לאברהם אבינו ולצאצאיו ניתנו שתי הבטחות – הבטחת הארץ והבטחת הזרע. האם הן קשורות לזכות אבות? אפשר לדמיין תרחיש שבו, במהלך שעבוד מצרים שבו היה העם על סף התבוללות, זכות האבות תמה, אך ההבטחות נותרו שרירות וקיימות. או אז, לאחר יציאת מצרים, מדלג אלוקים על הר סיני, מוליך את העם ישירות לארץ, מושיב אותו על אדמתו ומאפשר לזרעו לגדול ולפרות.
כאן ראוי לשאול האם הובטח לאבות שזרעם יהיה גם העם הנבחר?
שהרי הפסוק "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי… והייתם לי סגולה מכל העמים" לא נאמר לאבות אלא לעם שיצא ממצרים וקיבל את התורה.
אני רוצה לטעון, בהשראת הגותו של פרנץ רוזנצווייג, שאלוקים החליט שאברהם אבינו, בנוסף להבטחת הזרע והארץ שניתנו לו, יהיה גם אבי העם הנבחר. אין כאן זכות אבות אלא זכות אב.
אני רוצה לטעון, בהשראת הגותו של פרנץ רוזנצווייג, שאלוקים החליט שאברהם אבינו, בנוסף להבטחת הזרע והארץ שניתנו לו, יהיה גם אבי העם הנבחר. אין כאן זכות אבות אלא זכות אב.
בשנת 1913 היה רוזנצווייג נתון ללחץ כבד מצד חברים וקרובי משפחתו, יהודים מומרים, שביקשו ממנו להמיר את דתו לנצרות. הוא הגיע לביתו בקאסל לראש השנה, ולאחר החג והתפילה בבית הכנסת הרפורמי בא אל אמו עם ספר הברית החדשה בידו, וביקש ממנה את ברכת הדרך. היא, שלא ידעה כמעט דבר על יהדות, אך למרות זאת הייתה גאה ביהדותה, גערה בו, ואמרה שאין מקום לכופרים בבית הכנסת. רוזנצווייג עושה את יום הכיפורים בבית כנסת קטן בברלין, וכמה חודשים לאחר מכן מודיע לאמו במכתב: "אני נשאר אפוא יהודי."
הוא מוסיף וכותב: "אותו קשר של פנים הלב עם האלוקים, אשר כל הגויים יגיעו אליו דרך ישו, אותו קשר קיים בידי היהודי, אם אין מונעים ממנו את יהדותו באונס. הקשר נתון בידו מטבע הדברים, בזכות היותו בן לעם סגולה."
במילים אחרות, אומר רוזנצווייג, שבשונה מהנצרות המוכוונת אל האל באמצעות ישו, לעם ישראל קרבה ישירה וסגולית אליו.
כיצד יסביר לחבריו המומרים את תפניתו הדרמטית וחזרתו ליהדות? רוזנצווייג מרחיק עד אברהם אבינו, ואומר כביכול לחבריו: "אני צאצאו של אברהם אבינו, אני בן לעם הנבחר"
במכתב לבן דודו זמן קצר לאחר מכן הוא כותב:
"את הדבקות השלמה באלוקים אנו מניחים לא במהלך תולדות העם, אלא בתקופת האבות; רק על זכותם אנו מסתמכים בעומדנו לפני אלוקים… נכונותו של אברהם לעקוד את בנו, תבנית אב היא לחיי הנפש היהודיים."
תובנה זו, מעדיפה בעצם את אברהם אבינו על פני משה רבנו. משה הוא הדמות הטבעית והדומיננטית בזכותה הגענו למעמד עם סגולה במתן תורה, "גדול הנביאים" שהתורה מעידה עליו שהוא ענו מכל האדם. כדי להעמיק יותר במשמעות תובנה זו נציץ בשני תחומי הגות בהם עוסק רוזנצווייג בספרו "כוכב הגאולה". האחד, הקריאה בשם הפרטי, והשני, חשיבה דיאלוגית (אני-אתה), שהנביא הגדול שלה הוא מרטין בובר:
"עם הקריאה בשם הפרטי נכנס הדיבור של ההתגלות בדו שיח אמיתי. עם השם הפרטי נבעה פרץ בחומה הבצורה של הדָבָריות. מה שמכונה בשם פרטי משלו, שוב אינו יכול להיות דבר, עניינו של כל אחד…. הוא נושא עימו כאן ועתה שלו."
"עם הקריאה בשם הפרטי נכנס הדיבור של ההתגלות בדו שיח אמיתי. עם השם הפרטי נבעה פרץ בחומה הבצורה של הדָבָריות. מה שמכונה בשם פרטי משלו, שוב אינו יכול להיות דבר, עניינו של כל אחד…. הוא נושא עימו כאן ועתה שלו."
"…פלא מיוחד הוא שהאני שלי אינו מתהווה כלל ב"אני" וכי האני כעצם אינו האני שלי כלל אלא אני בכלל. הוא אמנם מתרבה על ידי ה"הוא" אך נשאר כ"דבר" בין "דברים". ואילו האני שלי מתהווה ב"אתה". על ידי אמירת "אתה" אני תופש את הזולת לא כ"דבר" אלא הוא "אני כמוני". … על ידי האמירה הראשונה של "אתה" נשמרת בריאת האדם."
בספרו "דעת מאמינה" מסביר פרופ' יהוידע עמיר את המהלך שעושה רוזנצווייג בין קריאת "איכה" שאלוקים קורא לאדם הראשון, חסר השם, אל אברהם אבינו – הראשון שאלוקים קורא לו בשם פרטי שהוא עצמו נתן לו: אברהם. אלוקים לא נתן שם לאדם הראשון, וברוב המקומות בהם הוא מוזכר באה תוספת ה' הידיעה, "האדם". קריאת "איכה" של אלוקים לאדם הראשון, אחרי שחטא, אינה קריאת חיפוש אלא קריאת כיוון לעמידה של "אני" מול "אתה", מתוך מוכנות נפשית של אדם מול אלוקיו. האדם מחמיץ את ההזדמנות ומטיל את האשמה בחטא על "האישה" שהיא בבחינת "לז", וזו מטילה את האשמה על "הנחש" שהוא הלז האחרון.
לעומת זאת, אברהם, ששמו בא לו מאלוקים, שומע אותו קורא בשמו ועונה לו בחזרה. חמש מילים בתחילת פרק כ"ב בספר בראשית, לפני עקידת יצחק, מספרות מבחינת רוזנצווייג את כל הסיפור. "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני". באמירת "הנני" אברהם עומד במישרין מול אלוקים, בעמידה של "אני" מול "אתה".
"עתה, משנקרא בשמו, ונקרא קריאה כפולה בפירוש מפורש שאין האוזן יכולה להתעלם ממנו, הוא משיב כשהוא פתוח כולו, פרוש כולו מוכן כולו – נפש כולו: הנני." (כוכב הגאולה)
באותו רגע נוצרה ברית התגלות של אלוהים עם אברהם ועם כל צאצאיו לעתיד לבוא. כדי להבין זאת הבנה שלמה אסביר בקיצור נמרץ את מושגי 'לידה ראשונה' ו'לידה שניה'. לדעת רוזנצווייג כל אדם נולד לידה ראשונה ביולוגית – אישית, ובבחרותו חווה לידה שניה – עצמית. בלידה העצמית משתנה אופי האדם. רק צאצא של אברהם אבינו פטור מלידה שניה מכיוון שלידה זו מתקיימת בעצם השתייכותו לעם היהודי בברית התגלות, מכוח זכות האב של אברהם שעמד לפני בוראו ואמר "הנני."
"אם נושא האדם כך את ביתו הפנימי, את מעמדו הפנימי איתו, דין הוא שהרגע המכריע, הרגע של לידתו השנייה, של הולדתו מחדש, יהא מונח אצלו מעבר לגבולות אישיותו, קודם לחייו שלו. לידתו השנייה של היהודי … אינה לידתו השנייה האישית, אלא בריאתו השנייה של עמו לחירות בברית אל של התגלות. העם והוא בתוכו, לא הוא באופן אישי כאדם יחיד, חווה אותה שעה את לידתו השנייה. אברהם אבינו, וכל יהודי כיחיד רק באשר אברהם נשא אותו בחלציו, שמע את קול אלוקים הקורא והשיב ב"הנני" שלו. מאז והלאה היחיד נולד יהודי ושוב אינו צריך להיות יהודי ברגע מכריע כלשהו בחיי יחיד שלו."
עניין זה של צאצאי אברהם, הנולדים לידה שניה לתוך ברית ההתגלות עם אלוקים, מתחבר יפה עם מדרש הפסוק בסוף פרשת העקידה, בו מלאך ה' קורא אל אברהם פעמיים: "ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני." אומר המדרש בבראשית רבה: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: לו ולדורות [הקריאה הראשונה לאברהם והשנייה לצאצאיו], אין דור שאין בו כאברהם, ואין דור שאין בו כיעקב וכמשה וכשמואל (שגם שמותיהם נכפלו)." קריאתו הכפולה של המלאך בשמו של אברהם היא קריאה אחת לו ושניה לכל הדורות שאחריו.
נסכם ונאמר: לאבות היתה זכות אבות, ולאברהם ולצאצאיו ניתנו שתי הבטחות: הארץ והזרע. לא ניתנה להם הבטחה שזרעם יהיה העם הנבחר. עמידתו הישירה של אבי האומה "אב המון גויים" מול אלוקיו, הקורא לו בשמו הפרטי "אברהם", ותשובתו לאלוקים "הנני", הביאה לכך שכל צאצאיו נולדים לידה שניה לתוך ברית התגלות עם אלוקים. בזכות ברית זו עם צאצאיו של אברהם כפרטים, הגיע עם ישראל גם במישור הלאומי, במתן תורה, להיות עם ה' הקרוב לאלוקיו מכל העמים.
נסכם ונאמר: לאבות היתה זכות אבות, ולאברהם ולצאצאיו ניתנו שתי הבטחות: הארץ והזרע. לא ניתנה להם הבטחה שזרעם יהיה העם הנבחר. עמידתו הישירה של אבי האומה "אב המון גויים" מול אלוקיו, הקורא לו בשמו הפרטי "אברהם", ותשובתו לאלוקים "הנני", הביאה לכך שכל צאצאיו נולדים לידה שניה לתוך ברית התגלות עם אלוקים. בזכות ברית זו עם צאצאיו של אברהם כפרטים, הגיע עם ישראל גם במישור הלאומי, במתן תורה, להיות עם ה' הקרוב לאלוקיו מכל העמים.
