עשה לך קס: ראיון עם קס סמאי אליאס / אורן קלך

 

not memberg

 

לאחרונה הסתיים מאבק ממושך על הכרה של המדינה בתפקיד הקס, והוקצו תקנים לקסים במועצות הדתיות. אך הייתה זו רק אחת מההתמודדויות שעומדות בפני הקסים בתור המנהיגים הרוחניים של קהילות יוצאי אתיופיה בארץ. איך שומרים על מסורת בת אלפיים בשנות האלפיים? מה צופן העתיד לקהילת יוצאי אתיופיה? והאם ההלכה של ביתא ישראל עומדת להיכחד? קס סמאי אליאס, יושב ראש המועצה הרוחנית של ארגון הקסים בישראל, אופטימי

 

קס סמאי אליאס נולד באתיופיה בשנת 1970, ובשנת 1987, כשהיה בן 17, הוא עלה לארץ דרך סודן. משפחתו היא משפחת קסים – אביו ושניים מדודיו היו גם הם קסים, בתחילה באתיופיה ולאחר מכן בארץ. בשנת 2003, לאחר פטירת אביו, הוסמך גם הוא לקס, כאן בישראל. במקביל גם למד באקדמיה ומחזיק בתואר שני ביהדות. כיום הוא מתגורר בראשון לציון, משמש כקס של קהילת יוצאי אתיופיה בעיר, וכיושב ראש המועצה הרוחנית של ארגון הקסים של יהדות אתיופיה בישראל.

"הקס הוא מנהיג הקהילה, זאת אומרת שהוא האישיות החשובה ביותר בכפר," מסביר קס סמאי על תפקידו של הקס. "הוא מוביל את התפילות[1] ואת הטקסים הדתיים היום־יומיים ולכן הוא מכובד ומוערך. כמו כן הקס ממלא תפקיד חשוב בטקסי חיים כמו חתונה, לוויה, אזכרה ועוד. לכל משפחה יש קס משלה שמשמש כאב הרוחני שלה, שאפשר להתייעץ איתו ולשאול אותו שאלות. בדרך כלל יש בכל כפר באתיופיה לפחות קס אחד, אבל לפעמים כאשר יש מחסור בקסים, מקבלים שירותים מקס מהכפר הסמוך."

להיות קס

איך מסמיכים קסים? זה עניין משפחתי?

"הילדים של הקס נחשבים מכובדים יותר משאר הציבור. הם יודעים יותר דברים מהבית. אבל בנוגע לקבלת תפקידים ציבוריים לא עושים להם הנחות. בן של קס אינו מוסמך לקס באופן אוטומטי. כדי להיות מוסמך לקס צריך ללמוד ולהוכיח שאתה יודע את החומר, צריך להיות נשוי לאישה מתאימה,[2] והכי חשוב – צריך להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי כל הדברים הללו צריך לעבור טקס הסמכה."

איפה לומדים את החומר?

"באתיופיה הקסים למדו אצל המנקוסווצ' (נזירים יהודיים) בתנאי פנימייה. הלימודים אורכים שנים רבות, ומתחילים בערך בגיל 12. בארץ עושים קצת יותר הקלות לתלמידים מבאתיופיה… הלימודים נעשים בצורה פרטית – כל אחד הולך לקס מבוגר שהוא מכיר ולומד אצלו."

איך אתה קיבלת את ההחלטה להיות קס?

"אני הבן השני מהבנים במשפחה, והייתי למדן יותר מאחי הגדול. ידעתי כבר מראש שאבא מסמן אותי. הוא השקיע בי יותר מבחינת יכולות חברתיות ולימוד. בסביבה מצביעים עליך שאתה ממשיך את דרכו של אבא. אבל את ההחלטה אתה צריך לקבל בסופו של דבר – אם לא תהיה רציני ואם לא תרצה, לא כופים עליך בכוח.

"כאשר הגעתי לארץ קצת התנתקתי והלכתי לכיוונים אחרים, למרות שתמיד היה לי בראש שאני צריך להמשיך את תפקידו של אבי. פה ושם היו לי התלבטויות, עליות וירידות. בכל מקרה אמרתי לעצמי שחשוב שאלמד משהו כללי שאוכל להתפרנס ממנו, וכך הלכתי ללמוד באוניברסיטה, עשיתי תואר ראשון. אחר כך בחרתי כן להתחתן דווקא עם מישהי שמתאימה להיותי קס. בהמשך התחלתי לחזק את הלימודים, לחזור על החומר. לפני שאבי נפטר כבר הבנתי שזו הבחירה שלי, וממש אחרי פטירתו, עוד בשבעה שלו שאלו אותי: מה אתה אומר? אתה ממשיך את דרכו של אביך?"

מי אמרו לך?

"את ברכת הדרך אתה מקבל כאשר מישהו מהמשפחה – במקרה שלי זה היה אח של אבא שלי, שגם הוא קס – שואל: האם אתה רוצה להמשיך את דרכו של אביך? האישור הסופי הגיע כי הם ידעו שכבר למדתי, אבל הם רצו לוודא שיש גם ממד של בחירה, שבאמת כך החלטתי."

ומה עם פרנסה? איך הקסים מתפרנסים?

"יש כמה דרכים שבהן קס באתיופיה מתפרנס. הראשונה היא עבודת כפיים. לקס יש חלקת אדמה, שמי שמעבד אותה זו הקהילה. בתקופת הזריעה למשל, יש יום שבו מתכנס כל הכפר עם כלי עבודה שלהם – מעדר, מחרשה, שור… – וביום אחד חורשים וזורעים את החלקה של הקס, ואם יש צורך יש מתנדב שממשיך לטפל בחלקה. כך זה גם בקציר. דרך שניה היא מעשר מהיבול, שהציבור מפריש ומביא לקס. ודרך שלישית היא הצדקה – כל אדם שרוצה ברכה, תפילה על בריאות, התרת נדרים – על כל דבר כזה נותנים צדקה."

כלומר באתיופיה הקסים התפרנסו בעיקר מהקהילה. מה קורה בארץ? האם יש תקנים לקסים במועצות הדתיות, כמו לרבנים?

"בהתחלה הקסים לא קיבלו שכר. חלקם עבדו במפעלים, אחרים חיו מקצבת זקנה. בשנת 1993 החליטה הממשלה בראשות יצחק רבין ז"ל לתת לקסים שכר גלובלי, קבוע, בצורה שמית ובלי תקן רשמי, כדי שלא יצטרכו ללכת לעבוד במפעל או בעבודה מהסוג הזה. הקסים ימשיכו בפעילות שלהם, בלי פיקוח, בלי שמישהו יבדוק מה הם עושים או לא עושים.

"אבל ההחלטה הזו הוגבלה רק לקסים שעלו מאתיופיה. מי שהוסמך בארץ לא קיבל שכר מהמדינה, ומכיון שאין תקן אז אם מישהו מת התיק הולך עימו לעולמו… המדינה ניסתה לגרום לכך שתפקיד הקסים בארץ ייגמר. אז יצאנו למאבק, ובשנת 2010, אחרי מאבק של שבע־שמונה שנים, הממשלה החליטה להכיר בעוד 15 קסים שהוסמכו בארץ – אבל הם יהיו הקסים האחרונים. עדיין אין תקן, וגם אותם קסים חדשים יקבלו דרך המועצות הדתיות רק חצי משכורת. זה היה ההישג של המאבק ההוא.

"לפני כשנה וחצי יצאנו למאבק נוסף, משותף, בעוצמה חזקה יותר והרבה יותר תקשורתי. ובאמת הגענו להישג משמעותי יותר. קודם כול, הממשלה ביטלה את ההחלטה מ־2010 שלא יוסמכו עוד קסים בארץ, ובמקום זה הכירה בכל הקסים שהוסמכו בארץ. בנוסף, גם תפקיד הקסים ימשיך, והפעם מדובר בתקן רשמי במועצה הדתית. יהיה תקן קבוע, ובמידה שמישהו עוזב התקן נשאר, וימלאו אותו באמצעות מכרז.

לפני כשנה וחצי יצאנו למאבק נוסף, משותף, בעוצמה חזקה יותר והרבה יותר תקשורתי. ובאמת הגענו להישג משמעותי יותר. קודם כול, הממשלה ביטלה את ההחלטה מ־2010 שלא יוסמכו עוד קסים בארץ, ובמקום זה הכירה בכל הקסים שהוסמכו בארץ. בנוסף, גם תפקיד הקסים ימשיך, והפעם מדובר בתקן רשמי במועצה הדתית. יהיה תקן קבוע, ובמידה שמישהו עוזב התקן נשאר, וימלאו אותו באמצעות מכרז

"בעקבות המאבק קמה ועדה בראשות מנכ"ל המשרד לשירותי דת, ויש בה צוות של קסים וצוות של רבנים מהקהילה. אנחנו יושבים כבר כמעט שנה, בונים את התוכנית ואת המנהיגות ואיך זה יראה ויתקדם… אנחנו בהחלט במקום אחר לגמרי. אך גם זה עדיין לא מספיק, משום שאת העיקר לא קיבלנו – אישור לחתן, לפתוח תיק ולעשות בירור יהדות. את הדברים האלה אנו ממשכים לדרוש גם מהממשלה וגם מהרבנות הראשית, ואני מאמין שגם אותם נשיג בעזרת ה'."

מי אתם שתבדקו אותנו?

הקהילה האתיופית, כאמור, מסתמכת על הקס בכל צורך דתי־רוחני שמתעורר. כאשר עלתה הקהילה לארץ במבצע משה (1984–1985) היא עברה שינוי גדול בצורת החיים – לא גרו עוד בכפרים קטנים ובקהילה סגורה וחזקה, אלא בערים גדולות ובשיכונים. שינוי זה הוביל לקשיי הסתגלות שהשפיעו גם על מבנה הקהילה ועל מקומו של הקס. גם המפגש עם המסורת ההלכתית הרבנית, השונה באופן משמעותי מהמסורת האתיופית, יצר בלבול בקהילה, שלא ידעה מה לעשות.

הקסים היו יכולים לתת מענה רוחני לקהילה, אבל הקשיים החריפו עוד יותר כאשר ידיהם נכבלו. הרבנות לא הכירה בהם כמנהיגי דת, וגם לא במסורת ההלכתית שלהם. בין השאר היא לא נתנה לקסים לערוך חתונות ולקיים שחיטה כדרכם, וכפתה עליהם לעשות זאת על פי המסורת הרבנית. כל זה השאיר את הקסים בריק, ויצר משברים לא פשוטים. עד שהקהילה התעשתה.

"הקהילה התעשתה כמעט מיד לאחר שהגיעו לארץ, כבר בשנה הראשונה," מספר קס סמאי. "מה שממש חיבר את הקהילה יחד וקיבץ אותה סביב הקסים, היה מה שמכונה 'הגזֵרה' – הדרישה של הרבנות שכל הקהילה תעבור גיור לחומרה,[3] כולל הקסים והזקנים – זה קומם את הקהילה באופן חד וברור. זו פגיעה במחנה. מי אתם שתבדקו אותנו? כל החיים שלנו גדלנו כיהודים! כישראלים גדלנו! כשומרי מצוות! ויותר מזה – כאשר הגענו לישראל מצאנו פה הרבה חוסר בקיום מצוות. לדוגמה, בכל דיני טומאה וטהרה ראינו שהכול פרוץ – אפילו הכי 'דוס' כאן לא שומר מה שהכי 'חילוני' של יהודי אתיופיה שומר."

מה שממש חיבר את הקהילה יחד וקיבץ אותה סביב הקסים, היה מה שמכונה 'הגזֵרה' – הדרישה של הרבנות שכל הקהילה תעבור גיור לחומרה, כולל הקסים והזקנים – זה קומם את הקהילה באופן חד וברור. זו פגיעה במחנה. מי אתם שתבדקו אותנו? כל החיים שלנו גדלנו כיהודים! כישראלים גדלנו! כשומרי מצוות!

מה עשיתם עם זה?

"יצאנו להפגנה ארוכה בירושלים, במשך 35 ימים,[4] ודרשנו: או שאתם מבטלים את הגזרה או שתחזירו אותנו לכפר."

וזה עזר? במבצע שלמה (1991) לא עשו גיור לחומרה?

"כן. אומנם הרבנות מעולם לא עמדה ואמרה: אנחנו את הספק הזה הסרנו, אבל הדרישה המקיפה לגיור הופסקה. הצלחת המאבק גיבשה את הקסים וגרמה להם להיות יותר מוערכים בעיני הקהילה."

היום אתה מרגיש שהקהילה עדיין מאוגדת סביב הקסים? הם מוערכים בעיני הציבור?

"אני רואה יותר ויותר התקרבות של הדור הצעיר אל הקסים. יש יותר ויותר חזרה לשורשים, חזרה למקורות, למעשה אבות. כיום רוצים הרבה יותר להתקרב מבעבר. יש עלייה בהתגבשות סביב הקסים, וגם יש להם השפעה גדולה יותר בקרב הדור הצעיר ובקרב הנוער. גם מספרם של הקסים הולך וגדל. כיום יש כשלושים קסים שהוסמכו בארץ,[5] וכל אלה רק ב־15 השנים האחרונות."

איך היחס בין הקסים והרבנים מהקהילה האתיופית עצמה?

"יש התקדמות גדולה ביחס ביניהם. בעבר, הקסים הזקנים לא ממש הסתדרו עם הרבנים מהקהילה. הרבנים רצו להתקרב לקסים אבל הקסים לא סמכו עליהם כי חששו מהם. הם חששו שהם עושים עליהם תרגיל בשביל להחזיר אותם לגיור לחומרה. הם גם לא אהבו את הרבנים מהקהילה שבחרו לעשות גיור לחומרה, כי אם אתה מגויר אתה 'לא משלנו'.

"היום לעומת זאת ההתייחסות אחרת. יש כבוד הדדי. הקסים משתפים פעולה בקלות עם הרבנים הצעירים מהקהילה. יש לנו שפה משותפת ותחומי העיסוק שלנו דומים. זה יוצר מפגש, דיבור ועיסוק משותף בצרכים של הקהילה כולה."

בין שתי מסורות הלכתיות

שיתוף פעולה ברמת ההנהגה הקהילתית זה עניין אחד, אבל מה קורה ברמה ההלכתית? הרי יש לא מעט הלכות שונות לחלוטין בין המסורת הרבנית למסורת האתיופית.

"באופן כללי לרבנים עדיין קשה 'לאכול' את הקהילה שלנו. קשה להם להכיר במנהגים שלנו, בהלכות שלנו. ההלכות שלנו מתנגשות לפעמים בשולחן ערוך ובמסורת הרבנית, ויש כל מיני טענות כנגדנו, למשל שלא היו לנו משנה וגמרא, ולכן אולי אנחנו רק ספק יהודים, אולי ההלכה שלנו היא לא הלכה – למרות שהמסורת שלנו לא שונה בהרבה, ובהלכות מסוימות כגון טומאה וטהרה או הלכות שבת מחמירים אצלנו יותר, בכל זאת בשבילם זה לא נחשב. הדברים האלו הם שורש המחלוקת, שורש הטענה של הרבנים ושורש ההתנגדות שלנו אליהם. כמובן גם מרכיב צבע העור משחק כאן תפקיד.

"אנשים לא חושבים שיהודי אתיופיה אינם יהודים. להפך, הם יודעים במיליון אחוז שאנחנו יהודים. יש מסורת, יש נביאים, ויש מחקרים – אין קהילה שעשו עליה אין ספור בדיקות מקיפות כמו שעשו על הקהילה שלנו. ובכל זאת  קשה להם לקבל את יהדותנו כמו שהיא. ולכן דרשו שנעשה גיור לחומרה ונקבל את ההלכה לפי המסורת הרבנית. אנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן, משום שהמסורת היהודית היא חד משמעית מכל הבחינות, בעקבות ההתעקשות והעמידה על העקרונות שלנו.

"אבל היום יש התייחסות אחרת. יש שינוי בחברה, שינוי מאוד משמעותי. מבינים יותר, מקבלים יותר. המצב הרבה יותר טוב.

"כמו שכאשר אתה פוגש אדם זר, בהתחלה אתה לא יודע איך להתנהג איתו. אתה יכול להגיד לו שלום, אבל לפתח איתו שיחה ייקח קצת זמן. אתה פוחד – אולי הוא ייפגע. בשביל מי שהולך לפי המסורת הרבנית, יהודי אתיופיה הם סוג של נטע זר, ולכן לכתחילה אמרו: אולי נעשה גיור לחומרה ונסיים את הפרשה. אבל זה לא הלך, כי אנחנו בטוחים במסורת שלנו. אנחנו מביאים הרבה מקורות, הרבה אסמכתאות. לפעמים זה אפילו מערער על ההלכות הרבניות כי אנחנו מביאים מחדש מה שהיה לפני אלפיים שנה ונשכח! למשל, כמו שהזכרתי, הנושא של טומאה וטהרה – אנחנו שומרים על ההלכות האלה, אבל אצל הרבנים מי זוכר אותן בכלל?!"

כאשר אתה פוגש אדם זר, בהתחלה אתה לא יודע איך להתנהג איתו. אתה יכול להגיד לו שלום, אבל לפתח איתו שיחה ייקח קצת זמן. אתה פוחד – אולי הוא ייפגע. בשביל מי שהולך לפי המסורת הרבנית, יהודי אתיופיה הם סוג של נטע זר, ולכן לכתחילה אמרו: אולי נעשה גיור לחומרה ונסיים את הפרשה. אבל זה לא הלך, כי אנחנו בטוחים במסורת שלנו

אבל כיצד מתמודדים עם הפער שבין המסורת הרבנית למסורת ביתא ישראל? ניקח למשל את סוגיית השחיטה: ילד גדל היום בראשון לציון, בבית כנסת עם קס, אבל לומד בבית ספר ממלכתי דתי. מצד אחד הוא יודע שהוריו אוכלים רק משחיטה של קס, ומצד שני בבית הספר מלמדים על שחיטה של רבנות. לקסים שחיטת הרבנות לא מספיק טובה ולרבנות השחיטה של קסים לא מספיק טובה. כשאותו ילד יגדל וירצה לארח את הוריו לשבת – מה הוא יעשה? איזה בשר יאכלו בביתו?

"כמובן ההורה ירצה שהבן יאכל משחיטה של קס, אך דווקא עם העניין הזה קל יחסית להתמודד. אתה יודע, לכל שני יהודים יש שלושה בתי כנסת… ככה גם בכשרות. יש מסורת של מחלוקת שחיים איתה בכבוד הדדי מסוים. אתה לא אוכל את הכשרות הזו אבל כן את השנייה.

"הקהילה, ובמיוחד זה הקטע של הקסים – לא מקפידים על הצעירים. זה בסדר, מי שאוכל כשרות רבנית או קסית – אין בעיה. אין הגבלה שתוביל לחוסר נעימות. אבל ילד שיודע שהוריו לא אוכלים שחיטה שאינה של קס – יביא שחיטה של קס כדי שההורים שלו יאכלו. מקסימום יביא גם רבני. למשל באירוע כמו חתונה, כל הציבור אוכל שחיטה של קס אבל יש כאלו שאינם אוכלים – אז להם יכינו בנפרד את מה שהם צריכים."

עתיד הקהילה

אחד הדברים שכתב הרב שרון שלום בספרו 'מסיני לאתיופיה', ביחס להלכה של ביתא ישראל, הוא ההפרדה בין דור ראשון לדור שני. דור ראשון צריך לשמור יותר על המנהגים ודור שני יכול יותר לעשות כמנהג הרבני. כשקראתי את הספר תהיתי מה יקרה בעתיד? הרי הדור השני ישמור פחות על מסורת יהודי אתיופיה, והדור השלישי עוד פחות, עד שהמסורת תיעלם. איך אתה רואה את העתיד בהקשר הזה?

"הרב שרון תרם תרומה גדולה כשהעלה את הדברים על הכתב, ואפילו עם כל מיני אסמכתאות, חיזוקים והשוואות בין המסורת הרבנית למסורת שלנו. זה נתן הרבה כוח לצעירים שמחפשים משהו להסתמך עליו. היו צעירים שחשבו בעבר שאולי אנחנו טועים, והספר של הרב שרון עזר להם.

"יחד עם זאת, בספר הוא גם ניסה לגשר בין המסורות וקבע הלכות על פי ראות עיניו. ולכן לא מתייחסים אל הפסיקה כפסק מוכרח ומחייב. אני בוודאי לא מסכים עם קביעות שלו. השאיפה שלנו היא שהמסורת תימשך לדורות הבאים לא רק לבני העדה אלא לכלל ישראל. הוא אמנם קיבל המלצות מקסים חשובים, אבל עדיין הגישה כלפי הפסיקה היא שזו דעתו האישית בלבד, ורבים אינם מסכימים איתו.

"לכן אני חושב שדור העתיד לא בדיוק הולך בכיוון הזה. המסורת שלנו לא הולכת אט אט להיעלם. המטרה שלנו היא יותר להעצים, להרחיב את המסורת, ובעיניי זו תרומה לחברה בכלל. לראות מסורת אחרת שתיכנס לתוך התודעה, שתהיה חלק מהחברה הישראלית. לא רק יוצאי אתיופיה ישמרו על המסורת הזו וילכו בדרכה, אלא גם בני עדות אחרות יאמצו מסורות ומנהגים שאנחנו הבאנו איתנו. הרי ניתן לראות שהמקור של רוב המסורות של ביתא ישראל הוא בעיקר בתקופת בית המקדש הראשון אך גם בית המקדש השני.

המסורת שלנו לא הולכת אט אט להיעלם. המטרה שלנו היא יותר להעצים, להרחיב את המסורת, ובעיניי זו תרומה לחברה בכלל. לראות מסורת אחרת שתיכנס לתוך התודעה, שתהיה חלק מהחברה הישראלית. לא רק יוצאי אתיופיה ישמרו על המסורת הזו וילכו בדרכה, אלא גם בני עדות אחרות יאמצו מסורות ומנהגים שאנחנו הבאנו איתנו

"אנחנו מבאים מסורת שנשכחה בעדות אחרות מעל אלפיים שנה, ומשום כך אנחנו מחדשים להם. למשל השימוש בלאום יהודי אינו מוכר אצלנו אלא בית ישראל כפי שכתוב במקורות. אנו שומרים על כל מצוות טומאה וטהרה כגון אישה יולדת. וגם מצות הקהל – אצל יהודי אתיופיה בשבתות ובחגים מקיימים את מצות הקהל באמצעות סעודה משותפת שעושים בבית הכנסת – כל אישה מביאה את הלחם שאפתה לכבוד שבת או יום טוב והקס מברך עליו בבית הכנסת וכל המתפללים בבית הכנסת סועדים יחדיו. כך מתקיים עד היום בכל בית כנסת של העדה. לכן אני דווקא חושב שלאט לאט החברה תהיה פתוחה יותר לקבל את המסורות הללו, ותגיד – אם זה המקור, אז למה שלא נאמץ אותו?"

אתה לא חושב שהעובדה שהתפילות בגעז, בשפה שאפילו הציבור האתיופי לא מבין, תחסום את הציבור הכללי מלאמץ את מסורת ביתא ישראל?

"נכון. יש דברים שהם קשים, וגם אם תרצה יהיה קשה לעשות אותם. שפת הגעז היא כמו תרגיל קשה במתמטיקה אפילו לילידי אתיופיה, ועל אחת כמה וכמה לילידי הארץ ולמי ששפת האם שלו היא עברית. יחד עם זאת אפשר להקל בכך שמתרגמים את התפילות, או בכך שמביאים את אותו המקור בשפה יותר קלה, בשפה שהציבור יכול להבין ויכול להגות.

"זה לא חורג מהמסורת, הקהילה עשתה דברים דומים כל הזמן. קח לדוגמה את הפזמון החוזר בתפילות – את התפילה כולה אומרים רק הקסים, אבל את הפזמון כולם מכירים וכולם אומרים למרות שהוא בגעז. היום מנסים לעשות עוד דברים כדי לחבר את הציבור לתפילה, למשל מכניסים לתפילות בעברית מנגינות מהתפילות של ביתא ישראל." קס סמאי עוצר לרגע את שטף הדיבור ומדגים לי קטע מפיוט 'יגדל אלוהים חי' במנגינה של פיוט אתיופי על הנביא משה. "לכן גם את התפילה עצמה אפשר לכתוב בשפה שמבינים ולהישאר עם אותו הפיוט."

אז מצד אחד אתה מדבר על נאמנות למסורת, שהקהילה נשארת מחוברת לשורש של מה שהיה באתיופיה. ומצד שני אתה גם מדבר על מסורת שהיא יותר פתוחה, על מקום שניתן אולי להתאים אותו לדור הצעיר שישמע, שיערב לאוזניו.

"חובה. חובה להתאים את המסורת. אחרת אין לנו עתיד. אם לא נתאים את המסורת, אם לא נקל בחלקים מסוימים, אם לא נשאל את עצמנו מה צריך לשמר ומה צריך לשפר – לא יהיה למסורת הרבה אורך חיים. לאט לאט היא תגווע באופן טבעי משום שאנשים לא ירצו, משום שיהיה להם קשה.

"בנוסף, אתה לא יכול לכבול את זה רק לקהילה יחידה כי אחרת הקהילה האתיופית היא לא חלק. החלום שלי הוא שזה יהיה פתוח לכולם, שאנשים יאמצו את המסורת מתוך כבוד, מתוך בחירה, מתוך רצון, מתוך אהבה. היהדות הרבנית עוד לא שם, אנחנו עדיין נאבקים על הנושא של גיור לחומרה, על שיקבלו את יהדותנו. זה ייקח עוד זמן, אבל בסופו של דבר זה יקרה, כי המגמה היא חיובית כפי ראות עיניי…"

 

*אורן קלך הוא תלמיד ישיבת מעלה גלבוע, לומד מחול ב'כל עצמותיי תאמרנה' (כע"ת) ומתעניין ולומד עצמאי על מסורת ביתא ישראל

 

[1] התפילות אינן נאמרות באמהרית, השפה המדוברת באתיופיה, אלא בגעז, שפת הקודש שרוב הציבור אינו מבין. הקסים צריכים להכיר את השפה, ולכן הם היחידים שאומרים את כל מילות התפילה ומובילים את התפילה בציבור.

[2] הקסים, בדומה לדין הכוהנים במקרא, מחויבים לשאת אישה בתולה (לא גרושה או אלמנה). כמו כן אם קס מתגרש הוא מפסיק לכהן כקס.

[3] כאשר יש ספק אם אדם הוא יהודי, עושים לו 'גיור לחומרה' – מתבצעת הטפת דם ברית לגברים, וטבילה בפני בית דין לגברים ולנשים.

[4] בשנת 1985 הייתה הפגנה גדולה מול הכנסת נגד הגיור לחומרה, שבעקבותיה שונתה מדיניות הרבנות הראשית בעניין. ראו על כך עוד במאמרו של אריאל מואב בגיליון זה.

[5] שניים מתוכם גם נולדו בארץ.