תקופת החיים שלאחר העבודה מלאה בשעות פנאי וקשישים רבים מוצאים את עצמם ללא תעסוקה. הבחירה למלא את שעות הפנאי על אף הקשיים הפיזיים וההתמודדות הנפשית, הופכת משמעותית יותר בגיל הפרישה, והיא זו שתקבע אם שנות הפנסיה יהוו אובדן וקמילה או הזדמנות ולמידה
"הלו? שלום הגעתי לגברת ישראלי? אני שמח מאד להודיע לך שזכית בעשר שעות מתנה. כן, כן, גברתי, את! ממתי? מעכשיו ועד יומך האחרון!
אנו מעניקים לך בזאת עשר שעות פנויות כל יום. עלינו.
מה תעשי בהן? זה כבר גברתי, לגמרי תלוי בך…"
שיחת הטלפון הדמיונית הזו והבשורה אשר בפיה, מגיעה לישראלים רבים בסביבות גילאי 64-84, בין אם מהמעסיק, מבחירה חופשית או מכורח המציאות.
הפנסיה, היציאה לגמלאות, החיים אחרי העבודה או כל שם אחר שניתן לשלב זה בחיינו, מעניקה לנו כעשר שעות פנויות ביום. מצב זה מעורר בנו שאלות רבות: מה אנו עושים בכל אותן שעות? כיצד והאם ניתן למלא אותן בתוכן ועניין? כיצד נמשיך להתפתח, להעשיר את עולמינו ולשמר את מוחנו לבל יתנוון במהירות? וכיצד נתכונן לתקופה זו עשר, עשרים וגם שלושים שנה לפני בואה?
בכל שנה, כשבעים אלף נשים וגברים בישראל יוצאים לגמלאות
תקופה זו, אשר בעבר הייתה זכותם של מעטים והייתה קצרה מאד, מתארכת משנה לשנה והיום יכולה להתפרש לעיתים ליותר משלושים שנים של פנאי.
כשאני שואלת אנשים במפגשים אישיים, רגע לפני הפנסיה – מה התוכניות שלהם? אנשים אשר הועסקו מקריאת התרנגולים עד צאת הכוכבים, שעבדו במשך עשרים, שלושים וארבעים שנים, אם באותה עבודה בה התקדמו ומימשו את עצמם, או אם החליפו מקומות עבודה שונים ומגוונים, אומרים:" סופסוף אהיה עם הנכדים, אשחק ברידג', אשמע הרצאות, אטייל בעולם ואעבוד בגינה…"
כל אלו רעיונות מעולים ואמיתיים. אבל זה לא מספיק.
הפנאי, אותו זמן חופשי בו אנו לא ישנים, לא עובדים ולא עושים דברים שאנו חייבים לעשות, אותו זמן פנוי לעצמנו, אליו אנו מייחלים בתקופות חיינו הלחוצות, נופל עלינו בהפתעה. תתחדשו.
אם לא תתכוננו לכך מראש – יש לכם חמש עד עשר שעות של ריק ביממה.
הפנאי, אותו זמן חופשי בו אנו לא ישנים, לא עובדים ולא עושים דברים שאנו חייבים לעשות, אותו זמן פנוי לעצמנו, אליו אנו מייחלים בתקופות חיינו הלחוצות, נופל עלינו בהפתעה. תתחדשו.
אם לא תתכוננו לכך מראש – יש לכם חמש עד עשר שעות של ריק ביממה.
מילוי הפנאי משתנה מאדם לאדם, לא רק בשל תכונות האופי אלא גם בהתאם למצבו הבריאותי, המשפחתי, ההכנסה שלו לאורך חייו, רמת הדתיות שלו ועוד[1]. יחד עם זאת, לכל אדם יש את הכוח ללמוד, להתפתח וליצור לעצמו מציאות חדשה, מאתגרת ומעשירה – אם רק ישכיל לעשות זאת.
האדם לוקח לזקנתו את מי שהוא היה כל חייו
אם בצעירותי הייתי בחורה פעלתנית, חברותית, מעורבת עם הקהילה, אשר יודעת לנהל את סדר יומה בעצמה, בעלת תחביבים רבים כמו פסיפס, ריקוד, גינון וכדומה, אם יש לי בכיס עוד רשימה ארוכה של דברים אותם הייתי רוצה ללמוד (רוסית), בהם הייתי רוצה להתפתח (קיימות) ומטרות להשיג (ויפאסנה בדרמסאלה), כל אלו יגיעו איתי לאותן שעות של פנאי וימלאו אותן בנחת, משמעות והגשמה עצמית.
אם אין לי חברי ילדות ובעצם מעולם לא ממש היו לי הרבה קשרים חברתיים, אולי רק שותפיי לעבודה (שלום בפינת הקפה נחשב?), אם אין לי ממש תחביבים מוגדרים ואלו שיש יקרים וחד פעמיים (סקי?), אם אני לא אוהבת ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים וכן אוהבת שסדר היום שלי מוכתב על ידי מישהו אחר, אז עשר שעות הפנאי שלי יהפכו לשעות של בלאי.
את, אתה ואני נהיה עם אותם תכונות אופי שליוו ועיצבו אותנו כל חיינו, גם בפנסיה.
לעבודה מקום משמעותי ביותר בחיינו. היא מגדירה מי אנחנו ומעצבת אותנו לאורך חיינו. היא מספרת מה תרמנו לעולם, מה אנו חפצים לשנות ולהיטיב בו, אילו תחומים מרתקים אותנו, מה מעמדנו בחברה וכמובן, מהן הכנסותינו. ברגע שמוטיב זה נלקח מחיינו, נוצר וואקום לא רק של זמן אלא גם של קיום. בוואקום הזה עולות תהיות כגון: מי אני ללא העבודה שלי? מה אני מעניק לעולם? לאן אני הולך בבוקר? עם מי אוכל צהריים? ממה אתקיים? האם יש לי תחליף? איך והאם יסתדרו בלעדי?
לעבודה מקום משמעותי ביותר בחיינו. היא מגדירה מי אנחנו ומעצבת אותנו לאורך חיינו. היא מספרת מה תרמנו לעולם, מה אנו חפצים לשנות ולהיטיב בו, אילו תחומים מרתקים אותנו, מה מעמדנו בחברה וכמובן, מהן הכנסותינו. ברגע שמוטיב זה נלקח מחיינו, נוצר וואקום לא רק של זמן אלא גם של קיום
תשובות לקושיות אלו חייבות להיענות לפני יום הפרישה. אנו צריכים להכין תכנית מגירה לפנסיה ולהחליט עם עצמנו: האם זו תקופה של אובדן או הזדמנות?
כאשר אנו ממלאים את ימינו בבדידות ובפעולות פאסיביות (כמו צפייה בסדרות או רק הקשבה להרצאות), כאשר מתוך עשר השעות הפנויות שלנו אנו לא מעשירים את עצמינו ולא מוצאים משמעות ומטרה, הסיכויים שלנו לחלות, להישאב לתוך דכאון ולהדרדר הינו גדול ביותר[2]. אך כל יום בו אנו יוצרים, משתפים, נפגשים, מתפתחים ואפילו מתעצבנים, הוא יום עם פוטנציאל להתקדמות.
מחקרים מראים כי ניתן ליצור במוח שלנו "רזרבות" וחיבורים אשר יוכלו לשמש אותנו בזקנתנו[3]. הרזרבות הללו נוצרות כאשר אנו משתמשים במוח ומאמנים אותו, ממש כמו שריר נוסף בגוף. אפשר לאמן אותו על ידי למידת שפה חדשה או כלי נגינה חדש, חיזוק חברויות ישנות וחדשות, יצירת מטרות, אתגר ועניין. כל עוד אנו חשים אהובים בחיינו ונחוצים עבור סביבתנו, גדלים הסיכויים שלנו לשמר את מוחנו ולהגדיל את אפשרותנו לזכות באריכות חיים באיכות חיים.
עטופים בפצפצים
הגיל השלישי והרביעי מביא עמו לא רק זמן פנוי ונחת מהנכדים אלא גם לא מעט התמודדויות, קשיים, הזדקקות לעזרה, תמיכה חיצונית ופרידות. האדם מוצא את עצמו מטפל בבן זוג או בהורה, מטופל בעצמו או שניהם גם יחד. מצד אחד מצב זה ממלא את הזמן ומוסיף לחלק מן האנשים משמעות ומטרה, אך לא פעם גם מוסיף תסכול -"דווקא עכשיו כשיש לי פנאי, אין לי באמת זמן לעצמי."
בנוסף, לעיתים המשפחה והחברים חשים כי הם צריכים לעטוף את האדם הזקן ב"פצפצים או צמר גפן". כלומר, להגן עליו מפני העולם ולשמור עליו בבית, שלא ייקח סיכונים. שלא ייסע ברכב כי הראייה והריכוז הם לא מה שהיו, שלא יצא לקניון לבד כי הוא מבולבל, שלא ישאר לבד בבית כדי שלא ישכח את הגז דולק, שלא יהיה אף פעם לבד כי הוא עלול לעשות שטויות. אולי ניתן לו שעון שמחובר לGPS- בכדי שנדע בכל רגע נתון היכן הוא נמצא, לא נפנק בפלאפל כי זה עלול לגרום לחנק, ובטח לא שלושה כדורי גלידה בגלל הסוכרת. הזהירות הזו מובילה לעיתים לכך שבין אם האדם בריא ולא נזקק לעזרה ובין אם הוא סיעודי, משפחתו, מתוך דאגה כנה, היא זו שגוזלת את החופש שלו. אם בביתו ואם בסופו של יום בהוצאתו מביתו ומבצרו והעברתו למוסד[4].
האם אנו עוצרים לחשוב כיצד כל זה משפיע על האדם הקשיש עצמו? על העצמאות הפשוטה שבלקחת את הרכב ולצאת לסרט או לים, אפילו בעשר בלילה, כמו בזמן שהייתי בן עשרים, בלי שכל ילדיי ידעו על כך? כיצד זה משפיע על הפרטיות כאשר אנו מתקינים מצלמות בכל פינה "רק כדי לשמור עלייך"? מה זה עושה לביטחון העצמי כאשר אני נשאלת כמה פעמים אם לקחתי תרופות ונעלתי את הדלת? או כשהרופא שואל מעל הראש "איך אמא?" למרות שהיא נמצאת ממש שם ליד ומסוגלת לענות עבור עצמה?
סיכונים הם חלק מהחיים. בכביש, בצבא, בתנועת הנוער, בבזבוז זמן חיים יקר בצפייה בסדרה גרועה ובסיכון להחליק באמבטיה. ועדיין, אנו לוקחים את אותם סיכונים כל יום, לעיתים כמה פעמים ביום, בלי לחשוב פעמיים. נכון, הסכנה בכביש היא אמתית לאדם ולסביבתו, וסכנת הנפילה היא רצינית ביותר, לא רק בגלל הסיכון לשבירת אגן ועצמות נוספות אלא כי היא מדרון חלקלק לעוד נפילות ואיבודי שליטה נוספים. כמובן שבמקרה הצורך יש לפנות לרופא ולבקש את ביטול רישיון הנהיגה, אך יחד עם זאת חשוב ביותר לעצור ולהבין האם זה הכרחי ולא פחות חשוב – להסביר ולדבר על זה יחד.
לעיתים השמירה הכבדה על בריאותו של האדם הזקן, בלי לחשוב על איכות חייו, ההנאה, התשוקה והאושר שלו, היא זו שבסופו של יום חונקת אותו. על בני המשפחה לבחור את המאבקים ואת הבקשות ובשום פנים ואופן לא לשכוח כי יש שם אדם בפנים, אדם השואף לחופש, אוטונומיה והקשבה לרצונותיו.
לעיתים השמירה הכבדה על בריאותו של האדם הזקן, בלי לחשוב על איכות חייו, ההנאה, התשוקה והאושר שלו, היא זו שבסופו של יום חונקת אותו. על בני המשפחה לבחור את המאבקים ואת הבקשות ובשום פנים ואופן לא לשכוח כי יש שם אדם בפנים, אדם השואף לחופש, אוטונומיה והקשבה לרצונותיו.
אז מה בכל זאת עושים עם המתנה הזו?
קודם כל אומרים תודה, תודה שזכינו להגיע לגיל הזה. אשרינו.
שנית, בעיקר לצעירים ולהורים שביננו, מתחילים חינוך מגיל צעיר ואילך (0-50) על איך אני ממלא את הזמן שלי[5]. כיצד מתמודדים עם שעמום (ולא במסכים), איך למצוא חברים (ולא בפייסבוק), איך יוצרים קשרים מגוונים ומפתחים תחומים המעניינים אותנו. היכולת הזו, הכל כך בסיסית, הינה מפתח לאיכות חיים בכלל ובגמלאות בפרט.
בנוסף, חשוב מאד לעשות את המעבר הדרגתי עד כמה שניתן. אפשר לעבור ממשרה מלאה לחצי משרה ולאט לאט להוריד[6]. אפשר במקביל למצוא תחום חדש ולצאת ללמוד, לא רק להיות שומע פאסיבי מהשורה אלא גם לכתוב עבודות, להתאמן ולהבחן. כך אנו ממשיכים לאמן, לפתח ולחזק את המוח ויוצרים מעגל שייכות נוסף (ואולי גם קבוצת וואטסאפ חדשה).
אותם מפגשי למידה חדשים, מעניקים לאדם מקום מרענן להביע את עצמו ולהראות כיצד הוא יכול לתרום ולהתפתח. על ידי כך אנו זוכרים, לא משנה בני כמה אנחנו, כי יש בנו פוטנציאל ללמוד ולהעשיר את עולמינו.
עולם הלמידה נפתח יותר ויותר גם עבור אלו המרותקים לבית, מתוך רצון לשפר את שעות הפנאי גם לאנשים העטופים ביותר. אפשר למצוא היום קורסים מקוונים באינטרנט באין ספור תחומים, למידה עצמאית ביוטיוב בכל תחומי האומנות, השפות, ההתעמלות ועוד. בנוסף ישנם ספרים מקוונים לקריאה והקשבה, מרכזי יום עם הסעות מיוחדות ושפע פעילויות לבחירתכם (יצירה, העשרה, ארוחות בוקר וצהריים ואף פדיקור, מניקור ותספורות), מפגשים דרך הטלוויזיה וארגונים המעניקים מפגשים בביתו של האדם עם אנשי מקצוע כגון: מרפאה בעיסוק, מדריכה רוחנית, עובדת סוציאלית, טיולים מאורגנים לבעלי מוגבלות בתנועה ועוד.
נכדים זו שמחה
מיום ליום גדלה ההבנה כמה כוח והשפעה יש לילדים בכלל ונכדים בפרט, על מצב רוחו ואיכות חייו של האדם הקשיש. בחו"ל, וכיום גם בארץ, נבנים מוסדות לגיל השלישי יחד עם גני ילדים. בתי אבות מארחים אצלם צהרונים, ומוסדות תרבות בילוי ופנאי פותחים אירועים מיוחדים לסבאסבתא ונכדים. פה כולם יוצאים מורווחים. הילדים נהנים מזמן איכות משותף (ושמרטף חינם) ומדמות המחברת ביניהם לבין עברם, ממנה אפשר ללמוד ולקבל אהבה ללא תנאי וסוכריות, בלי שההורים רואים.
ילדים מזמנים לחיינו צחוק, הנאה, הקשבה וגם תסכול, ועל ידי כך משפרים את זרימת הדם במוח ואת תחושת המסוגלות האישית והשייכות. הילדים מקבלים אותנו באהבה, גם לאחר הדרדרות קוגניטיבית ומאפשרים לנו להיות נחוצים באמת – לקשור שרוך, לתת יד, לשיר שיר ערש או לתת חיבוק. את כל אלה אנו עוד מסוגלים להעניק, גם אם יכולות אחרות שלנו נפגעו.
בנוסף, בתי ספר רבים בארץ מארחים מבוגרים לשיעורים ולכיתות לימוד בתוך בתי הספר, אם באירועים חד פעמיים ואם בתוכנית לאורך השנה. במקומות אלו קיימים כבוד, שיתוף והעצמה לכל הכיוונים וכך נוצרת קבוצת שייכות חדשה ומשמעותית.
בפגישותי הרבות עם נכדים התומכים בסבאסבתא החולים בדמנציה, ניכר כי החזרתיות של המבוגרים על אותם משפטים ושאלות לא מפריעות להם. גם ההדרדרות הקוגניטיבית פחות מרתיעה: "סבא ואני עדיין ממלאים תשבצים ומשחקים בכדור יחד, וגם אם הוא מצליח בשניהם פחות אני עדיין נהנית איתו מאד". הנכדים והנינים מהווים גשר ומאפשרים לכולם לא רק להתאבל על איבוד הזיכרון והעבר, אלא להיות בכאן ועכשיו ולחבק יחד את ההווה.
לאתגר את קצה היכולת
עשר השעות שלנו יכולות להכיל פצצה מתקתקת או עוגה מתוקה. הן יכולות לשאוב מאיתנו כוחות או למלא אותנו ביכולות שמעולם לא ידענו אודותיהם. מבוגרים רבים מגלים בגיל שישים עד תשעים פלוס יכולות מופלאות של כתיבה יצירתית, פיסול, גילוף בעץ, עיצוב פנים וריקודי בטן, אשר מעולם לא ידעו שהיו קיימים בתוכם.
הקסם האמיתי, גם כששיבה זרקה בשערנו, גם כשאנו מרגישים כי הרוב כבר מאחורינו, ו"מה בעצם יש לנו עוד לתת?" הוא להמשיך ולהאמין בעצמנו ולתת לעצמנו עוד הזדמנות.
אז כשהרגע הזה מגיע, נשמו עמוק.
כן, המשיכו בברידג', עזרו כמה שתרצו עם הנכדים, שמעו הרצאות וכמובן אפשר קצת טלוויזיה. אבל אל תלכו רק במסלול הקל. הירשמו ללימודים, אתגרו את קצה היכולת שלכם, שמרו על כושר והעיקר מלאו את חייכם בחברה ומשמעות.
תמר דשבסקי– עו"ס, גרונטולוגית, מקדמת שינוי תרבותי לגיל השלישי, ראש תכנית "קהילה צומחת" במוסדות לטווח ארוך, מרצה במכון באר אמונה ומחברת הספר "אור בשכחה". tamaruzi@gmail.com
[1] נמרוד, ג., דהן, ד (2016). דפוסי הפנאי של הגמלאים בישראל ותרומתם לשביעות רצון מהחיים. גרונטולוגיה וגריאטריה, מג (3).
[2] Gawande, A (2014). Being mortal: medicine and what matters in the end, (Vol. 36). Metropolitan Books.
[3] Stern, Y., Arenaza-Urquijo, E. M., Bartrés-Faz, D., Belleville, S., Cantilon, M., Chetelat, G. & Okonkwo, O (2018). Whitepaper: Defining and investigating cognitive reserve, brain reserve, and brain maintenance. Alzheimer's & Dementia.
[4] אדל-גולדשטיין, ת. דשבסקי, ת. ופרילוצקי, ד (2015). התנועה לשינוי תרבות הטיפול בזקנים במוסדות: מודלים ממוקדי כבוד, אוטונומיה ומשמעות בטיפול ארוך טווח. בתוך ד. פרילוצקי ומ. כהן (עורכות). גרונטולוגיה מעשית מבט רב-מקצועי לעבודה עם אנשים זקנים. ירושלים: ג'וינט ישראל אשל.
[5] א. משיח, ק. ספקטור וא. רונן (2004). לחנך לפנאי. רעננה: מכון מופ"ת.
[6] פוליאקוב, א., דורון, א (2016). משמעות ההחלטה להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה בקרב מטפלות סיעודיות בזקנים בעמותת מטב. גרונטולוגיה וגריאטריה.
[7] ראו ה"ש 3
