזרחי של מדינה אזרחית הוא גוף מסואב,
אלים ומעורר הסתייגות אצל כל אדם מוסרי והומניסט. הנאמנות למדינה אינה מספיקה
להצדקת השירות בצבא; נהפוך הוא, ברוב המקרים אדם ליברלי ובר דעת מסויג מאוד ביחס
למדינה ולמוסדותיה. הסיבה היחידה שראוי להתגייס בעבורה לגוף אלים וקשה כמו צבא היא
הגנתו של העם היהודי, בין שמדובר בהגנתם הפיזית של היהודים ובין שמדובר בהגנת
ריבונותו וחירותו הלאומית. "טוב למות בעד ארצנו", אמר (או לא אמר) טרומפלדור כשעוד לא הייתה כאן מדינה יהודית. טרומפלדור מת במאבק על כיבושה של ארץ ישראל למען העם היהודי.
צבא הגנה לישראל הוא ערך עליון שעל כל יהודי לשאוף להתגייס אליו, ולאפשר לעם
היהודי להגן על עצמו אחרי אלפיים שנה שבהן נרדף, נשחט ונשרף; הכשל הוא שברגע
שהמדינה הופכת ממוסד של העם היהודי לערך העליון שאין מעליו ערך נוסף, הרי שהיא
מאבדת את זכות קיומה בהרבה מובנים. באופן פרדוקסלי,
הכשל הזה נובע דווקא מהגשמת מאוויה הגדול ביותר של
הציונות עצמה – הקמת מדינת ישראל.
המכינות
הקדם-צבאיות המעורבות
אלו
בעיני היסודות המחשבתיים העיקריים שלשם הטמעתם הוקמו המכינות הקדם-צבאיות
המעורבות. כאמור, את הזהות הלאומית שחקו מצד אחד תפיסת היהדות כדת, ובתור כזאת –
כלא רלוונטית לחילוני, ומצד אחר התחזקות המדינה כמושא ההזדהות העליון – מושא שגם
הוא לא לאומי במהותו. תפקידן הראשון והחשוב ביותר של המכינות בשנה הקצרה שאחרי
התיכון ולפני השירות הצבאי הוא לגבש את תפיסת הזהות הלאומית היהודית. בהקשר זה
המכינות הן אי של "מודרניות" בתוך אוקיאנוס גועש והולך של
"פוסט-לאומיות", "פוסט-ציוניות" ו"פוסט-מודרניות".
אנו מאמינים בזכותו של העם היהודי להיות ריבון עצמו ולבנות בארץ אבותיו חברה צודקת
ומוסרית ברוח מורשתו הלאומית.
המכינות
הקדם-צבאיות המעורבות אינן רק ניסיון חינוכי-פלורליסטי ל"גשר" על השסע
הדתי-חילוני, כפי שנהוג לחשוב. אכן, הן התוכנית החינוכית הראשונה הפונה לעם ישראל
כולו ולא לסקטור אידאולוגי מסוים, אך עירוב חינוכי של
דתיים וחילונים – אלא אם הוא נובע פשוט מניטרליות של המערכת לשאלות זהות, כמו
במוסדות ההשכלה האקדמיים – עשוי לנבוע משתי עמדות שונות מאוד (ואולי הפכיות): על
פי האג'נדה האזרחית, בתוך חברה אזרחית קיימת נחיצות גבוהה לפלורליזם אידאולוגי. המדינה מורכבת ממספר גדול של אנשים ועמדות, ועליה
לחנך בראש ובראשונה לקבלה הדדית וללגיטימציה של האחר להביע את עצמו ולעצב את חייו.
בתוך אג'נדה אזרחית ליברלית מטרת החינוך המעורב היא בעיקר יצירת סובלנות ואיחוי
שסעים חברתיים שעלולים להפר איזונים החשובים לקיום המרקם החברתי העדין במדינה.
לעומת
זאת, הסיבה לחינוך מעורב מתוך תפיסה לאומית היא שהדבר העומד על הפרק הוא עתיד העם,
וכדי ליצור שינוי אמיתי במצב הלאומי יש לפנות בראש ובראשונה לכל הזרמים המרכיבים
את העם. נוסף לכך, יש לחנך מתוך עמדה שבה הבדלים עדתיים, דתיים ומעמדיים אינם
משנים את ההזדהות הלאומית המשותפת ואת הרצון לפעול ביחד לקידום עתידו של עם ישראל.
כאשר הוא נובע מתפיסה לאומית, הפלורליזם הנוגע לאופן הביטוי של הזהות היהודית אינו
פלורליזם רלטיביסטי פוסט-מודרני, אלא דווקא יציר מודרני
מובהק. המורשת הלאומית שייכת לכולם, וההבדלים בין דרכים שונות לביטוי ולקיום של
המסורות הערכים הלאומיים הינם הכרחיים בעם המורכב ממיליוני אנשים ואלפי שנים. מטרת
החינוך המעורב אינה ליצור "הבנה", ואפילו לא ליצור "גשר"; אלו
תוצרי לוואי חשובים של המטרה האמיתית – פעולה משותפת בצבא ובהמשך החיים למען קידום
מטרות הציונות וקיום חברת מופת ריבונית בארץ ישראל. האתגר החינוכי הזה אינו פשוט,
והוא דורש רענון אמיתי של התפיסות הלאומיות, ההתייחסויות למסורת, הידיעה וההבנה
ההיסטורית, ובחינה מחודשת ומדוקדקת של דרכנו החברתית והפוליטית. מהלך כזה מאתגר
במידה זהה דתיים וחילונים המצטרפים אליו.
המכינות
הדתיות כמודל
לפני
כעשרים שנה הקים הרב אלי סדן את המכינה הקדם-צבאית הדתית הראשונה ביישוב עלי
שבשומרון. מפעל זה חולל מהפכה של ממש במצב הציבור הדתי-לאומי בצבא: באותן שנים
טובי הבנים התגייסו לשירות מקוצר ומפוצל במחלקות נפרדות כדי למנוע "התחלנות", ואילו כיום הסיירות וקורסי הקצינים מלאים מפה
לפה בחבר'ה חובשי כיפות סרוגות.
המכינות
הקדם-צבאיות המעורבות הוקמו לפני כעשר שנים. הטריגר להקמתן היה רצח רבין והשאלות שהוא עורר על עתידה של הריבונות היהודית בארץ
ישראל. על המכינות הקדם-צבאיות המעורבות מוטלת החובה לחולל בקרב הציבור הישראלי
הרחב מהפכה דומה לזו שחולל הרב סדן בתוך הציבור הדתי; ליצור את דור
ה"קצינים" הבא בתוך החברה בישראל. דור שיוכל לתפוס עמדות מנהיגות בצבא
ובחיים הציבוריים והפוליטיים כי הוא יודע מדוע ועבור מי הוא עושה זאת, שכן הרצון
לפעול ולקחת אחריות נובע קודם כול מזהותו הפנימית של האדם.
מדינה
יהודית דמוקרטית היא מדרון חלקלק לשני כיוונים – לכיוון הדמוקרטי ולכיוון היהודי,
ובשנים האחרונות רבות ההחלקות לשני הכיוונים. כדי לשמר מפעל כזה על העם היהודי
בארץ לחנך כל הזמן שכבת מנהיגות ערכית ובעלת מודעות ותבונה שתוביל את עתידו.
ניצחון
ההשכלה
עובדה
מעניינת היא שבשני צדדים שונים של הציונות קרה תהליך דומה – גורמים פחות ציוניים
השתלטו על סדר היום הציבורי. בציונות החילונית השמאלית שלטו בעבר אנשי תנועת
העבודה, שהיו בעלי דרך סוציאליסטית חברתית-כלכלית ובעלי תפיסה אקטיביסטית מבחינה
מדינית וביטחונית. מולם עמדו אנשי "ברית שלום", שהיו בעלי נטיות הפוכות
בתחום הכלכלי ובתחום המדיני. בתהליך זוחל של עשרות שנים השתלטה האג'נדה של אנשי
"ברית שלום" על השמאל החילוני. היתרון שלהם היה שמול הפובליציסטיקה של
אוטודידקטים ואנשי מעשה כבן-גוריון וברל
כצנלסון, הם ייסדו את האוניברסיטה העברית ויצרו דורות
של מלומדים שהקימו את המערכת האקדמית, ולפיכך הם מהווים את הגרעין של האליטה
האינטלקטואלית בארץ.
תהליך
דומה קרה בתוך הציונות הדתית. זו הובלה בעבר על ידי התנועה הציונית דתית
"המזרחי" (ו"הפועל המזרחי"), שהקימה את בני עקיבא ואת הקיבוץ
הדתי ודגלה בעקרון "תורה ועבודה". אלא שאנשים אלו לא השכילו להעמיד
דורות של תלמידים וליצור אסכולה אמיתית. מי תפס את השליטה על הציבור הציוני-דתי?
תלמידיו של מי שהקים את "הישיבה המרכזית העולמית", פחות או יותר במקביל
להקמתה של האוניברסיטה העברית, ושמפלגתו, "דגל ירושלים", הובילה אג'נדה
הרבה יותר דתית מציונית. הם אלה שעומדים היום בעמדות המנהיגות האמיתיות בציונות
הדתית. לעומתם, אנשי תורה ועבודה והקיבוץ הדתי אינם מסוגלים להעמיד אפילו ישיבה
אחת שעומדת באופן אידאולוגי איתן בעקרונות התורה והעבודה
הקלאסיים: אחת מישיבות הקיבוץ הדתי קרסה השנה סופית אחרי דשדוש של כמה שנים,
והשנייה ויתרה על קידוש עקרון ה"שילוב" והשירות המלא כדי להצליח לגייס
עוד תלמידים. שתיהן לא הצליחו להעמיד המשך להוגי הציונות הדתית והקיבוץ הדתי
המקוריים – אנשים כמו ישעיהו שפירא, משה אונא וצוריאל אדמנית.
הציוניים
המעשיים משני עברי המתרס, הפועלי והדתי, שהיו עסוקים בעשייה ובבנייה ולא בנו
מוסדות השכלה גבוהים, הפסידו את ההגמוניה הרוחנית והחינוכית. בעלי ההגמוניה הם אלו
שהשכילו לבנות מוסדות השכלה גבוהים שבהם לומדים במסלולי לימוד של יותר מעשר שנים
(האוניברסיטאות וישיבות מרכז הרב ובנותיה), ולהעמיד דורות של תלמידים, אנשי רוח
ומורים.
האתגר
הזה הוא להערכתי האתגר הגדול האמיתי העומד כיום בפני המכינות הקדם-צבאיות
המעורבות: לפרוץ מעבר לאותה תוכנית הכשרה קצרה של שנה המופסקת עם הגיוס לצבא;
לבנות מוסדות רחבים יותר המעמידים תלמידים בעלי תפיסת עולם שלמה ובשלה, שיוכלו
לצבור כוח אמיתי בחברה ובמדינה. עד היום המסר של רוב המכינות הוא מסר כללי עבור
האינדיבידואל הבוגר: להוביל קו ציוני וחברתי יותר בכל מערכת שבה הוא יפעל וישתלב
בעתיד. השאיפה הבאה חייבת להיות תפיסת מנהיגות וכוח ציבורי אמיתי במערכות השונות
במדינת ישראל, ובעיקר במערכות הפוליטית, המשפטית והתקשורתית. לשם כך יצטרכו
המכינות לפרוץ את מחסום הצבא. מה שנעשה כבר במכינות הדתיות ובעיקר בגדולה ובוותיקה
שבהן, "בני דוד" שבעלי, מתחיל לקרות בשנים האחרונות גם במכינת "עין
פרת" המעורבת, בתוכנית לבוגרי צבא ההולכת וגדלה משנה לשנה. כדי להוביל את
עתידו של העם היהודי והחברה בישראל על המכינות לגדול מתוכנית קדם-צבאית למוסדות
לימוד רב-שנתיים, מקבילים לישיבות או לאוניברסיטאות, שבהם ילובנו שאלות הערכים
והזהות של היהדות, הציונות והישראליות. מוסדות אלו יפתחו את דור המנהיגות כדי
שיוכל להתמודד עם האתגרים האדירים שמעמידה המאה ה-21 לעם היהודי.
